זורק כוורת

זורק כוורת

א
גמ’ ח’ א’, אמר אביי זרק כוורת לרשות הרבים, גבוהה עשרה ואינה רחבה ששה חייב, רחבה ששה פטור. רבא אמר אפילו אינה רחבה ששה פטור. מאי טעמא אי אפשר לקרומיות של קנה שלא יעלו למעלה מעשרה. כפאה על פיה, שבעה ומשהו חייב, שבעה ומחצה פטור. רב אשי אמר אפילו שבעה ומחצה חייב, מאי טעמא מחיצות לתוכן עשויות.
וביאר רש”י דרחבה ששה פטור דהוי רשות לעצמה, ואנן ממשכן גמרינן, שהיו זורקין מחטיהן במלאכתן זה לזה, ולא היו זורקין רשויות, ואם תאמר בדלא גבוהה עשרה נמי רשות לעצמה היא, דהא שמה כרמלית, ההיא לאו מדאורייתא הוה רשות אלא מדרבנן, ולא להקל על דברי תורה בא, כגון זו שיפטר מחטאת.
אכן התוס’ [ד”ה רחבה] כתבו דטעם זורק כוורת פטור הוא משום שהכוורת עצמה נעשית רה”י כשתנוח והוי כזורק מרשות היחיד לרה”י דרך רה”ר דפטור כדאמר לעיל (דף ד.) דלא יליף זורק ממושיט ואפילו לר’ עקיבא דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא הכא פטור דכל מקום שהיא מונחת חשיב רה”י השתא משמע דפשיטא ליה לאביי דחשיבא כאילו נחה אחר שנעשה רה”י ובפ’ הזורק (לקמן צט) בעי ר’ יוחנן בור ט’ ועקר ממנו חוליא והשלימו לי’ והניחו ברה”ר עקירת חפץ ועשיית מחיצה בהדי הדדי קאתו ומיחייב או לא וכו’.
והק’ המהרש”א מדוע פליגי התוס’ ולא הסכימו עם פשט דבריו דהפטור הוא משום זורק רשות.
וכ’ דסברי התוס’ דא”כ הי’ צריך להיות פטור גם בכרמלית, כיון דהגם דאין כרמלית ומק”פ רשות לעצמם מ”מ חשיבי רשות והוי זורק רשות.
ותמה רע”א דא”כ לפי”ז צ”ע גם לתוס’ לשיטתם שהרי העמידו דכשנחה הכוורת חשיב דנחה ברה”י כיון דהכוורת עצמה רה”י, וקשה דהא לפי”ז ה”ה בכוורת פחותה משש יהי’ פטור דיחשב כהונח בכרמלית ומק”פ דהא הכוורת היא כרמלית ומק”פ, אלא ע”כ דלא חשיב דהיא כרמלית ומק”פ מחמת דאין כרמלית בכלים, וא”כ ה”ה יש לומר לשיטת רש”י דאין פטור דזורק כרמלית או מק”פ כיוון דאין כרמלית בכלים.

ובעיקר דברי רש”י תמה רע”א בגה”ש בהא דכ’ רש”י דילפינן דאין זריקת רשויות משום דאנן ממשכן גמרינן, שהיו זורקין מחטיהן במלאכתן זה לזה, ולא היו זורקין רשויות, דהא הגמ’ צ”ו ב’ דחתה ילפותא זו דהא שמה לא הי’ שם ארבע אמות כלל. ולמעשה ילפינן דין זריקת ד’ אמות ברה”ר מהלכתא דמעביר ד’ אמות ברה”ר. [יעו’ בריטב”א דעמד נמי בקו’ זו, ומש”כ ליישב]

עוד צ”ע דהא גם למבואר בסוגיא צ”ו דילפינן מהא דזרקו מחטין במשכן, לא הי’ לימוד זה אלא לענין זריקה של העברת ד’ אמות רה”ר, ומה”ת ללמוד מזה גם לענין זריקה של הוצאה, והא אפשר דהתם חייב גם על הוצאת רשויות [ויעו’ גם בזה בריטב”א דעמד בקו’ זו]

עוד צ”ע מהמשך הסוגיא דכפאה על פיה, שבעה ומשהו חייב, שבעה ומחצה פטור. רב אשי אמר אפילו שבעה ומחצה חייב, מאי טעמא מחיצות לתוכן עשויות. וביאר רש”י דשבעה ומשהו חייב אם גבוהה שבעה ומשהו עדיין חייב, וכל שכן פחותה מכן, אלא אפילו גבוהה שבעה ומשהו, דאיכא למימר הואיל ומחיצותיה למטה, וקיימא לן הלכה למשה מסיני דאמרינן לבוד אכתי כולה ניחא ברשות הרבים, דכי מטיא פחות משלשה סמוך לקרקע ואמר בהן לבוד והויא הנחה אכתי כולה באויר רשות הרבים היא, וחייב. אבל גבוה שבעה ומחצה והוא הדין לשני משהויין פטור, דמכי מטא לפחות משלשה סמוך לקרקע אמרינן לבוד במחיצותיה, והרי היא כמונחת, נמצאו שוליה למעלה מעשרה, ואינה נוחה כולה ברשות הרבים, עכת”ד. ואעפ”כ כ’ רש”י בריש הדברים דכל נדון זה דכפאה על פיה וזרקה, אאינה רחבה ששה קאי. ומשמע דברחבה ששה, אף בז’ ומשהו פטור, כיון דהוי בזה רה”י פטור. והיינו לרש”י לשיטתו משום הפטור של זורק כוורת רחבה שש, דהוא משום דהוי זורק רשות. וצ”ע דהיאך חשיב ‘רשות’ ע”י דין לבוד, דבשלמא אמרינן דמהני לבוד להחשיב דין מחיצות לתת להם דין מחיצות י’, אך מה”ת להחשיב מחמת כך דהוי הנזרק חשיב ‘רשות הנזרקת’, והא למעשה לא זרק אלא כלי גרידא, ורק דכשאתי לנוח יש דין לבוד, אך תמוה דמשום זה יחשב דשוב אינו כלי ואינו זריקת חפץ אלא זריקת רשות.

התו”י הק’ על רש”י במה דחידש דאין דין חיוב על זריקת רשויות ורק על זריקת חפצים, דתמוה דהא העבירו ארון ומזבח במשכן, הגם דחשיבי רשות.
ותירצו האחרונים דדברי רש”י דאין חייב על זריקת רשות הם רק לענין זורק רשות, ולא דמי לארון ומזבח דאינו בזריקה אלא בהעברה, דבהעברה י”ל דאה”נ יש חיוב למעביר רשות.
וצ”ב סברת החילוק בין זריקה להעברה, דהא כיון דמצינו דחייב על מזבח ושלחן דהוו רשות א”כ מדוע לא יתחייב נמי בזריקה בכה”ג

וביותר צ”ע דהא בהמשך הסוגיא דכפאה על פיה, שבעה ומשהו חייב, שבעה ומחצה פטור. רב אשי אמר אפילו שבעה ומחצה חייב, מאי טעמא מחיצות לתוכן עשויות. וביאר רש”י דכל נדון זה דכפאה על פיה וזרקה, אאינה רחבה ששה קאי. ומשמע דברחבה ששה, אף בז’ ומשהו פטור, כיון דהוי בזה רה”י פטור. והיינו רש”י לשיטתו משום הפטור של זורק כוורת רחבה שש, דהוא משום דהוי זורק רשות. וצ”ע דהא להנ”ל דכל הפטור דזורק רשות הוא רק ב’זריקה’ ולא בהעברת רשות, א”כ הכא דהוי לבוד הא תו אינו חשיב ‘זריקה’ דהא השתא כל מה דחשיב רשות הוא ע”י דין לבוד דעביד כבר לדין ‘הנחה’, וא”כ כבר אינו בכלל ה’זריקה’, ועדיף מ’העברה’ דהשתא נח ממש, ומה בכך דקודם לכן אתי ע”י זריקה, והא השתא דחשיב ‘רשות’ כבר ליתא לזריקה אלא להנחה, וכיון דכל דמה דחשיב רשות אינו ב’זריקה’ ורק ב’הנחה’, א”כ הא להנ”ל אין לומר בזה אף לשיטת רש”י פטור של זריקת רשות, וא”כ מדוע חזינן בגמ’ אליבא דרש”י דבכל אופן איתא בזה פטור דזריקת רשות.

