א
שיטת רש”י דהפטור של זורק כוורת גבוהה י’ ורחבה ו”ט [דאז יש בה ד”ט] הוא משום דיש פטור על זריקת רשויות, דלא ילפינן ממשכן אלא חיוב על זריקת חפצים ולא רשויות. והק’ רש”י דא”כ מדוע אין פטור של זורק רשות גם בזורק כוורת פחות מו’ טפחים דאין בה ד’, והא מ”מ הוי רשות דכרמלית. ותי’ דכרמלית הוי רק רשות דרבנן. [והק’ המהרש”א אמאי לא כ’ רש”י דאין להעמיד בכרמלית משום דאין כרמלית בכלים וכמש”כ רש”י בהמשך העמוד גבי קופה. אכן י”ל דכמו דחזינן דלרש”י אין הנדון אלא משום כרמלית ולא משום מק”פ, כיון די”ל דמק”פ אינו רשות לעצמו דבטל לרה”ר ורה”י כדכ’ רש”י בדף ו’ וז’, לכך י”ל דאם היתה כרמלית רשות דאו’ לא הי’ שייך בה כלל זה דאין כרמלית בכלים, דלא היתה מתבטלת וכמו בגובה י’ דלא בטל דהוא רשות היחיד לעצמו, ורק כיון דהיא רק דרבנן, לכך חסר בחשיבות שלה לעצמה ויש בה כללא דאין רשות כרמלית בכלים.]
אכן התוס’ פליג וס”ל דהפטור של זורק כוורת הוא משום דכשנח הכוורת חשיב דנח ברה”י.
ודנו בדבריו האם הוי משום דחשיב נח רה”י דכוורת גם הקרקע רה”ר חשיבא לרה”י, או דעצם זה דחשיב רשות בפנ”ע לכך חשיב נח רה”י.
ותמה המהרש”א מדוע התוס’ לא הסכימו עם פשט רש”י
וכ’ דהוי משום דסברי התוס’ דא”כ גם כרמלית, אף דאין היא רשות דאו’, מ”מ אית בה רשות דאו’ של מק”פ, דאף דאין מק”פ וכרמלית רשות לעצמה מ”מ חשיבא רשות, ומדוע פטור בזורק רשות.
ובפשטות לפי”ז רש”י נחלק כיון דס”ל לחלק בין רשות לעצמה כרה”י לבין מק”פ דהוא לרש”י דף ו’ ודף ז’ אינו רשות לעצמה ורק דבטל לרה”י ולרה”ר, ואדרבא חסר בחשיבות של מקום זה.
ותמה הרע”א דלפי”ד המהרש”א יש לתמוה על התוס’ לשיטתם דא”כ סברי הם לשיטתם מדוע בכרמלית לא אמרינן נמי דלכשנח הכוורת יהי’ הרשות כרמלית או מק”פ וייפטר, שהרי חשיבא כרמלית נמי רשות.
ומוכרח לכאו’ דהוא משום דסברי דאין כרמלית בכלים, וא”כ גם על שיטת רש”י אין להקשות מכרמלית כיון דאין כרמלית בכלים, וצ”ע.
ורק כשיש בכוורת ו”ט וגובה י”ט הוי רה”י ואין נדון דאין כרמלית בכלים אלא הוי ממש רה”י וגם כשהיא נזרקת חשיבא רה”י והיא רשות ולא חפץ, וגם כשנחה, חשיב דנח רה”י רשות ולא כלי, ול”ש אין כרמלית בכלים.
ונראה ליישב קו’ הרע”א על המהרש”א:
דהנה י”ל דסברי התוס’ דאף דכשזורק כרמלית חשיב זורק רשות [ואין נדון דאין כרמלית בכלים] והי’ צריך להיות בזה פטור לשיטת רש”י, מ”מ כשנח אין לומר דיחשב דנח בכרמלית או במק”פ אלא חשיב דנח ברה”ר. דרק כשנח כוורת דהיא רה”י דהיא רשות לעצמה ויש עליה תורת מקום דהיא מחשיבה גם את המקום תחתיה לרה”י, כיון דהוי רשות לעצמה של רה”י ממילא גם מה שתחתיה הוא שייך לרשות הנ”ל, משא”כ אם הוי רק רשות של מק”פ שאין היא רשות לעצמה ורק שוללת את מקום דרה”ר, אין בה חשיבות לעצמה להחשיב גם את הקרקע שתחתיה שהיא חלק ממנה, להחיל בה גם דין מק”פ ולא רה”ר וכדין כוורת של רה”י, כיון דבכה”ג דאין בה רשות לעצמה אין בה חשיבות להחיל על הקרקע שתחתיה את דין רשות דידה גם לקרקע שתחתיה, כיון דגם לה עצמה אין דין רשות, ורק להפקיע דאין היא שייכא לרה”ר, ואין בה ייחס וחשיבות להפקיע מקום קרקע דתחתיה.
