מאת חברתה הרבנית שושנה שטיינהוייז תחי’
דוד המלך אומר בספר תהילים ידעתי ה’ כי צדק משפטיך ואמונה עיניתני [קי”ט]
כל עינוי שעברתי בצדק ובמשפט
ובד בד מבקש ”יהיה נא חסדך לנחמני”…
”ויבואני רחמיך ואחיה”…
פסוקים אלו הם ההספד הכי אמיתי לשולמית בת רות (יידל) ע”ה.
חייה היו רצופים נסיונות קשים ומרים. החל מיתמות בגיל רך מאוד.
דרך נשואים שניים של אמה תבל”א, עשרות (!!!) שנות טיפולי פוריות מייסרים ללא תוחלת, גרושים כואבים.
וכלה במחלה הנוראה שתקפה אותה בגלים במשך כאחד עשרה שנים.
הנסיונות הובילו אותה לרמות בלתי נתפסות של קבלת יסורים באהבה בבחינת ”חסד ומשפט אשירה”.
שירה לא רק על החסד [[שזוהי מדריגה בפני עצמה] אלא שירה על המשפט, על הדין.
כל חייה היו תווים לנפלאה במנגינות ולמיוחדת שבשירות.
”שירת האמונה”
שולמית ע”ה רצתה לחיות בכל מאודה, והיא לא הפסיקה להתפלל ולהתחנן ע”כ, אבל בד בבד קבלה את הייסורים באהבה.
היא מעולם לא שאלה ”למה”
היא תמיד שאלה ”מה”, מה ה’ רוצה ממני.
היא תמיד שאלה ”איך”. איך אני אעמוד בנסיון בצורה היהודית האמיתית.
אספנו מעט מזעיר נקודות אור.
במשך כל השנים אמרה ”אני רוצה שיהיה לי מה שיש לאחרים. אבל אני לא מקנאה באחרים”
הנסיונות לא פגוע במידותיה וברגישותה לזולת.
להפך בתוך סדורה הרווי דמעות הייתה רשימה ארוכה מאוד של אנשים שזקוקים לישועה והיא התפללה עליהם בכל יום למרות שהיא בעצמה נזקקה לישועה.
ידידותיה בקשו ממנה ברכות שיזכו לדברים שמעולם היא לא זכתה לקבל, והיא ברכה בלב שלם בעיין טובה ובנפש חפצה כשהיא מאחלת ”שיהיה לכם רב טוב”
בכלל, שולמית ע”ה היתה מחוברת לסדור התפילה.
סדורה וספר התחינות היה צמוד אליה, ובמיוחד כשהלכה לטיפולים מייסרים.
כשקבלה את בשורות האיוב אמרה בדמעות: ”אני ידודעת שהכל לטובתי אפ’ שקשה לי לראות זאת עכשיו”.
באחד המאורעות הקשים שחוותה, חברותיה יעצו לה לקנות משהו ש”יפנק” אותה וישכיח מעט מצרותיה.
והיא אכן נענתה ובמה היא פניקה את עצמה, היא רכשה את הספר ”עשרה נסיונות”, ספר שמכוון איך להתמודד עם נסיונות, ע”פ האבות הקדושים.
ספר זה עמד על שולחנה תדיר.
היא חיפשה מזור למחלתה [בנוסף להשתדלות הטבעית] בזכויות רוחניות.
היא ארחה סעודות אמנים, היא למידה פרשת השבוע עם פירוש האוה”ח הקדוש ועוד.
היסורים רוממו את קומתה הרוחנית.
כשחברה לוותה אותה להקרנות ושולמית הודתה לה מאוד כדרכה
התבטאה החברה: ‘אני ליויתי אותך להקרנות, אבל את זו שמקרינה עלינו אור של רוממות וקדושה’.
שולמית סבלה מבדידות נוראה, והציעו לה לקנות מחשב ולהתחבר לתוכניות יהודיות. היא סרבה למרות שקיבלה ע”כ היתר מבי”ד מוסמך. היא אמרה , לא. אני לא רוצה לפרוץ גדר של חכמים.
הערכתה לתורה לא ידעה גבולות היא איפשרה לבעלה להקדיש ימיו ולילותיו לתורה למרות שנשארה לבד לבד לבד.
היא תרמה כסף לישיבות ע”מ לזכות בזכויות של לימוד תורה.
שולמית אהבה את הקב”ה בכל לבבה. היא התחברה אליו, דבירה איתו כדבר בן אל אביו.
וכשמשא החיים הנפלא שלה עמד לפני סיומו היא נצהל את התחינות האחרונות בשלמות.
ביום האחרון לפני שהורדמה ביקשה שישירו לפניה ”ותערב לפניך עתירתנו, אנא רחום ברחמיך הרבים השב שכינתך לציון עירך”…
היא הצטרפה בקושי רב לשירה, כי השיר הזה היה תמצית חייה.
באותו היום היא אמרה כמה וכמה פעמיםי ”מודה אני לפניך”’ על מה היה לה להודות?
על היתמות? על הבדידות? על המחלה הנוראה?
היא הודתה על הקשר עם הקב”ה, על האהבה שלה לבורא. על הנסיונות שרוממו אותה.
היא זכתה לברך ”שהכל ניהיה בדברו” בדקות האחרונות לפני שהורדמה.
ממש כמו אנשים גדולים.
אכן, המילים הללו היו תמצית שירת חייה, ”שהכל ניהיה בדברו”.
ונתקיים בה מאמר שלמה המלך ע”ה “ותשחק ליום אחרון”.
יהי זכרה ברוך