ב
אמר אביי זרק כוורת לרשות הרבים, גבוהה עשרה ואינה רחבה ששה חייב, רחבה ששה פטור. רבא אמר אפילו אינה רחבה ששה פטור. מאי טעמא אי אפשר לקרומיות של קנה שלא יעלו למעלה מעשרה. כפאה על פיה, שבעה ומשהו חייב, שבעה ומחצה פטור. רב אשי אמר אפילו שבעה ומחצה חייב, מאי טעמא מחיצות לתוכן עשויות.
וכ’ רש”י דשבעה ומשהו חייב אם גבוהה שבעה ומשהו עדיין חייב, וכל שכן פחותה מכן, אלא אפילו גבוהה שבעה ומשהו, דאיכא למימר הואיל ומחיצותיה למטה, וקיימא לן הלכה למשה מסיני דאמרינן לבוד אכתי כולה ניחא ברשות הרבים, דכי מטיא פחות משלשה סמוך לקרקע ואמר בהן לבוד והויא הנחה אכתי כולה באויר רשות הרבים היא, וחייב. אבל גבוה שבעה ומחצה והוא הדין לשני משהויין פטור, דמכי מטא לפחות משלשה סמוך לקרקע אמרינן לבוד במחיצותיה, והרי היא כמונחת, נמצאו שוליה למעלה מעשרה, ואינה נוחה כולה ברשות הרבים, ובשלא כפאה ליכא למימר לבוד, דלא אמרינן לבוד אלא במחיצות, והא מילתא בין לאביי בין לרבא, דאביי נמי מודה דבעינן הנחה כולה ברשות הרבים, אלא דאביי לא חשיב קרומיות, אבל בהא מודה, דבלא קרומיות איתא למעלה מעשרה.
אכן דצ”ע דרש”י בריש דבריו בד”ה דכפאה כ’ ז”ל, דכפאה על פיה וזרקה, אאינה רחבה ששה קאי.
ומשמע דאם רחבה ששה פטור, והיינו משום דרש”י לשיטתו דכה”ג הוי כזורק רשות. ולכך כל נדון הגמ’ דווקא כשאינה רחבה ו’. [וכפי המבואר בשיטת רש”י והתוס’ דפליגי על שיטת ר”ח, היינו דלכאו’ דאין אף ד’ כולל המחיצות שבחוץ]

אכן התוס’ פליגי על רש”י ולשיטתם השבעה ומחצה פטור דכשמגיעות המחיצות תוך ג’ יש שם מחיצות עשרה לבד השולים והרי הוא רשות היחיד וחשיב כנח באותה שעה ושוב אינו מתחייב אף על גב דלאחר מכן נופל לארץ ובטל ממנה רה”י ונעשה כמונח ברה”ר אבל אינו רחב ו’ אפי’ ז’ ומחצה חייב דלא אמרי’ לבוד אלא במחיצות ומחיצות לא חשיבי אלא כשיש שם רחב ד’ אבל כשאינו רחב ד’ הרי הוא כשאר חפצים דעלמא ולא אמרינן לבוד.
הרי דהתוס’ אדרבא פליגי על רש”י ומעמידים ברחבה ו’ דווקא, ואל”כ סברי דאין לבוד בכלים ולא חשיב דהכוורת תיהי’ מחמת לבוד דין רה”י להיפטר להיחשב הנחה ברה”י.
ותמהו התוס’ דהיאך לרש”י אמרינן דנדון הסוגיא בפחות מד’, והא כה”ג אין לבוד בכלים ולא חשיב דנח.
וביותר תמהו התוס’, דהא רש”י בעצמו כ’ דבשלא כפאה ליכא למימר לבוד, דלא אמרינן לבוד אלא במחיצות, ולכך בשולים למטה לא אמרי’ לבוד, וא”כ מדוע הכא אף דהמחיצות למטה אמרינן לבוד, והא אין גובה י’ בפנים.
ויש להוסיף בחומר הקו’, שהרי לתוס’ לשיטתם עכ”פ מיירי סוגין כשיש רוחב ו’ ולכך אין שאלתם אלא מחמת דאין גובה י’, אכן לרש”י דמיירי נדון דכפאה על פיה דווקא כשאין רוחב ו’ף ואילו ביש רחבה ו’ לכ”ע חשיב כ’זורק רשות’ ופטור, א”כ צ”ע דהיאך מהני לומר לבוד בכה”ג והא אין המחיצות לחלל ד’ כלל לשיטתו. ונמצא דמהני ליה לבוד אף דאין גובה י’ וגם לא מחיצות ד’

ונמצא דלרש”י הפטור בכפאה על פיה בשבע ומחצה הוא בזרק פחות מרחבה ו’, ומדין דחשיב כה”ג אגוד למק”פ, ואילו לתוס’ מדובר דווקא ברחבה ו’ ומשום דחשיב הכוורת דנחה דהיא רה”י [אכן בפחות מו’ כיון דל”א לבוד, לא חשיב רה”י, ואין פטור]

אכן בפי’ הר”ח כ’ בטעמא דמלתא הא דאמר רבא אפ’ אינה רחבה ו’ פטור מפני שא”א לקרומיות של קנה שלא יעלו למעלה מעשרה וקי”ל דלמעלה מי’ אינו צריך ד’ על ד’ אלא אפ’ קנה עולה למעלה מי’ טפחים וזרק ונח ע”ג פטור.
וביאר בחזון יחזקאל [שבת עמ’ 16] דכיון שמקצת הכוורת למעלה מי’ דאין התם שם רשות שתבטל אותה מקצת אליו, נעשה על ידה המקום של הכוורת שברשות הרבים מקו”פ והוי ההנחה במק”פ, והיינו דמדמה הר”ח לקנה עולה למעלה מי’ טפחים וזרק ונח ע”ג שהוא פטור שהפטור הוא משום שנח במק”פ. [ויעו”ש במה שביאר מחלוקת רש”י והר”ח לשיטתם]

עוד יעו’ בדברי הר”ח גבי כפאה על פיה וזרק אם גבוהה ז’ ומשהו חייב כי ז’ ומשהו וג’ חסר משהו הרי עשרה ובעת תשלום למחיצות עשרה נחה על הקרקע לפיכך חייב. אבל אם הוא שבעה וחצי ושלשה פחות משהו הנה עשרה ועוד נמצאת בעת שנוחה בארץ גבוהה מי’ טפחים ואין רה”ר למעלה מי’ ונמצא כמוציא מרה”י לרה”י, ע”כ. הרי דאף דיש מחיצות עשרה מ”מ חייב כיון דהר”ח לשיטתו דלא חשיב רשות אא”כ הוי חלל ד’ בפנים, לכך באמת חייב בכה”ג. אכן היכא דהוי שבע ומחצה דכשנחה הוי גבוהה מי’ טפחים, חשיב בזה דאין מקומה ברה”ר, כיון דאין רה”ר למעלה מעשר, לכך חשיב דהוי רה”י, והוי כמוציא מרה”י לרה”י, דחשיב דעיקר המקום אינו בתר הרה”ר.
אלא דצ”ע דמאידך חזינן דגם לא חשיב המקום דהוא כהמקום דלמעלה של המק”פ, ודלא כפשטות ההבנה כפי דכ’ בחזון יחזקאל דכיון דהקרומית של הקנה הוי למעלה מי”ט חשיב דנח במק”פ, דא”כ גם הכא הי’ צריך להחשב דהכוורת במק”פ מחמת דגבוהה מי”ט, ואילו בדברי הר”ח חזינן דהפטור הוי רק משום דלא חשיב דהוי ברה”ר כיון דהוא ברה”י, וצ”ע.