אכן תי’ זה הוא אינ נימא בכוונת התוס’ כחזו”א ס”ב י”ג דבעינן דהכוורת תחשיב גם את הקרקע תחתיה ליהיות חשיבא גם היא רה”י ולא רה”ר, ודלא כמו שביארו בכוונתם דעצם זה דלכוורת יש דין רה”י, ממילא מחשיב הנחתה דהיא ברה”י.
עוד נראה ליישב קו’ הרע”א דסברי התוס’ דצריך ליהיות פטור של זורק רשות כרמלית, ואין בזה נדון דאין כרמלית בכלים, כיון דכשהחפץ במצב זריקתו אין בו נדון של אין כרמלית בכלים, דאין בו השתא ביטול של הכלי לרשות, דכל הזמן ממשיך ממקום למקום במצב זריקתו, ולא בטל לאף מקום. ודווקא בזמן ההנחה סברי התוס’ דאין להעמיד בכרמלית ולומר דיחול על הקרקע דין מק”פ וכרמלית, כיון דאדרבא בזה אמרינן דאין כרמלית בכלים, ובטל דין הרשות דהכוורת.
אכן לכאו’ יש לסתור תי’ זה בשיטת התוס’ שהרי שיטתם להלן ק”ב א’ ד”ה והוציאו דהוציאו בפיו חייב דבליעתו הויא הנחה אף על פי שמהלך, ואף על גב דפיו למעלה מי’ ואינו רחב ד’ בטל הוא אגב רה”ר, ולא דמי לבוכיאר ביריעה דאמר בריש פרקין (לעיל דף צו:) דבמקום פטור קא אזיל דהתם מקום קביעות הוה טפי ודמי לטרסקל דאמר בפ”ק (דף ה.) דלמטה מי’ הוי רה”ר והכא אפילו למעלה מי’ בטל אגב רשות הרבים ועוד דמעביר למעלה מי’ כלמטה וחשיב מונח ברשות הרבים, ע”כ. ומדדימו התוס’ לבוכיאר דיהי’ בזה דין ביטול, הגם דהנדון התם הוא לעת זריקת הבוכיאר, חזינן דלתוס’ דין ביטול חפץ הוא גם בעת זריקתו ואעפ”כ בטל, וא”כ אין לומר לכאו’ דסברי דבזריקת הרשות דהמק”פ והכרמלית חייב וליתא בזה לכללא דאין כרמלית בכלים.
האמנם די”ל דלא מצינו התם בתוס’ ק”ב אלא בזריקת בוכיאר, דהוא חפץ גרידא, דבטל גם בשעת מעופו לקרקע, אכן הכא דהוא זריקת ‘רשות’ אף דהוי רק רשות דמק”פ, מ”מ לא בטלה הרשות בשעת מעופה להקרקע, וצ”ע.
עי”ל דהנה יל”ע בהמשך דברי התוס’ התם דכ’ דדמי לטרסקל דאמר דלמטה מי’ בטל אגב רה”ר והכא אפ’ למעלה מי’ הוי רה”ר, וצ”ב דהא טרסקל אין זה מדין ביטול ולא דמי לנמצא בפיו, אלא הוא גדר דין בפנ”ע דאין כרמלית בכלים כדכ’ התוס’ לעיל ה’.
עוד יל”ע בעיקר הא חזינן בתוס’ שם דדין דהביטול לרה”ר כלל לא שייך לדין אין כרמלית בכלים, וכדחזינן דראשית דן בנמצא בפיו ובבוכיאר ורק אז דימה וחילק מדין דטרסקל, ושוב דימה לדין מעביר בידו וכו’, ומשמע דדין הביטול הוא דין בפנ”ע, וצ”ב גדר הדין.
