מקום הרשות בטח בפניה, קרן זוית, עמודים והיזמי והיגי ברה”ר
א
גמ’ ז’ א’, אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא לבינה זקופה ברשות הרבים, וזרק וטח בפניה חייב, על גבה פטור. אביי ורבא דאמרי תרוייהו והוא שגבוה שלשה, דלא דרסי לה רבים. אבל היזמי והיגי, אף על גב דלא גביהי שלשה. וחייא בר רב אמר אפילו היזמי והיגי, אבל צואה לא. ורב אשי אמר אפילו צואה.
וכ’ התוס’ ד”ה וטח בפניה חייב, אומר ר”ת דאם נח למעלה משלשה צריך שיהא בפניה ארבעה על ארבעה ומה שמדובק בפני הלבינה חשוב כמונח עליה אף על פי שאינו אלא באויר וכן הא דתנן למטה מי’ כזורק בארץ ומוקי לה רבי יוחנן בדבילה שמינה היינו טעמא נמי דכיון שנדבק בפני הכותל שהוא רוחב ד’ על ד’ חשוב כמונח עליו.
וריב”א פי’ דאף למעלה מג’ לא בעי שיהא בפני הלבינה וכותל ד’ על ד’ דכיון שרואה את הקרקע חשיב כמונח ע”ג קרקע.
והקשה ר”י על פי’ ריב”א ‘דהא לעיל (דף ד.) כי פריך אמתניתין דפשט ידו והא בעיא עקירה והנחה מע”ג מקום ארבע לוקי מתניתין במחזיק החפץ בענין זה שרואה את פני הקרקע.
וברשב”א שם כ’ דאין זה קושיא כיון דפירות לא נייחי בכענין זה, דנתן לתוך ידו של עני או שנטל מתוכה מידו פשוטה משמע, דאילו תפסם ממנו העני או שהיה תופס אותם בידו כדי שלא יפלו, אם כן כשתפסם וסגר ידו או שהיתה ידו סגורה ופשטה כדי ליתן לו את החפץ הא קא עביד מעשה וכעניין נתינה או לקיחה היא, ורישא הא אמרינן בריש מכילתין דלא עביד מעשה ופטור ומותר קאמר, ע”כ. [והיינו דס”ל דעצם סגירת היד, הגם דאין בזה מעשה עקירה או הנחה חשיב מעשה להתחייב מדרבנן]
ועל אף דלשיטת הרשב”א לעיל ה’ א’ בסוגיא דטרסקל חזינן דאדם גריעא [ולשיטת הראב”ד שם אף טפי מכלי] דכיון דנייד לא חשיב דהוא רשות בפנ”ע, אלא עומד ברשות, ובטל לרה”ר. וכן הכא [ד”ה אביי ורבא] כ’ הרשב”א דיד או כלי שאינן עשוין להתעכב שם אלא לשעה אין חולקין רשות לעצמן אלא עומדים הן ברשות ובטלין לגבי הרשות, ע”כ. הרי דלפי”ז כשביד אדם, בכל גוונא חשיב דבטל לרה”ר, ואינו ברשות בפנ”ע, ומ”מ לא סגי בהסברא הנ”ל למה דבעינן חשיבות מקום ד’, ורק ברואה פני האויר דרה”ר, חשיב טפי להרשב”א דהוא ממש כנמצא על קרקע רה”ר.
והק’ המהרש”א דהא משמע ברש”י בסוגיא דבטח בפניה לא בעי מקום ד’ כפי’ ריב”א, וא”כ תקשי ליה מה שהקשו התוס’ לעיל ד’ ב’ בסה”ע לפירושו התם דפליגי רבי ורבנן בשדי נופו בתר עיקרו כשגם נופו וגם עיקרו הוו ברה”ר, ומחלוקתם אי עיקרו מחשיב את מקום נופו ונותן לו חשיבות במקום ד’ כמו דהוי במקום דעיקרו. והק’ שם התוס’ דהיאך מיירי דהא אי למטה מג’ לא בעי רוחב ד’ לכ”ע, ואילו למעלה מג’ לא הוי רה”ר. והעמידו שם התוס’ בדבילה שמינה וטח בצד הנוף, דלכך חשיב רה”ר. וחזינן דעל אף דמוכרח להעמיד דברי רש”י בדבילה שמינה דטח בצד הנוף מ”מ לא חשיב דאית לה חשיבות מקום ד’ אם לא דשדינן לה בתר עיקרו, וסותר לדברי רש”י הכא דס”ל כהריב”א דכל דרואה פני הנוף לא בעי דיהי’ לו מקום ד’, ויל”ש.