וברמב”ם פי”ד הי”ט מהל’ שבת כתב, זרק כלי מרה”י לרה”ר והי’ אותו כלי גדול ויש בו ארבעה על ארבע בגובה עשרה פטור, מפני שכלי זה רה”י גמורה ונמצא כמוציא מרה”י לרה”י, ע”כ. והעיר הרב אברמסקי זצ”ל [שבת עמ’ ט’] מהא דהרמב”ם לא כתב כמוציא מרה”י לרה”י דרך רה”ר, ומשמע שהכוורת חשובה רה”י בכל מקום שהיא אפ’ כאשר עודנה באויר. וחידש שם דאפ’ יזרוק לתוכה מרה”ר כשהיא למטה מעשרה יהא חייב.

ובשיטת התוס’ עוד צ”ע דמדוע לא מהני הכא השוליים להצטרף לגובה י’, והא מבחוץ הוי מחיצות י’, ואף דמבפנים אין גובה י’, הא כפי דהתבאר בגר”ח לשיטת התוס’ ורש”י דפליגי על הר”ח וגם ברחבה ו’, אין זה בצמצום ולא מיירי דיש ד’ בתוך חלל המחיצות, ורק דעם המחיצות הוי רוחב ד’, ובכה”ג אין נדון דיהיו מחיצות חשובות ל’בפנים’ ורק דמהני להיות על גבו מקום רה”י, וכדין בית שאין בו גובה י’ וחקק באמצעיתו לגובה י’ דהתבאר בסוגיא לעיל ז’ ב’ דעל הגג מטלטלין דיש בו גובה י’ ואילו בתוכו אין מטלטלין, [וכמו דכ’ התוס’ להדיא דאף לשיטת ר”ח דבעינן חלל ד’ בפנים מ”מ ודאי דגובה י’ הוי כולל גובה השוליים] וא”כ מדוע הכא לענין לבוד בעי התוס’ דיהי’ גובה י’ גם לבפנים ולא נכללים השוליים עימהם.
ואכן התוס’ עמדו בזה וכ’ דאף דלא בעינן בתוכה עשרה, מ”מ לא אמרינן לבוד אא”כ הוי גובה עשרה משום דאין לבוד אלא במחיצות, הרי דצ”ע דהא זה גופא מדוע חשיב דאין זה לבוד במחיצות, והא הוי מחיצה גמורה לענין מקום דלמעלה, דחשיב על גבה מקום דרה”י.

ויעו’ ברמב”ן דהביא שיטת רש”י דהעמיד דווקא בשאינה רחבה ו’ עסקינן שאלו היתה רחבה ששה כיון דמטיא לעשרה בשבעה ומשהו נמי פטור דאמרינן גוד אחית מחיצתא והו”ל רה”י. ומקצת חכמים הצרפתים ז”ל אמרו דליכא למימר לבוד בשאינה רחבה ששה דכשאר חפצים דעלמא היא, לפיכך פרשוה ברחבה ששה ואפ”ה בשבעה ומשהו חייב משום דשולים ממעטי בה, דכיון דאינה גבוהה עשרה ומדין לבוד עושין אותה רשות אין אויר פחות משלשה מצטרף עם המחיצות דלא אמרינן לבוד אלא במחיצות והני לאו מחיצות נינהו, ולא דמי לבית דקירויו משלים לעשרה דעל גביו רה”י, דהתם הא איכא עשרה, והכא נמי אם היתה גבוהה עשרה עם השולים בלא אויר, שוליה מצטרפין עמה, וכשיש בה שבעה ומחצה פטור שנמצא אויר מתחת שוליה עשרה ונעשית רה”י.
והרמב”ן פליג על השיטות הנ”ל, וז”ל, ואני איני אומר כן, דלעולם בין ברחבה ששה בין בשאינה רחבה ששה לא אמרינן בכלים לבוד ועכשיו כלי הוא, אלא עיקר פטורה משום דכיון שהיא בתוך ג’ נעשית כמונחת וכשהיא גבוהה שבעה ומחצה הרי הונחה ואיגדה למעלה מי’ לפיכך פטור ולא משום מחיצות כלל, וכן דעת רבינו אלפסי ז”ל דלא מסיים הכא רחבה כמה, ויותר מזה כתבתי בס’ מלחמות ה’, ע”כ.
ומשמע מהרמב”ן דעצם זה דהשתא הוא כלי לא אמרינן ביה לבוד דיהיה חשוב עי”כ מקום הכוורת רה”י. ולכך ביאר דענין מקום ג’ הוא דחשיבא מונחת.
וחזינן דהתחדש נמי ברמב”ן דע”י דין הנחה של לבוד לא אמרינן דכאילו נח על הקרקע, אלא חשיב דהוא גבוה במקומו, ונמצא למעלה מי”ט.

עוד יש לדון בחילוקי הלשונות ברמב”ן, דבקושיתו על רש”י הק’ דאין לומר לבוד כשלא רחב ו’ מחמת ‘דכשאר חפצים בעלמא’, ואילו בדברי התוס’ כ’ דהוא משום ‘דלא אמרינן לבוד אלא במחיצות’. ובשיטתו עצמו כ’ ד’לא אמרינן לבוד בכלים’, והא לכאו’ הכל הוי חדא מילתא, דאין לומר לבוד בכלים אלא במחיצות.
ואכן במה דהרמב”ן שינה לשיטתו לומר דהגדר הוא דאין לבוד בכלים, הוי כיון דזה גופא מחדש דאפ’ דע”י לבוד יהי’ רשות לא אמרינן השתא לבוד כיון דהוא כלי.

ותמה הרשב”א דלא ירדתי לסוף דעתו של הרמב”ן דאם כדבריו למה ליה למימר כפאה על פיה הוא הדין נמי לשוליה כדאיירי עד השתא, ע”כ. והיינו דאם אינו מדין לבוד במחיצות ולא אתי להאריך המחיצות, ורק להחשיב כמו כל הנחה של חפץ מחמת דין לבוד, הרי לכך אף אם לא כפאה על פיה, ואין צורך להאריך המחיצות, מ”מ נאמר דדין הלבוד מחשיב כאילו הכלי עומד באויר למעלה מי”ט.
[ורצה הרשב”א לדחות דאפשר דמשום הכי נקט כפאה על פיה דאי לא כפאה אפילו בשבעה ומשהו פטור משום דאי אפשר לקרומיות של קנים שבפיה שלא יעלו למעלה מעשרה אבל השוליים חלקים הן ואין קרומיות עולין מהן, אכן דחה דע”כ הוי מדין לבוד מדאמר רב אשי אפילו שבעה ומחצה חייב מאי טעמא מחיצות לתוכן עשויות, כלומר ואינן מחיצות לומר בהן לבוד, אלמא רבא דפטר משום לבוד נגע בה, ועוד דאי מתורת מונח אתית לה רב אשי אמאי קא מחייב, וכי פליגי רבא ורב אשי בשלשה סמוך לקרקע אי כמונח דמי או לא.]

ג
במשנה צ”ט חזינן דבור וחוליא מצטרפין לעשרה, וכ’ שם התוס’ וכן רש”י עירובין ע”ח דמדנשנה דין זה על הנא’ במשנה בעירובין אתי לומר הכא דלא רק מהני לצירוף לגובה י’ אלא גם לרוחב ד’, וזהו שהוזכר במשנה דין רוחב ד’, דאם יש חוליא גובה י’ לפחות מחלל ד’ מהני משום דאי בעי מנח.
ובריטב”א עירובין ע”ח כ’ דה”ה ודאי דמצטרפין להשלים לרחב ד’ וכן מפורש בירושלמי, ולא עוד אלא דכיון דתנן בזמן שגבוהין י’ ורחבין ד’ ותרוייהו קתני חוליית הבור והסלע, שהחוליא משלמת בין לגובה ובין לרחב, ועלה אמרינן דכי משלים לרחב מאי הוי דהא כיון שיש חלל בינתיים לא מצי משתמש באותן ד’ טפחים ולא חשיב רשות היחיד, אלא ודאי דמנח מידי ומשתמש, ע”כ. ומשמע דעכ”פ הוי גדר דין דהחוליא משלמת בין לגובה ובין לרחב.
וצ”ב דאי הוי טעמא משום דאי בעי מנח מידי, א”כ ל”ש לנדון דבור וחוליא מצטרפין. [אכן י”ל ע”ד דברי הגר”ח ב דבעינן גם לדין עומ”ר וכדאיתא בירושלמי ויעו’ ברשב”א הכא ולהלן צ”ט, ולכך מלבד הא דאי בעי מנח בעינן גם לדין קרקע ד’ לגדר דעומ”ר וזהו דהתחדש דכשם דהבור והחוליא מצטרפים להיות חד מקום י’, כן מצטרף להיות בכלל מקום ד’. ]