ומדכ’ התוס’ החילוק דלמטה מי’ רק גבי טרסקל מדויק דמה דהעירו מבוכיאר הוי נמי למעלה מי’, [ולא כרש”י צ”ו ב’ דמשמע דהוא מק”פ רק מחמת דאין בו מקום ד’, ולעולם הוי מקום נמוך מי”ט, ולא דמי לטרסקל]
ונראה דנדון הביטול דבוכיאר אינו דין של ביטול רשות ורק דהוי דין ביטול חפץ וכדין ביטול שבפיו, דאין הנדון דבוכיאר להיות מק”פ כשנמצא בתוך י’ ומחמת דאין בו מקום ד’ וכדין מק”פ, כשיטת רש”י דף צ”ו ב’, דאז אה”נ הוי גדר של רשות, אלא דהוא נדון דלמעלה מי’, ומדין ביטול מקום וכדין הביטול של הנמצא בפיו לרה”ר או במעביר למעלה מי’. ולכך רק בדין דאין כרמלית בכלים אמרי התוס’ דדין זה רק בתוך י’, דרק בתוך י’ אפשר לבטל רשות. ואף דיסוד הדין שווה בתרוויהו דהוא ביטול לרה”ר, מ”מ דין ביטול הרשות הוי רק בכרמלית בכלים המונחים בקרקע ובטלים אליה בתוך י’.
ולכך י”ל דהכא בכוורת כרמלית בשעת זריקתה אף דנימא דבטילה למקום רה”ר, מ”מ י”ל לא פקע ממנה חשיבות שם הרשות דאית בה, כיון די”ל דאין דין ביטול ד”אין כרמלית בכלים” בשעת הזריקה, דלא שייך גדר ביטול רשות בכה”ג, ואף דאמרינן דחשיב כנמצא למטה ברה”ר לא בטל דין הרשות ממנה, ושפיר היה אמור להיות בזה להבנת התוס’ בשיטת רש”י פטור של זורק רשות, ולכך לשיטתם רק כשנח הכוורת כרמלית ברה”ר, אז הוי נמי לדין דאין כרמלית ברה”ר, דבטל הכלי לרשות, וממילא חייב על הנחתו.
אכן לולא דברי המהרש”א נראה לבאר מחלוקת רש”י ותוס’ בעוד כמה דרכים:
ב
נראה דסברי התוס’ דאין כזה גדר של ‘זורק רשות’ כיון דאין חשיבות של ‘רשות’ כשהיא נזרקת, דכל מהות של רשות זה כשיש לה את מקומה, אכן כשנחה שפיר חשיבא רשות, ורק דיש פטור דלא חשיבא דנחה ברה”ר, אלא דמקומה הוא מקומה עצמה כרשות, דלכך פטור כיון דחשיב דנחה ברה”י.
ויש להוסיף בזה דהנה יעו’ ברהמ”ג פ”ד מסוכה הי”ד דהביא דעת החולקים על הרי”ץ והעמידו דהא דעמוד דוקא בשהוא רחוק ד’ אמות מן הדפנות הא לאו הכי ודאי כשר אפילו גבוה כמה וכן הדין באיצטבה. ומ”ש בגמרא גבוה עשרה לפי שפחות מי’ והוא רחוק מן הדפנות ד’ אמות אפילו אביי לא הוה מכשיר ליה שכיון שאינו רשות בפני עצמו היכי נימא גוד אסיק אבל בגבוה עשרה שהוא רשות היחיד לענין שבת ועולה עד לרקיע היה אביי סבור להכשיר בסוכה ואמר ליה רבא דלא, ע”כ. ומבואר דיסוד הדין של מקום עמוד גבוה עשרה הוי משום דהוא רשות בפנ”ע ורק לכך אמרינן ביה גו”א. [ משמע ברהמ”ג כגר”ח בהל’ סוכה, דאף בלא דין גו”א אמרינן לענין שבת דרה”י עולה עד לרקיע, ויעו’ עד”ז במאירי דמעצם דין רשות חל דין דעולה עד לרקיע]
ועד”ז י”ל דדבר שנזרק אין לו כל חשיבות של ”רשות”, דאינו מקום בפנ”ע ואדרבא הוא דבר שנזרק ואין לו מקום לעצמו, ובכה”ג ודאי אין לו חשיבות מקום להיות חשוב ‘רשות’ וממילא לא נימא בכה”ג גו”א.