אכן דיעו’ שם בתוס’ רא”ש דהביא פי’ ריב”א ותמיהת התוס’ עליו דא”כ קשה מאי דחיק ליה גבי מתני’ דפשט העני את ידו והא בעינן עקירה והנחה על גבי מקום ארבעה וליכא לוקי מתני’ כגון שתופס החפץ בידו בענין זה שהוא רואה את פני הקרקע.
עוד הק’ התוס’ רא”ש דהיכי מייתי הגמ’ ראיה לפי”ז מקלוטה, דשאני קלוטה שהיא רואה פני הקרקע. ולכך כ’ התוס’ רא”ש דנראה דלא היה דעת ריב”א אלא בדבר הדבוק לכותל או בלבינה המחוברת לקרקע כיון שהלבינה מגעת עד הקרקע חשבינן לה כאלו היא שטוחה אצל הקרקע, אבל דבר שהוא באויר מודה ריב”א דבעינן שיהא בו רוחב ארבעה.
ולפי”ז יל”ש דלא קשיא גם על שיטת רש”י בסוגיא לעיל ד’ דשדי נופו בתר עיקרו גם אם נוקמי כהתוס’ שם דהעמידו בתאנה המודבקת בצד הנוף, דכיון דהענף אין מגיע עד הקרקע לא דמי ללבינה, ואין חשיב דכאילו היא שטוחה בקרקע.
אכן נראה דבשיטת רש”י יסוד הדברים דרואה פני הקרקע אינו משום עצם זה דרואה פני הקרקע, דהנה ז”ל רש”י, חייב אם זרק ארבע אמות, דהוי כמונח ברשות הרבים, דכל למטה מעשרה רשות הרבים הוא, ובלבד שינוח למטה משלשה דהוי כקרקע, או באויר כי האי דנדבקה בכותל, וכדאמרינן במתניתין לקמן הזורק ארבע אמות בכותל למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ, וחייב, וכי אמר למטה מעשרה ברוחב ארבעה כרמלית, וכשאין רחב ארבעה מקום פטור היינו בתשמיש המסוים, כגון גב לבינה וראש כותל או עמוד, דהני מסתיים תשמישתייהו, אבל אויר, כגון פני הכותל, דבר הנדבק בו לא הוי רשותא לנפשיה אלא אי למטה מעשרה הוא הוי רשות הרבים גמור, ואי למעלה מעשרה הוא דלא שלטי ביה רבים הוי אוירא בעלמא, מקום פטור, כדתנן למעלה מעשרה טפחים כזורק באויר ופטור, ע”כ.
ומשמעות דברי רש”י דאין דין דבר הנדבק רק משום דרואה פני רה”ר אלא יסוד הדברים הוא דאינו רשותא לנפשיה אלא הוי שייך לרה”ר, ורק גב לבינה וראש כותל דהני מסתיים תשמישייהו.
וכן רש”י בהמשך העמ’ כ’ ד”ה דעד עשרה כ’ ז”ל, בדבר מסוים, כגון ראש עמוד וגב לבינה, ליכא לאוקמיה, דאי אית ביה ארבעה פשיטא דלמעלה מעשרה לא הוי כרמלית, דהא אפילו עמוד ברשות הרבים רשות היחיד הוא, ואי דלית ביה ארבעה ולמטה מעשרה מי הוי כרמלית, הא קאמר אין כרמלית פחותה מארבעה, ואי בדקאי בכרמלית, וכיון דלית ביה ארבעה הוי שם הכרמלית עליו אם כן מצינו חומר בכרמלית מרשות הרבים, דאילו ברשות הרבים כי האי גוונא מקום פטור הוא, ובטל ומותר לרשות הרבים ולרשות היחיד, ואנן אמרינן בשמעתין דהאי תופסת עד עשרה מקולי רשות הרבים הוא, הלכך לא מיתוקמא אלא באוירא, ע”כ.
ונמצא דעיקר החילוק אינו אם רואה פני הקרקע אלא אם יושב על מקום מסויים אלא עומד על האויר.