ויעו’ ברשב”א עירובין ע”ח גבי בור וחוליא דהביא פי’ רש”י והראב”ד ז”ל שהנותן על גבי החוליא ממש חייב כנותן ברה”י, וכן ודאי משמע פשטה דמתניתין דקתני הנוטל מהן והנותן על גבן חייב, ותמיהא לי כיון שאין החוליא גבוה מרה”ר אלא טפח דהא לא יהיב במתני’ שיעורא אויר רה”ר שולט בו והיאך יהא חייב, ואפילו תמצא לומר בחוליא גבוה שלשה אכתי לא הוי רה”י.
וצ”ב בקו’ הרשב”א מדוע נוקט טעמא דאין אויר רה”ר שולט בו ולא נקט בפשטות דחסר מחיצה בגובה י’ להבדיל מרה”ר, דאכתי מחיצה בגובה טפח או ג”ט לא חשיבא להבדיל משאר מקום דרה”ר.
וביותר דאחר דנקט טעמא דאויר רה”ר שולט בו, מה ממשיך תו הרשב”א דאת”ל בחוליא גבוה ג”ט, וכי האם בכה”ג אין אויר רה”ר שולט בו.
עוד יל”ע בקו’ הרשב”א דגבי חוליא גבוה שלשה לא הק’ משום דאויררה”ר שולט בה ורק משום דאכתי לא הוי רה”י, וצ”ב גדר זה.

ובריטב”א עירובין ע”ח, כ’ דאפשר דמיירי בשהחוליא גבוהה ג’ טפחים שיצאת מתורת לבוד דאי לא אויר רשות הרבים שולטת בה, אי נמי דכיון דחוליא לשמש לתוכה עשויה אין אויר רשות הרבים שולטת בה כלל, וזה יותר נכון מדפסיק ותני ולא יהב שיעורא.
וצ”ב מאי שיאטיה דין לבוד להכא, והא אם אויר רה”ר שולט בה הוי בכלל רה”ר, והכא דאין מחיצות י’ לכאו’ אויר רה”ר שולט בה . ובריטב”א משמע דכיון דיצאה מתורת לבוד כבר אין אויר רה”ר שולט בה.
עוד יל”ע בתי’ השני של הריטב”א דכיון דהחוליא עשויה לשמש לתוכה ולכך אין אויר רה”ר שולט בה, ותמוה דהא אם אין מחיצות ואף אין גובה ג’ ודאי דאויר רה”ר שולט בה, ומה אכפת לן אם החוליא עשויה לבפנים או לבחוץ.

עוד יעו’ בריטב”א שבת צ”ט א’, דהא דאיבעיא לן בפרק שני דגיטין (ט”ו ב’) גדוד חמשה ומחיצה חמשה מהו שיצטרפו לעשרה ולא איפשיטא לן ממתני’, י”ל דשאני הכא דאורחיה דבור לעשות לו חוליא על שפתו והוה ליה כוליה חד גוונא, ובירושלמי פירשו כאן דהוא הדין דבור וחוליא מצטרפים לרוחב ארבעה, ובגמ’ דילן מוכיח כן בפרק חלון (עירובין ע”ח א’), ומיהו והוא שיהא העומד רבה על החלל, וכן רש”י ז”ל במסכת עירובין, וחזינן דגם לענין הלכתא דגידוד חמשה ומחיצה חמישה בעינן דווקא הך סברא דאורחיה דבור לעשות חוליא על שפתו, ויל”ע גדר הדברים.

עוד יש להעיר בדברי הרשב”א דבדף צ”ט הביא דברי הירושלמי דמשמע דדוקא כשהעומד מרובה על החלל אבל אם החלל רבה על העומד לא מצטרפי, דגרסינן התם וגו’, אף על פי שיש בו קצת גמגום בטעות ידי סופר מכל מקום למדנו משם דדוקא כשהעומד רבה על החלל, וכן נראה לי לדקדק מדאביי דאמר לקמן בור עמוק עשרה ורחב שמונה חלקו במחצלת פטור דהנחת חפץ וסילוק מחיצה בהדי הדדי קא אתו, ואם איתא דכל מחיצה מצטרפת לחלל הבור אם כן לא סלקה מחצלת זו מרחב הבור כלום שאף היא מצטרפת לחלל, אלא כמו שאמרנו, ויותר מזה כתבתי בפרק קמא דמכילתין גבי זרק כוורת (ח’ א’) בסייעתא דשמיא.
אלא דיעו’ בדבריו לעיל ח’ א’ דמשמע דאין ריעותא דמחיצת מחצלת משום דברי הירושלמי ודין עומ”ר, אלא משום דין דבעינן כתלים עבים עשוים לכסות עליהם ולהשתמש, ואם איתא מאי סילוק מחיצה איכא והלא אף המחצלת אף על פי שנעשה כותל לבור עולה היא מן המנין, אלא על כרחין לא אמרו כן בכל כותלים אלא בכותלים עבים העשוים לכסות עליהם ולהשתמש מה שאין כן בכוורת ומחצלת, ואפשר דמשום הכי נקט אביי מחצלת ולא נקט דף והכא נמי נקט כוורת ולא נקט תיבה או שידה. ובירושלמי אמרו שם בפרק הזורק גבי מתניתין דחולית הבור (ה”ב) אמר רבי יוחנן העומד והחלל מצטרפין בארבעה והוא שיהא העומד מרובה על החלל, רבי זעירא בעי עד שיהא עומד שכאן ועומד שכאן רבה, אמר ר’ יוסא פשיטא לר’ זעירא שאין עומד מצד אחד מצטרף פשיטא לא שיהא עומד מצד אחד רבה לא צריכה אלא אפילו עומד השני, ע”כ. וא”כ היאך מדקדק דין הירושלמי דבעינן עומ”ר מדין דמחצלת, והלא התם טעמא אחרינא הוי משום דבעינן כתלים עבים העשויים לכסות עליהם ומחצלת אין עשוי’ להניח עליה מידי, וצ”ע.

עוד יעו’ ברשב”א שבת צ”ט ב’, דהק’ דכל שהוא מניח על גבי הסלע או על גבי החוליא למה יתחייב והלא אגד כלי במקום פטור כיון דאויר העמוד מקום פטור הוא וכדאמרינן לעיל בריש פרק קמא גבי כוורת (ח’ א’), וי”ל דלא אמרו אלא בשהכלי עצמו אוכל כל גובה הרשות ועוד אגדו במקום פטור כגון שנעץ קנה גבוה יותר מעשרה ברשות הרבים, אבל כשאין גופו של כלי גבוה כל כך שיהא אוכל כל גובה הרשות לא, והיינו נמי דכי אמרינן לעיל בפרק המצניע המוציא משוי למעלה מעשרה טפחים חייב שכן משא בני קהת אמרינן והתם מנלן ואיצטרכינן למילף ממזבח או מארון דמדלי קרקעיתו מן הרשות יותר מעשרה, ואמאי הא לא הוה לן למימר אלא שהיה גבהו של מזבח או של ארון הנישא על הכתף למעלה מעשרה, ואף על פי שהיה אגדו למעלה מעשרה טפחים חייב, ע”כ. וצ”ב דאם יש פטור מחמת דהכלי עצמו נמצא למעלה מעשר במק”פ ואגוד במק”פ, תו מה אכפת לן אם הוי גודלו יותר מעשר וכו’, והא אף בחפץ גדול כיון דלמעשה נמצא חלקו במק”פ אמאי לא חשיב דבכה”ג יש פטור של איגודו במק”פ.