ג
עוד נראה דהא לשיטת רש”י והתוס’ דפליגי על הר”ח לא מיירי בסוגיין בדאיכא בכוורת ו”ט ממש, דהוי חלל ד’ בפנים, אלא רק דעם המחיצות הוי מקום ד’ בכוורת, וביאר הגר”ח דהוי משום דאפשר להניח מידי על הכוורת, ולכך חשיב עליה דהוי רה”י למעלה, וממילא חשיב דהוא זורק רשות לרש”י, או דנח רה”י על הקרקע לפי שיטת התוס’, ומעתה י”ל דסברי התוס’ דאין להך כללא דיכול להניח מידי להחשיב דהוא רה”י אלא רק כשנח, דאז אמרינן דהואיל וגם יכול להניח מידי חשיב על גביו מקום רה”י העומד להשתמש, אך דבר שהוא בשעת זריקתו, אין להחשיב מחמת דיכול להניח מידי על ראשו ולהשתמש שם, כיון דבשעת הרזריקה לכאו’ לא ראוי להניח מידי ולהשתמש.
וביותר י”ל דכיון דכשהחפץ בשעת הזריקה עובר ממקום למקום ואין שם מקום להחשיב דהוא רה”י, ולא סגי במה דיכול להניח מידי ולהשתמש אלא משום ההשתמשות במקום דעביד ע”י דהניח, וכיון דהמקום הזה אין לו קביעות והוא בשעת זריקה ממקום למקום, לא חשיב עי”כ ליהיות רה”י.
עוד יש להוסיף בביאור הבנת התוס’ דרשות הזרוקה חסר בחשיבותה לומר דיש בה דין רה”י, דכיון דצריך דהמחיצות של הכוורת דלמטה יגדרו את המקום דלמעלה להחשיבו לרה”י, דזהו עיקר נדון הרה”י לשיטת רש”י והתוס’ דמיירי כשאין ד’ בתוך חלל המחיצות ולא הוי רה”י אלא מכח דיכול לכסות ולהשתמש במקום ד’ שמעל הכוורת, לכך עצם זה דהחפץ זז ממקום למקום לא חשיב דנגדר מקום מסויים, ואף דאת המשטח עצמו של גג הכוורת חשיב דגודרים, מ”מ המקום שעליו לא חשיב גדור, כיון דבשעת הזריקה זז ממקום למקום, ואין מקום לייחס אליו את גידור מחיצות הכוורת, ולכך חסר בעיקר המקום הגדור בכה”ג [אכן דיש להעיר משיטת הרמב”ן המפורסמת ז’ בד (שהגר”ח הל’ סוכה דן בדבריו, ויעו’ גם ברשב”א בסוגיא שם) דבכל עמוד ליתא אלא גדירה של המשטח עצמו של גג העמוד ואין בו דין רה”י עולה עד לרקיע, וממילא אין נדון כלל של גדירת המקום אלא של עצם המשטח בלבד, ואכמ”ל]
ויעו’ עוד בדברי ר’ חיים (ד”ה ונראה לומר דנפק”מ) דכ’ דליסוד שיטתו של רש”י דהוא משום זריקת רשות לא סגי במה דיכול להניח למעלה אלא צריך גם ”מקום” בתוך מחיצות הכוורת, דאל”כ לא חשיב אלא ”גורם לרה”י דלמעלה” ואין הוא בעצמו רשות ומקום, ולא סגי נמי במה דחל דין רה”י מחמת חורי רה”י, דהוא רק דין דרה”י ולא ‘מקום רה”י’ כדי להחשיב רשות מצ”ע (ד”ה אכן דעדיין צ”ע), [ורק דלתוס’ סגי בדין חורי רה”י כדי להחשיב דהוא עכ”פ מקום דנח רה”י, ובהמשך (סד”ה ולפי”ז) כ’ הגר”ח דבעינן לתוס’ גם דין רה”י במחיצות, וכ’ דהואיל וגודרות למעלה חל במחיצות עצמם דין רה”י דחשיבי דיש להם מחמת הלמעלה דין של מחיצות של גדירת מקום ד’ של רה”י להחיל בהם עצמם למטה דין רה”י] וביאר