ולפי”ז ודאי די”ל דהן ענף והן כשהוי בידו לא חשיב דהוא באוירא, אלא דודאי דהוא במקום מסויים, וכל עוד דהוי בענף או ביד אין הבדל אם הוי על הענף או רואה נוף רה”ר, דודאי המצב הוא דהוא מוחזק ביד או בענף, ורק כשהוא על אויר העמוד, כיון דאין לו כלל תורת מקום, לכך חשיב דאין לו מקום מצ”ע, וזה גופא מחשיבו דהוא במקום רה”ר, דאין לו מקום מסויים אחר לומר דהוא נמצא שם, ולכך אדרבא חשיב דמקומו שם הוא מקום רה”ר, ואף יש לו חשיבות מקום ד’ דרה”ר, אך בענף וביד אין חשיבות מקום ד’ דרה”ר דלא חשיב נמצא ברה”ר אלא מוחזק ביד או בענף, וכלפי החזקה זו אין משנה כיצד מחזיק, דודאי למעשה חשיב דהוא מוחזק במקום מסויים של היד או הענף.
ונמצא לפי”ז דעיקר חידוש דרואה פני רה”ר אליבא דרש”י אינו חידוש במציאות זה דהתאנה רואה פני האויר, אלא בחשיבות צידי מקום העמוד, דעל אף דהוי מקום דעמוד מ”מ שייכותו היא לרה”ר וכאילו נמצא שם התאנה. דכיון דלא נמצא על מקום אחר של תשמיש מסויים, הרי לכך חשיב מקום הכותל נמי כאילו הוא שייך לרה”ר כיון דרואה פני אוירו למרות דאינו שם.
עוד יעו’ במש”כ רש”י הנ”ל בתו”ד, דאי בדקאי בכרמלית, וכיון דלית ביה ארבעה הוי שם הכרמלית עליו אם כן מצינו חומר בכרמלית מרשות הרבים, דאילו ברשות הרבים כי האי גוונא מקום פטור הוא, ובטל ומותר לרשות הרבים ולרשות היחיד, ואנן אמרינן בשמעתין דהאי תופסת עד עשרה מקולי רשות הרבים הוא, הלכך לא מיתוקמא אלא באוירא, ע”כ. הרי חזינן דמהות ‘מקום פטור’ אינו בעצם היותו מקום פטור, אלא דהוא מקום בטל לרה”ר ורה”י דאין לו חשיבות להיות מקום של רשות אלא בטל לרשויות שלידו. וחזינן שוב דמקום נקבע בשייכותו, ולכך מקום דיש לו תשמיש מסויים הוא מקום בפנ”ע, ואם אין לו, כגון בצידי הכותל משתייך לרה”ר, ואין לו דין לעצמו, וה”ה מק”פ יסוד דינו אינו רשות בפנ”ע אלא דאדרבא אין לו חשיבות רשות ובטל לרה”ר ורה”י. [ויעו’ עוד רש”י לעיל ו’ א’]
ובהמשך דברי רש”י בד”ה אילימא כ’ אילימא דאין רשות היחיד שולטת בחצר באויר למעלה מעשרה, אלא מקום פטור הוא ובטל אף לגבי רשות הרבים, ע”כ. ומשמע דהוא רבותא באויר דרה”י להך סלק”ד דהוי מקום פטור, דאמרינן דבטל גם לגבי רה”ר, ומשמע דמה דבטל לרה”י טפי ניחא, שהרי הוא חלק ממקום דרה”י, ועצם מה דאמרינן דהוא מקום פטור, זהו גופא מה דאמרינן דהשייכות שלו אינה לרה”י בפנ”ע אלא גם לרה”ר למרות דהוא ברה”י, מ”מ המקום דלמעלה מי’ בטל גם לרה”ר.
הרי דיסוד הדין של מק”פ אינו רשות בפנ”ע לפטור, אלא אדרבא מקום דמתבטל הן לרה”י והן לרה”ר ואינו רשות בפנ”ע. [וכשם דהרשב”א ה’ א’ וז’ א’ כ’ דכלי ואדם בטלים לרה”ר דנמצאים בה ואינם רשות לעצמם, כן המקום פטור בטל אינו רשות בפנ”ע ורק דאין מתבטל לרשות דעומד בה, שהרי זה גופא אמרינן דלא חשיב דעומד ברשות כל שהיא, אלא הוא מקום לעצמו דבטל הן לרה”ר והן לרה”י]
ובגמ’ בהמשך הסוגיא שם אמר עולא עמוד תשעה ברשות הרבים ורבים מכתפין עליו, וזרק ונח על גביו חייב. מאי טעמא פחות משלשה מדרס דרסי ליה רבים, משלשה ועד תשעה לא מדרס דרסי ליה ולא כתופי מכתפי, תשעה ודאי מכתפין עילויה.
וחידש רש”י ד”ה מכתפי עילויה דכיון דצריך לרבים רשות הרבים הוא, בין רחב בין קצר, ע”כ. והיינו דלכך לא בעינן מקום ד’.