עוד ידועים דברי הרהמ”ג פי”ד הי”ח גבי חידוש הרמב”ם בנעץ קנה מרה”ר דהיא נתינת טעם כתב למה אין דין קנה זה כשהוא ברה”ר כרה”ר כמו שהוא כרה”י בהיותו שם כנזכר למעלה ואמר שאין אויר רה”ר עולה עד לרקיע אלא עד י’ וכיון שאין האויר תופס אלא עד י’ בדין הוא שכל דבר גבוה יתר מג’ יחלוק בו רשות בין תוך י’ בין למעלה מעשרה, ע”כ. ויל”ע דמה הטעם הוי בזה דאין אויר רה”ר למעלה מי’, דמה ריעותא איכא בהנחה שלא על מקום ד’ מחמת דאין רה”ר אלא עד י”ט, והא מיירי לענין תוך י”ט.

ד
הנה הרמב”ן כ’ דבכפאה על פיו גם בז’ ומחצה דע”י לבוד הוי מחיצות י’ גם מבפנים, מ”מ אמרינן דאין לבוד כיון דהשתא הם רק כלים, והנדון בגמ’ רק משום דבז’ ומחצה חשיב נח מחמת לבוד, ובזה חשיב דנח למעלה מי’. וע”ז תמה הרשב”א דבגמ’ משמע דהוא תלי בדין לבוד בכלים, ואמרינן דאין מחיצות אלא לבפנים וכו’.
ונראה בביאור הרמב”ן בהקדם דבריו במלחמות, והוי יודע שאין צורך להעמידה דוקא בשאינה רחבה ששה כמו שהעמידה בעל המאור ז”ל ולא בשרחבה ששה דוקא כמו שהעמידוה מקצת רבני צרפת ז”ל אלא בין בשרחבה ששה בין שאינה רחבה מתוקמא דאנן לא אמרי’ לבוד לשוויי רשות דבר שהוא כלי ולא מצינן בתלמוד לבוד וגוד אחית מחיצתא וגוד אסיק בכלים אלא עיקר הפטור שמשעה שירדה לתוך שלשה נעשית כמונחת ואפילו למאן דאמר תוך שלשה לרבנן צריך הנחה על גבי משהו התם בזורק כלומר זורק ממקום למקום שאין סופו לנוח כאן אבל הכא כמעביר דמי שהרי סופה לנוח כאן ומשעה שהגיעה לפחות מג’ התחילה הנחתה ונפטר עליה דרואין כאילו דפנות מונחות בקרקע לא שתעשה רשות אלא כלי הוא ואגנו למעלה מעשרה ואף על פי שירדה אח”כ לתוך עשרה וקיימא לן הרי עקירה באיסור והרי הנחה באיסור ולא אמרינן ממקום פטור אתיא שאני תוך שלשה שהנחה במקום פטור הוא וכשאין לה שבעה ומחצה חייב לפי שאינה נעשית רשות מפני לבוד כדפרישנא ורב אשי אמר מחיצות לתוכן עשויות ואין משלשין להם דפנות אלא רואים הנחתה בתוך שלשה כאילו רשות הרבים עולה והוא הטעם לזורק כדרכה ועיקרן של דברים כפשוטן ופירושן כמשמען שסתם נאמרו ולא פירשו בסיפא דמימרא רחבה כמה ולזה כיון רבינו יצחק ז”ל, ע”כ.
ונראה דלומד הרמב”ן דיסוד אין לבוד בכלים, אינו דין דלא אמרינן לבוד במחיצות להאריך המחיצות כפשטות ההבנה בתוס’, ורק הוי דין מנוחה גרידא, בלא שמחשיב דכאילו הוי למעלה מי’. אלא דאף אי אמרינן דיש לבוד במחיצות ואף דאמרינן ד’משלשלין להם דפנות’ ולא רק ‘רואים הנחתה בתוך שלשה כאילו רה”ר עולה’, אכתי יש לכללא דאין לבוד בכלים.
וביאור הדברים הוא כדכ’ המלחמות ‘דאנן לא אמרי’ לבוד לשוויי רשות דבר שהוא כלי’, דאף דאמרינן לבוד לשלשל כל מחיצה מ”מ אכתי לא ניהיה ע”י רשות הגם שנעשה דין משלשלין דפנות דלבוד בכל ד’ מחיצות הכלי. וזהו דהמשיך נמי וכ’ ז”ל, נפטר עליה דרואין כאילו דפנות מונחות בקרקע לא שתעשה רשות אלא כלי הוא ואגנו למעלה מעשרה, ע”כ. דאף דמשלשלין דפנות ורואין כאילו דפנות מונחות בקרקע ונפטר משום דאגוד למעלה מעשר, מ”מ שייך בזה דינא דאין לבוד בכלים ואף דאמרינן לבוד, מ”מ לא שתעשה רשות אלא כלי הוא.
ובודאי לפי”ז דאף דין הלבוד דההנחה הוא דווקא בכפאה על פיה, דאין דין הלבוד כהנחה גרידא אלא רק דין דמשלשין דפנות, ורק עי”כ חשיב דהוא למעלה מי’. ורק דאעפ”כ הוי בזה דינא דאין לבוד בכלים.
וביאור גדר דאין לבוד בכלים, דאף דאפשר להאריך ולשלשל דפנות הכלי להחשיבו דמגיע עד הרצפה, ואף דנעשה כן מארבע צדדי הכלי, לא אמרינן דחשיב דעי”כ כבר אינו כלי ונוצר רשות של ד’ בגובה י’, אלא לעולם כיון דהשתא הוא כלי, אף דנימא דין לבוד לא פקע דין לבוד, וחשיב אכתי דהוא כלי ברה”ר ולא רשות חדשה שנוצרה דיש לה מקום בפנ”ע.
ובזה י”ל דזהו דהרמב”ן בחי’ פליג דלא שייך לנדון אי אמרינן לבוד במחיצות, כיון דלעולם בין ברחבה ששה בין בשאינה רחבה ששה לא אמרינן בכלים לבוד ועכשיו כלי הוא, אלא עיקר פטורה משום דכיון שהיא בתוך ג’ נעשית כמונחת וכשהיא גבוהה שבעה ומחצה הרי הונחה ואיגדה למעלה מי’ לפיכך פטור ולא משום מחיצות כלל, וכן דעת רבינו אלפסי ז”ל דלא מסיים הכא רחבה כמה, ויותר מזה כתבתי בס’ מלחמות ה’, ע”כ.
דהנה בעיקר הסברא של התוס’ דלא אמרינן לבוד במחיצות מבואר ברמב”ן שם בדבריו דמקצת חכמים הצרפתים ז”ל אמרו דליכא למימר לבוד בשאינה רחבה ששה דכשאר חפצים דעלמא היא, לפיכך פרשוה ברחבה ששה ואפ”ה בשבעה ומשהו חייב וכו’, ע”כ. ומבואר דאין זה כלל גרידא דלא אמרינן לבוד במחיצות, אלא רק משום ‘דכשאר חפצים דעלמא הוא’ דהוא רק חפץ, ולא נהפך לרשות בפנ”ע, ואילו הי’ רחב שישה אליבא דהתוס’ הי’ שפיר חשוב מקום בפנ”ע ולא רק חפץ ברשות, אכן לרמב”ן זה גופא כל עוד דהוא חפצא של כלי, גם אחר לבוד נשאר רק כלי ברשות, ולא נהפך לרשות בפנ”ע.
ולכך או’ הרמב”ן דלא אמרינן בכלים לבוד ועכשיו כלי, דאין לומר דנוצר הכא רשות, דלא יהי’ חשוב דהוא נח ברה”ר, אלא אדרבא נימא דהוא רשות לעצמו, אלא דהוא חפץ שנח בתוך הרשות. ורק דכיון דיש לבוד דמשלשלין יש עכ”פ מה לדון דהוא אגוד במק”פ כנדון הסוגיא בשבעה ומחצה וכו’, אך אין כל חשיבות טפי להיכא דרחב שישה על היכא דאין רחב שישה כיון דאף דרחב שישה לא נוצר מקום לעצמו שהוא רשות לעצמו אלא אכתי חשיב דנח ברה”ר, והוא חפץ דנח ברה”ר.
דאף דיש מחיצות גובה י’ ע”י לבוד אין הם עושות דיחשב דהוא רשות, כיון דלמעשה הוי כלי, וכלי אינו רשות ורק חפץ שנח ברשות, ולא נימא דמחמת דיש דין לבוד על כל מחיצה מצ”ע להאריכה עד הקרקע, לכך נמי יחשב דנח הכא רשות. [ורק היכא דנח בפועל כלי רחב שש וגובה י’, שוב אינו ‘כלי’ אלא הוא מצ”ע חשיב ‘רשות’.]