לכך שיטת הר”ח והרי”ף דבעי מקום ארבע בתוך המחיצות, ועכ”פ לשיטת רש”י והתוס’ דלא מיירי דהוי מקום ארבע בתוך המחיצות דהכוורת, ודאי דיש להבין מחלוקת התוס’ על רש”י דאין להעמיד מחמת דין דזריקת רשות, דלזה לא סגי בדין רה”י דיחול בתוכו או במחיצות, אלא בעינן דווקא דיהי’ דין מקום רה”י בכל המקום של הרשות כולה (אכן דלמה דכ’ הגר”ח בשיטת התוס’ דע”י דחל על הקרקע למעלה דין רה”י ממילא כל קרקע רה”י מופקע ע”י הרה”י שעל גביו מכלל רה”י וממילא דהדר דינא לפטור על זריקתה כזורק מרה”י לרה”י, שוב יש לדון בדבריו אי חשיב מחמת כך הקרקע לגמרי דהוא גם ‘מקום רה”י’ או דהוי רק ‘דין רה”י’ כדנקט גבי חורי רה”י)
עוד נראה דלפי”מ דכ’ הגר”ח (סד”ה ולפי”ז) בשיטת התוס’ דמה דחל דין רה”י גם על פנים ומחיצות הכוורת הוי משום דין קרקע רה”י משום דהוו קרקע לראשה שבה יכול להניח מידי ולהשתמש ברוחב ד’ לכך חל גם על קרקיעתה דין דרה”י, י”ל דסוברים התוס’ דאין למקום דתוך ותחתית הכוורת דין קרקע רה”י אלא כשהכוורת נחה, דאז המקום דלמעלה חשיב מקום העליון ולתוכה חשיב ‘תוך רה”י’ מחמת יחסיותו להחשיב כקרקע רה”י, אכן כשהכוורת זרוקה, אפשר דאף אי נימא דחל על המקום שלמעלה דין רה”י מחמת דיכול להשתמש ברוחב ד’, מ”מ אין לייחס תוך הכוורת להיות כדין קרקע רה”י אף דהיא תחת הכיסוי של הכוורת, דאכתי אין לה דין ‘קרקע של’ כשהיא כלי שעף, אלא דהוא ‘מקום של תוך כלי’, ורק במנוחתה של הכוורת על הקרקע, כיון דעליה יש ‘מקום רה”י’ לכך אז חשיב מתחתיו ולמטה קרקע רה”י ולא דין כלי לעצמו.
ד
והא דרש”י פליג על התוס’ ולא ס”ל דמחמת דנח חשיב מקום רה”י, הנה התוס’ עצמם הקשו על דבריהם מהא דלפי”ד משמע דפשיטא ליה לאביי דחשיבא כאילו נחה אחר שנעשה רה”י, ובפ’ הזורק (לקמן צט:) בעי ר’ יוחנן בור ט’ ועקר ממנו חוליא והשלימו לי’ והניחו ברה”ר עקירת חפץ ועשיית מחיצה בהדי הדדי קאתו ומיחייב או לא ואת”ל כיון דלא הויא מחיצה י’ מעיקרא לא מיחייב בור י’ ונתן לתוכו חוליא ומעטו מהו הנחת חפץ וסילוק מחיצה כו’, וא”כ אביי דפשיטא ליה במחצלת דמבטל מחיצתה דקאמר התם בור ברה”ר עמוק י’ ורוחב ח’ וזרק לתוכו מחצלת וחלקו פטור משום דהשתא לא הויא רוחב ד’ וכ”ש דפטור בעשיית מחיצה משום דכיון דלא הויא מחיצה עשרה מעיקרא לא מיחייב וא”כ הכא הוי ליה לחיובי מהאי טעמא כיון דלא הויא מחיצה מעיקרא הרי נח ברשות הרבים וחייב, ותירצו התוס’ די”ל דטעמא דאביי משום דלא חשיב לא עקירה ולא הנחה כי אתי בהדי הדדי והכא נמי לא חשיבה הנחה כיון דהנחה ועשיית מחיצה בהדי הדדי קאתו.
אכן רש”י לא ס”ל הכי בדעת אביי דהוא משום דלא חשיב עקירה והנחה כי אתו בהדדי הדדי אלא כקו’ התוס’ ולכך לא ביאר כדבריהם.
עי”ל דסברת רש”י הוא משום מה דנקט הגר”ח דאף דלדין זריקת רשות דרש”י סגי במה שבתוכו חל דין רה”י, מ”מ לשיטת התוס’ בעינן דיחול נמי על המחיצות דין רה”י, וזה ליתא לשיטת רש”י ולא סבר לחידוש התוס’ כדביאר הגר”ח דהוא מדין דלאחרים עושה מחיצה וכו’ דזה לא סגי להחשיב דהמחיצה עצמה רה”י, ורק לענין שעל גביהם הוי מקום רה”י, וכדכ’ רש”י התם בסוגיא צ”ט ב’ ד”ה לעצמו לא כל שכן – ראש הכותל, ע”כ. דרק לענין זה דין להחשיב מקום רה”י ולא לעצמם במקום האטום. וכן לא ס”ל לרש”י דטעם רה”י דמחיצות הוי משום דאית בהו דינא דחורי רה”י כדסבר החזו”א [ס”ב י”ג], וכמו שאכן הגר”ח פליג ע”ז וס”ל דכיון דהוא אטום לא שייך בזה דין חורי רה”י
עי”ל דרש”י פליג בזה דהתחדש בגר”ח [ד”ה ולפי”ז] בשיטת התוס’ דאף דאין מחיצות למקום הכוורת דאין בו מקום ד’, מ”מ סגי לתוס’ במה שגודרות מקום דלמעלה להחשיב דיש למחיצות הכוורת מחמת כך גם דין מחיצה למקומן דיחול בהם דין רה”י, וחידש הגר”ח דלתוס’ אה”נ גם בתל אמרינן דיהי’ בו דין מחיצות לעצמו ויחשב מוקף מחיצות. ואילו רש”י י”ל דס”ל דאף דמהני להחיל דין מחיצות ללמעלה מהכוורת, מ”מ לא חשיב דיהי’ להם מחמת זה דין בעצמן להיות חשיבי רה”י מדין לאחרים עושה מחיצה וכו’ כיון דלתוכן לא עבדי מחיצה ולא חשיב ‘תוכן’ מחמת מה דעבידי לעליונן.
אלא דיל”ע לפי”ז דא”כ גם לדין דזריקת רשות אף דבעינן דיחול תורת מקום גם על תוך הכוורת, וכדכ’ הגר”ח [ד”ה אכן עדיין] דלא סגי בדין חורי רה”י כשאין מקום ד’ להחשיב ‘זריקת רשות’, ובודאי לפי”’ז לא סגי במה דחל רק על עליונה של הכוורת דין רה”י מחמת דיכול להניח ולהשתמש [וכדכ’ בריש דבריו ד”ה ונראה לומר]
וי”ל דלזה מהני גדירת מחיצות התחתונות למקום העליון וכדכ’ הגר”ח, דעצם זה דחשיבי מחיצות לגדור מקום דלמעלה מהכוורת [הן מחמת דעבדי גו”א, או כדכ’ הגר”ח ספ”ד מסוכה בדעת הרמב”ם דהוא גדר שהמחיצות עצמם גודרות מקום דלמעלה מהם] מצטרפות ליהיות חלק מהרשות הנזרקת, וכל המחיצות המעמידות מקום זה חשיבי חלק מהרשות ולא רק מעמידות הרה”י דלמעלה.
עוד נראה בשיטת רש”י דכיון דבעינן להחשיב דאף המקום שתחתיו הוי מקום דרה”י מחמת דנח עליו רשות הכוורת דהיא רה”י, י”ל דזהו רק כשהמקום עצמו הוי רה”י, אך כיון דהכוורת אין לה דין מצ”ע של רה”י שהרי לרש”י ותוס’ לא מיירי דווקא דיש בה מקום ד’ בתוך חללה, והיא עצמה לא הוי רה”י אלא משום דחל על המחיצות דין רה”י מחמת דגודרות מקום שעליהם וכו’ וכדכ’ הגר”ח, אך למקום הכוורת עצמה אין דין מקום להיות ‘מקום של רה”י’, ורק חל דין על מחיצותיו מחמת המקום דלמעלה דמקיפות אותו, ולכך י”ל דלא סגי לרש”י להחשיב בזה את מקום הקרקע שתחת הכוורת דאף הוא יהי’ מחמת כן רה”י.