ויעו’ בלשון התוס’ דאף דכ’ דיסוד הפטור הוא משום דאין לבוד במחיצות, מ”מ סיימו בדבריהם דכשאינו רחב ד’ הרי הוא כשאר חפצים דעלמא ולא אמרינן לבוד, דמשמע דהפטור הוא משום זה דהוי כשאר חפצים דעלמא ולא אמרינן לבוד, וברמב”ן ג”כ הביא כן בשיטת התוס’ ולא הזכיר דאין לבוד במחיצות ורק דטעמם דליכא למימר לבוד בשאינה רחבה ששה דכשאר חפצים דעלמא היא, לפיכך פרשוה ברחבה ששה וכו’.
ומבואר דעיקר הנדון הוא דלתוס’ באינה רחבה שישה אינו רק משום דכה”ג ליכא למימר לבוד דאין לבוד במחיצות של כלים, אלא היסוד של התוס’ הוא משום ד’ליכא למימר לבוד דכשאר חפצים דעלמא היא’, והיינו דבחפצים אין לבוד, ואדרבא הם שייכים למקום הרה”ר וחשיבי דנחים בו, ורק ברשויות לשייך למקום יש לבוד.
ויעו’ בחי’ הרמב”ן בדעת התוס’ וז”ל , דליכא למימר לבוד בשאינה רחבה ששה דכשאר חפצים דעלמא היא, לפיכך פרשוה ברחבה ששה ואפ”ה בשבעה ומשהו חייב משום דשולים ממעטי בה, דכיון דאינה גבוהה עשרה ומדין לבוד עושין אותה רשות אין אויר פחות משלשה מצטרף עם המחיצות, ע”כ. ומבואר דאויר לא מצטרף עם המחיצות בשביל ‘לעשות רשות’, דזה עיקר הנדון, דלא יוצר מקום ורשות לעצמו.

ולפי”ז י”ל דזהו לתוס’ אף דבכוורת דיש בה גובה י’ מבחוץ חשיב עי”כ לפטור בהנחתה כיון דלמעשה למעלה יש מקום רה”י גבוה י’, מ”מ היכא דהגובה י’ רק ע”י דין לבוד, והיינו בשבע ומשהו, לא מצטרף גובה השוליים כיון דאין י’ לבפנים, דאף דלכאו’ סגי במחיצות דכלפי חוץ בלבד בכוורת כדי לעשות מקום שעל הכוורת רה”י, מ”מ בדין לבוד בעינן גם למקום השוליים, והיינו דבעינן גם מחיצות כלפי פנים [אף דודאי בפנים לשיטת התוס’ דלעיל דפליגי על הר”ח אין כלל מקום ד’, ורק על עליונה של הכוורת, ושם הא ודאי איכא מקום י’] דהוא רק עם מקום המחיצות, הוי משום כדנקט הרמב”ן בדברי התוס’, דליכא למימר לבוד בשאינה רחבה ששה דכשאר חפצים דעלמא היא, לפיכך פרשוה ברחבה ששה ואפ”ה בשבעה ומשהו חייב משום דשולים ממעטי בה, דכיון דאינה גבוהה עשרה ומדין לבוד עושין אותה רשות אין אויר פחות משלשה מצטרף עם המחיצות, ע”כ. והיינו דכיון דהשתא הוי חפץ, ובעינן לעשותו ‘רשות’ ולא חפץ, לכך אויר לא יוצר מקום חדש, ובשלמא אם הי’ מחיצות י’ לעצמם וברוחב ד’, ממילא היתה נוצרת רשות למעלה, אך כה”ג דהוי רק לבוד, לא מצטרף השולים שבפנים להחשיב כלי. אכן בדאיכא גובה י’ בפנים למקום ד’ זה גופא הי’ יוצר מקום ד’ גבוה י’ מוקף מחיצות מכל צדדי הכל, וזה גופא הי’ יוצר מקום רה”י.
אכן דאכתי צ”ע דהרי גם בשבע ומחצה אף דיש מקום שוליים של י’ בפנים, הרי אכתי גם אז אין מקום י’ ברוחב ד’ מוקף, שהרי להתוס’ לעיל דפליגי על הר”ח לא מיירי בדאיכא חלל ד’ ורק דעם המחיצות הוי ד’, וזה מהני רק לעליונה של הכוורת ולא לחללה בפנים, ומה מהני מה דיש גובה י’ בפנים אם בין כך אין בו רוחב ד’ [ומקום דלמטה רק חורי רה”י כהחזו”א, או משום דהוי קרקע רה”י כהגר”ח, או מדין מחיצות המקיפות למקום למעלה וכו’ דמהני אף בתל להתוס’ וכדאיתא בגר”ח]
ולכאו’ צ”ל דאם לא דהוי מחיצות י’ מצד עצם המחיצות לא הי’ חשיב נמי המקום של הכוורת שעליהם דהוא מקום לעצמו, והי’ כשאר חפצים, דכיון דהשתא אינו רשות, דאינו ממש כתל דכיון דלמעשה גובה י’ נוצר מקום לעצמו, דאילו הכא אין גובה י’, ורק ע”י לבוד, אין חשיבות שם מחיצה מהני רק אם יש מחיצה ממש ורק היא העושה דין לבוד, ואילו עליונה אינו מחיצה, ולכך לא הוי מחיצה גם כלפי חוץ. ולכך רק כשיש שיעור מחיצה י’ כלפי פנים, מהני זה להחשיב דהוא מחיצה מצ”ע עכ”פ לכלפי חוץ להיות מקום ד’ שעליו מונח על מקום גובה י’, ויהי’ רשות לעצמו, ואכמ”ל.

ודעת הרמב”ן דפליג על התוס’ היא דגם ברחבה ו’, וכשיש ע”י לבוד דין מקום רשות, מ”מ כיון דאינו מצ”ע רשות, אין חשיבותו אלא ככלי ולא רשות, וממילא אין לו חשיבות מקום לעצמו דנימא דיווצר מצב ע”י דין לבוד דנימא דהשתא נחה השתא רשות לעצמה הכא, ואדרבא להרמב”ן אף אי חשיב דיש מחיצות י’ וכו’, מ”מ אינו חשיב דנחה מחמת זה הכא רשות בפנ”ע, אלא אכתי נח הכא חפץ ברה”ר ולא במקום לעצמו. וזהו ‘אין לבוד בכלים אלא במחיצות והשתא כלי הוא’ דהלבוד גם ברחבה שישה הוי להרמב”ן כ’שאר חפצים’ אשר מקום מנוחתם הוא ברה”ר, ולא כ’מקום רשות בפנ”ע’ דאמרינן דלא חשיב דנח ברה”ר, אלא במקום רשותו דהוא מקום לעצמו.
ורק דמ”מ משלשלין מדין לבוד כל דופן בפנ”ע וחשיב דאגדו למעלה מי’ ולכך פטור, וזה הגם דאין לבוד בכלים ליצור רשות, מ”מ יש לבוד לכל דופן ומחיצה מצ”ע ונמצא דהכלי למעלה מי’ ואגוד במק”פ. ולכך ודאי בכפאה על פיה ליתא למימר דין לבוד להאריך דין המחיצות, דאין כלל מחיצות לשלשלן כה”ג ואדרבא חשיב כנח ברה”ר, וזהו דאדרבא חשיב כאילו רה”ר עולה, דרק במחיצות יש להם כל אחד בפנ”ע שייכות לרדת, ואילו במקום שוליה דהוא מקום הנחה דאין גדר זה, הרי הלבוד חשיב דיש לו הנחה דהרה’ר עולה אל החפץ להחשיבו כנח.

עוד יעו’ בר”ח הכא דכ’ ז”ל דאנן קיבלנו מרבנן זכר אדונינו לברכה כי כוורת זו היא עגולה וצריך להיות חללה ו’ טפחים על ו’ טפחים מרובעות כדי להיחשב מקום רשות בפני עצמה. ואילו לא היה לה חלל ד’ על ד’ דיי לה מיהו כיון שיש בה חלל אינה חשובה רשות בפני עצמה עד שיהו בחללה ד’ על ד’ טפחים מרובעות וכוורת זו עם כתליה יש בה ו’ טפחים על ו’ טפחים וכו’, ע”כ. הרי דעיקר הדגש של יסוד הכוורת עצמה הינו האם היא רשות לעצמה או רק דבר שבתוך הרשות.

ונראה דיסוד הדברים הוא האם הכוורת חשיבא חפץ שנח ברה”ר, וממילא מתייחס הנחתו לרה”ר, או דחשיב דהוא מקום לעצמו ואינו נח ברה”ר אלא הוא רשות לעצמו, והוא לא נח ברה”ר אלא הוא עצמו רשות, וממילא לא מתייחס להנחה ברשות כל שהיא כיון דלמעשה לא נח בה, אלא דאף אם עבר דרכה ואף נח בה, אינו מתייחס אליה כדבר שנח בה, אלא נח ועובר במקום שהוא לעצמו, דהוא רשות לעצמו.

ונראה דזהו ביאור דברי הרב אברמסקי זצ”ל בדברי הרמב”ם פי”ד הי”ט מהל’ שבת כתב, זרק כלי מרה”י לרה”ר והי’ אותו כלי גדול ויש בו ארבעה על ארבע בגובה עשרה פטור, מפני שכלי זה רה”י גמורה ונמצא כמוציא מרה”י לרה”י, ע”כ. והעיר הרב אברמסקי זצ”ל [שבת עמ’ ט’] מהא דהרמב”ם לא כתב כמוציא מרה”י לרה”י דרך רה”ר, ומשמע שהכוורת חשובה רה”י בכל מקום שהיא אפ’ כאשר עודנה באויר. וחידש שם דאפ’ יזרוק לתוכה מרה”ר כשהיא למטה מעשרה יהא חייב.
ונראה ביסוד דברי הרמב”ם דהכוורת אינה שייכא לרה”ר, אלא היא רשות לעצמה וממילא אין נדון לה עצמה כמקום שנמצא בתוך רה”ר, אלא דהיא רשות לעצמה, דאף דעוברת ברה”ר, אין לה כל שייכות למקום רה”ר, אלא היא רשות בפנ”ע.
ובזה יש לחדש ולבאר כוונת דברי רש”י דנדון פטור הסוגיא הוי משום זורק רשות, דכוונת דבריו נמי משום זה גופא דחשיב הכוורת דהיא רשות לעצמה, ולית בה שייכות לרה”ר דעוברת בה, כיון דהיא נדון לעצמו ולא שייך לכל רשות אחרת דעוברת דרכו.
וממילא אדרבא יל”ש קו’ רע”א מהא דילפינן ממחטים אף דהגמ’ דחתה בדף צ”ו דדלמא זרקו בפחות מד’, ולומדת למעשה מההלכתא של ד’ אמות, מ”מ י”ל דודאי צריך ללמוד גם ממשכן וכמו דכ’ שם התוס’ והראשונים וכן בריש מכלתין [תוס’ סה”ע] דבעינן כל דבר דיהי’ כדוגמתו במשכן, ולכך אף דלמעשה אי אפשר הי’ להוכיח מקור מהמשכן דהי’ זריקת ד’ אמות ממחטין, הרי דמ”מ אחר דהתחדש מההלכתא לדין זה, שוב י”ל דהי’ כן למעשה במשכן בזריקת מחטין, ונעמיד דהי’ בזריקת ד’ אמות. דאף דאין מקור להוכיח, מ”מ אחר הלימוד מההלכתא י”ל דזהו דהי’ במשכן.
ומעתה י”ל דאה”נ אם ההבנה ברש”י היתה דהוי גזה”כ דלא חייב רק על זריקת חפץ ולא על זריקת רשות, הרי לחידוש הך מלתא בעינן הכרח, דמה”ת לחדש חילוקים בין זורק הא לבין זורק הא, וכדהק’ גם התוס’ רא”ש דשמא נמי נפטור על זריקת אוכלין דלא הי’ כן במשכן, אכן למה שבארנו בכוונת רש”י הא שפיר י”ל דהוא דבר בסברא דרק חפץ משתייך לרה”ר ושייך זריקתו והנחתו למקום הרשות שבה נח ועובר, משא”כ כשזורק ‘רשות’ בפנ”ע, אין לה כל יחס לרשות שעוברת דרכה אלא מתייחסת לעצמה ולא חשיבא כלל דעוברת דרך רה”ר, אלא בזורק כוורת הייחס הוא רק למקום רשותה היא, דכל מקום רשותה היא ואין לה כל יחס למקום שעוברת דרכה. ואם נרצה לחדש ולומר דגם על כה”ג תיהי’ פרשת הוצאה הואיל ועכ”פ עובר דרך רה”ר, הרי דהוא חידוש בפנ”ע דהי’ צריך ללמדו מהמשכן, וכיון דלמעשה ליתא במשכן אלא זריקת חפצים ולא רשויות אין מקור לחידוש דין זה.
והיינו דתמצית יישוב קו’ הרע”א לפי דברינו היא דאדרבא צריך חובת מקור וההוכחה לחייב בכה”ג, וכיון שכך גם אם נימא דהיתה זריקת מחטין של ד’ אמות, מ”מ לענין זריקת רשות צריך הוכחה בפנ”ע בשביל לחייב על כך, וזה ליתא.
כן לפי”ז יל”ש הקו’ מהא דמוכחינן מנדון העברת ד’ אמות לסוגיין, כיון דלא בעי להוכיח דינם בזריקה דאפשר דאינם כדין העברה, ורק לעצם הענין דזריקת הרשות לא מצינו דהתחדש בה דהיא שייכא כלל לרה”ר, כיון דהיא רשות בפנ”ע, ואם הי’ מתחדש כה”ג בהעברה אפשר דהי’ שייך לומר דיועיל מי בזריקה להתחייב על זה, דסוף סוף מצינו דגם רשות שנזרקת ברה”ר יש לה יחס לרה”ר ואינה נדון של ישות עצמאית שרק עוברת ברה”ר ולא מתייחסת אליה כלל. ועכ”פ כיון דלא מצינו דהתחדש כן בהעברה ודאי נמי דאין לחדש כן נמי בזריקה וכמשנ”ת, דלא צריך הוכחה לפטור, אלא חובת הוכחה בזה היא לחייב על גוונא דזריקת רשות.

ולכך גם בלבוד הגם דאין הכא ‘רשות’ בפנ”ע, וכמו דהקשינו, דלכאו’ לפטור של זריקת רשות בעינן דתהא רשות נזרקת, וכיון דלמעשה נזרק רק כלי, ורק לקראת הנחתו יש דין לבוד לייחסו לאורך י’ , דוחק הוא לשמוע דלכך יחשיב את הכלי דהוא ממש רשות הנזרקת ולא כלי, אכן לדברינו דכל מהות רשות הנזרקת אינו חידוש בהל’ זריקה, ורק דמתייחסת הרשות לעצמה ולא למקום הרה”ר דעוברת בה, הרי ה”ה כשהיא לקראת הנחתה וכבר יש דין לבוד ליצור מקום עשר, הרי למעשה השתא הוי מקום בפנ”ע ולא מתייחס לרה”ר, אלא השתא הכוורת היא ‘מקום’ מצ”ע.