עוד אפשר לבאר עד”ז בביאור שיטת רש”י פליג על התוס’ דהוא משום דס”ל ע”ד מה דכ’ הגר”ח התם דאפשר די”ל בשיטת התוס’ דהמחיצות המקיפות לא עבדי דין רה”י ורק מפקיעות מהשייכות לרה”ר, ולפי”ז יש לומר דלרש”י לא סגי בזה כדי להפקיע שם מקום ההנחה ברה”ר, ולהחיל בו שם מקום דרה”י, דייוחס למקום הכוורת, כיון דגם למחיצות הכוורת עצמם אין דין של רה”י, ורק גדר מחיצה מבדלת בלבד.
והגר”ח י”ל דס”ל דהוא ס”ל דאין צורך לייחס גם את הקרקע ליהיות רה”י כמו הכוורת, ורק סגי דלכוורת עצמה חל דין רה”י, אכן לחזו”א ס”ב י”ג דיש לו צד דהוא משום דחל על הקרקע דין רה”י, י”ל דזהו רק כשחל דין רה”י ממש על הכוורת.
אכן דיעו’ שם בחזו”א [ ס”ב י”ג] דס”ל גם הוא בצד השני של דבריו דגם אם לא נימא דמקומו של הכוורת הוא רה”י, מ”מ מעצם זה דחל על המחיצות דין מחיצות דרה”י ‘חשיבי קבע להפקיע דין דרה”ר’. והיינו דהוא עכ”פ מקום אחר, ומפקיע עכ”פ דין של המקום רה”ר ליהיות הכוורת מקום בפנ”ע.
ה
וצ”ע דבעיקר יסוד הגר”ח דיש הכא דין מחיצות דלאחרים עושה מחיצה וכו’, יש לתמוה לכאו’, דהרי הצד דנח על הקרקע, כלל אין בו דין מחיצות של רה”י, ואין הוא עושה למחיצות דרה”י, ובודאי עד כמה דהנדון הוא רק להמקום שעל גבי הכוורת, דהתם הוא מקום הרה”י בלבד, לפי מה שכ’ הגר”ח והמחיצות דלמטה הם רק גודרות את המקום שלמעלה, דאילו בתוך הכוורת אין כלל מקום, וא”כ לפי”ז ודאי אין עליהם חשיבות דלאחרים עושה מחיצה כל עיקר וכו’, ושפיר חשיב דנחה הכוורת בשוליה שבתחתיתה על מקום רה”ר.
ולפי הגר”ח צ”ל עצם זה דיש לה מחיצות מהצד דמבדילות את מקומה זהו גופא מבדיל אותה מהמקום של רה”ר, ואף דנחה על רה”ר, כיון דהמחיצות שבצידיה מבדילות אותה, ממילא לא חשיבי דהם רה”ר.
אכן דצ”ע דהא מחיצות אלו אינם כלל למקום הכוורת ורק למקום שעל הכוורת, דהא אין חלל ד’ בתוך הכוורת לשיטת רש”י והתוס’ דפליגי על הר”ח, וא”כ הקרקעית צריכה להיות רה”ר.
ובשלמא חלל הכוורת הוי רה”י כדכ’ הגר”ח ריש דבריו מדין חורי רה”י, אך במחיצות אין דין חורי רה”י לשיטת הגר”ח כיון דהם אטומות [והחזו”א הו”ד לעיל פליג וס”ל דיש גם בהם דין חורי רה”י] וא”כ היאך הוי למחיצות הקרקעית של הכוורת כלל דין רה”י להפקיע דין מקום דרה”ר. והא מחיצות דהצד לא שייכי כלל להכוורת עצמה ורק לעליונה של הכוורת דרק כלפיו חשיבי דהם גודרים ולא למקום הכוורת עצמה דאין בה ד’.
אלא אם נחדש דמאחר דחשיבי מחיצות לעצמם ממילא הם גודרות גם את מקום הכוורת עצמה, אף דאין בחללה ד’, דכיון דכבר יש להם דין מחיצות אף להחיל בהם דין מחיצה ליהיות הם עצמם דין רה”י, מהני זה להחשיב דהוא מחיצה גם לחלל הכוורת למרות דאין בה עצמה חלל ד’ בלא המחיצות, וצ”ע.