ולפי”ז יש לומר דה”ה בכפאה על פיה כשנחה והוי לבוד, אכתי שייכא לנדון זריקת רשות, ואף דלתו”י הוי רק בזריקה ולא בהעברה ואילו כפאה על פיה מיירי דיש לה השתא דין מונח ע”י לבוד להאריך המחיצות, מ”מ י”ל דלדברינו החילוק בין זריקה לבין העברה אינו שייך לנדון הנחה דהכא, די”ל דכיון דיסוד הפטור הוי משום דהרשות הנזרקת היא רשות מצ”ע ולא שייכא למקום דרה”ר, זהו רק כשנזרקת או אף כשנחה, וכמשנ”ת, דלמעשה שפיר חשיב דהיא מקום לעצמה ואינו שייך לרה”ר. אכן כשמעביר אדם בידו חפץ גדול, אין לזה חשיבות של מקום בפנ”ע, ואף דכשמחזיק אדם קנה וכו’ התבאר בגמ’ ה’ א’ דלר’ יוסי הוי רה”י ומדין גוד אחית, הרי דנראה דעכ”פ אי אפשר לומר כה”ג דאין לייחס את החפץ לרשות, דכיון דהחפץ אין לו מעוף ומקום מצ”ע, אלא נגרר אחרי האדם שעובר ברשות, הרי שפיר י”ל דמקומו אינו מקומו לעצמו, ורק מה שהאדם מוביל ומוזיז אותו, והאדם עובר ודאי ברה”ר, ושם מקומו, ולכך גם החפץ שמחזיק מתייחס לרשות, ואף דיחול בו דין רה”י וכו’ , מ”מ יש לו בזה שייכות לרה”ר וחשיב דהניח החפץ ברשות הרבים ואין הייחס שלו רק לעצמו דהוא מקום לעצמו דעובר ונח במקומו שלו, דכשהאדם מעביר, שפיר מקומו הוא מקום האדם המתייחס לרה”ר, ולכך חשיב דהוי ההעברת רשות ברה”ר, וע”ז יש לחייבו לפי חידוש התו”י.

ונראה דזהו נמי החידוש בבור וחוליא דמצטרף למקום ד’, הגם דיסוד החיוב משום דראוי להשתמש, מ”מ הנדון הוא ליצירת מקום, וכמו בבור וחוליא לגובה י”ט הנדון הוא ליצור מקום חדש של י”ט, ולרש”י בגיטין ט”ו גם כשיש עשר לתחתונה, הוי נדון אי גידוד ומחיצה מצטרפין, דהוא נדון האם אכן נוצר מקום חדש. וזהו דהתחדש דהחוליא מצטרפת למקום הבור להיות מקום עשר, וגם מצטרפת למקום הרוחב והחלל של הבור להיות הכל מקום אחד, ואז אם רק יוכל לכסות ולהשתמש וייווצר מקום הראוי לשימוש יהי’ חייב ע”ז. אכן אילולא דהי’ צירוף לא הי’ כלל חשיב מקום אחד ואינו מקום בכלל בשביל להחשב מקום ד’.

ואפשר דזהו נמי נדון דעומ”ר שייך לנדון דהרשב”א בסוגיין דמחיצות העשויות להעמיד עליהם, דביסוד הדין בתרוויהו בעינן ליצור מקום הרגיל להניח בו, וכיון דלמעשה לא מניחים על מחצלות אף דאם חזי להניח, מ”מ לא חשיב דנוצר מקום הראוי להשתמש בו לשייך מחיצות הבור לחללה מחמת הא דיכול להניח. ולירושלמי אף בעינן מחמת זה דיהי’ עומ”ר לשייך זל”ז, ובזה יש להוסיף דלכך חשיב לירושלמי חידוש דמהני עומ”ר מב’ צדדים דאין זה רק גדרי מחיצות להחשיב עומ”ר, אלא בעינן לייחס דהכל מקום אחד, ובזה חידוש דעצם זה דיש עומ”ר אף מכמה צדדים הכל מתחבר דכלל נימא דהכל שייך אהדדי והוי מקום אחד. ואף אם לא קי”ל כירושלמי מ”מ יסוד הדין נשאר והוא דבעינן ייחס להמקום להחשיב הכל אחד, ורק אז מצטרף הבור והחוליא, ולכך אם לא רגיל וראוי להניח על מחצלת או על כוורת חסר בחשיבות דנימא דיהי’ מחמת כן רה”י.

ולזה הוא דמצינו דהראשונים העירו על שיטת רש”י דבבור וחוליא בגובה טפח חשיב רה”י, דהא הוי מקום אויר רה”ר, דאף דנימא דל”צ מחיצות י’, ומצטרף למקום הבור ליהיות מקום י’, הרי מ”מ כיון דהאויר של רה”ר עובר הרי המקום אינו שייך לרה”י של החוליא אלא לרה”ר שבצידיה, דהכל המשך אחד של מקום רה”ר, ולא של גו”א של מקום הבור והחוליא. דגו”א אינו קיום דין מצ”ע לעשות רה”י, ורק כשיש מקום רה”י ממילא יש גו”א להחשיב דאיכא מחיצות [וע”ד בארנו במק”א שיטת הרמב”ן צ”ט [הו”ד ברשב”א ובגר”ח הל’ סוכה] דאין גו”א בעמוד, כיון די”ל דהואיל ואין מחיצות ממש לא חשיב המקום שעליו דשייך לעמוד אלא אדרבא שייך למקום הרה”ר שבצידיו, וממילא ליתא בזה גו”א דאין המקום כלל שייך לרה”י דנימא דמחיצות הרה”י שייכות אליו כלל]
ולכך יש לחלק בין היכא דהוי ג’ טפחים דהוא מופקע טפי ממקום רה”ר, דלא נימא דהאויר דרה”ר שייך אליו, וממילא שוב יהי’ בו דין גו”א מצד דין רה”י דהחוליא.
וזהו שכ’ הריטב”א בתירוצו דהחוליא שייכא לבור, והיינו דזה גופא יוצר מקום, דהחוליא אין לה נדון להיות שייכת גם לבור וגם לרה”ר דיש לומר דהאויר עליה יהי’ שייך לרה”ר, אלא חוליא כיון דעשויה לבור, כל מקומה שייך נמי לבור, וממילא גם האויר עליה לא שייך לרה”ר.

ולכך גם להרהמ”ג י”ל דמקום י’ כיון דאינו מקום דחשיבותו הוא מחמת דהוא יוצר מקום לעצמו, כרה”י דרק כיון דיוצרת מקום לעצמה וכמשנ”ת יש בה לדין גו”א וכו’, ולכך ל”צ מקום ד’ וסגי בקנה, כיון דלמעשה חשיב מקומה בכל הרשות, דיוצר מעין מקום סגור, וכעין אוירא כמאן דמליא [להלן צ”ט ב’ בסוגיא דמחיצות מקיפות, יעו’ ברש”י], משא”כ רה”ר אינה יצירת מקום לעצמה, ורק דמקום ההילוך רבים הוא יוצר מקום ולכך י”ל דגם בתוך י’ אין זה חפצא של מקום לעצמו, ורק דין של מקום הילוך רבים, אך לא נוצר בזה מקום רשות, ובזה שפיר י”ל דאין אוירא כמאן דמליא, וצריך להניח דווקא על מקום ד’.

[ולפי דברי הרהמ”ג יש להוסיף בדין דהנחת כוורת, דהואיל ולמעשה הונחה כוורת במקום ההילוך דרה”ר, וממילא אינו יותר מקום ההילוך אלא מקום הכוורת דחשיבא רה”י, ממילא גם הקרקע שהונחה עליה, הופקעה בב”א וכדאיתא בתוס’ ייאנ ש8ןלוומקום כרמלית ומק”פ דמפקיע מקום ההילוך של הרבים ויפטר. אכן בזה י”ל דכיון דאין כרמלית בכלים [כדאיתא בתוס’ לעיל ה’ וע”ד שיטת רש”י בהמשך ח’ א’ בדין דקופה] ולא חשיב מקום לעצמו.]

ולכך להרשב”א צ”ט כל פטור אגדו במקום פטור הוי כשהכלי עצמו גדול יותר מעשר, דרק אז י”ל דאין מקומו בהכרח שייך רק לרה”ר, אך אם הוא חפץ לא גדול, ורק הניח אותו גם למעלה מי”ט, לא חשיב כאגדו במק”פ, כיון דהחפץ כל עוד נמצא גם ברה”ר שפיר חשיב דמונח במקום רה”ר ולא מופקע ע”י דין אגדו מחמת דמקצתו למעלה מי’, דאין זה חשיב ‘אגידה’ למקום אחר אף דנמצא גם במק”פ כיון דעכ”פ יש בו הנחה ברה”ר, ורק כשהחפץ מצ”ע לא שייך כלל רק לרה”ר, וחייב להיות מחמת גדלו גם במק”פ, א”כ זהו דמפקיע שייכות עצם מקומו, ממקום הרה”ר דאינו שייך למקום הרה”ר אלא גם להמק”פ.