וכן נמי כ’ הרמב”ם פי”ד משבת ה”ח, דמקום שיש בגובהו תשעה טפחים מצומצמות לא פחות ולא יתר ברשות הרבים הרי הוא כרה”ר, ואין משגיחין על מדת ארכו ומדת רחבו בין רחב בין קצר מפני שרבים מכתפין עליו, ע”כ.
וברשב”א הביא בזה ב’ ביאורים, האחד דכיון דמשום דמכתפי ביה משוינן ליה רשות הרבים ודרך המכתפין לכתף אף על פי שאין בו ארבעה לפי שאין מניחים שם משאן אלא נסמכין בו, הרי הוא מקום חשוב וראוי לתשמישו, והרי זה כידו של אדם החשובה לו כארבעה על ארבעה לפי שדרכם של בני אדם להעמיד כליהם בידיהם.
עוד ביאר הרשב”א דכיון דדרכן לכתף עליו מחשבת הרבים משויא ליה מקום ולא גרע מזרק ונח בפי הכלב או בפי הכבשן.
אכן דהביא דהראב”ד ז”ל פירש דוקא ברחב ארבעה ודוקא שמכתפין עליו אבל כשאין מכתפין עליו ואף על גב דראוי לכתף עליו לא, וכדמוכח בהדיא בעירובין (ל”ג א’) גבי אילן העומד חוץ לארבע אמות ונתכוין לשבות בעיקרו דמייתי עלה הא דעולא.
ויש להעיר מלשון רש”י והרמב”ם דהי’ להם לומר בקצרה דחייב כיון דמכתפי על אף דליכא מקום ד’, ומדוע מאריך דאין משגיחין על מידת אורכו ורוחבו בין רחב ובין קצר וכו’.
ונראה די”ל דאף עמוד אינו משום דחשיב דהוא מקום בפני עצמו של רה”ר, ורק דיש לו חשיבות מקום ד’ כיון דיש לו מעלת יד כיון דעומד לשימוש דמכתפי, או מדין אחשביה וכדביאר הרשב”א, אלא יסוד הדין הוא זה גופא, דחשיב מקום העמוד כיון דמכתפי כאילו הוא נמצא ממש ברה”ר עצמה, ואף דהוא בעמוד הוי כמו רואה פני אויר דהוא מקום דחשיב כאילו הוא על הרה”ר עצמה, כן נמי מה דמכתפי מחשיב המקום דהוא כנמצא על הרה”ר, וממילא יש לו חשיבות מקום ד’ של קרקע רה”ר, דאין מציאותו על העמוד מפקעת חשיבות השייכות לרה”ר כיון דמכתפי, וזהו הדגש דאין זה דין גרידא דלא בעינן מקום ד’, אלא בכה”ג החידוש הוא דאין משגיחין כלל על מידת אורכו ורוחבו ובין רחב ובין קצר, כיון דהנדון אינו מקום העמוד, אלא דכיון דמכתפי חשוב כאילו הוא על הקרקע עצמה וממילא הוי מקום של רה”ר.
ב
הק’ הרשב”א בסוגיין בהא דהעמידה הגמ’ דחידוש דכרמלית הוי לקרן זוית. דאמאי לא העמידה הגמ’ בצידי רה”ר. וכ’ דאה”נ וה”ה דהו”מ למימר לא נצרכה אלא לצדי רשות הרבים, אלא משום דפליגי ביה רבי אליעזר ורבנן (עירובין צ”ד ב’) דלרבי אליעזר הוי רשות הרבים לא בעי לעיולי נפשיה בפלוגתא.
אכן נראה די”ל דהחידוש הוי דווקא בקרן זוית, דאף דאינו כצידי רה”ר דאינם ממש חלק מרה”ר ורק בצידי רה”ר, ורק נחלקו ר”א וחכמים האם הם מתחברים להיות כחלק מרה”ר או לא, ואילו קרן זוית דהוי ממש חלק מרה”ר, ואעפ”כ כיון דאין לה חשיבות מקום של הרבים, אמרינן דמופקעת בזה מדין רה”ר, והוא רבותא טפי לומר דכה”ג נמי אינו רה”ר אלא כרמלית.
ויעו’ בחי’ ר’ חיים פט”ז משבת הט”ז דייסד דאע”ג דצורת הפתח דין מחיצה בה ומועלת להפסיק ולהתיר בכלאים, מ”מ אינה משלמת שיעור מחיצה, והיכא דבעינן עצם המחיצות לא מהני צורת הפתח.
ובהמשך דבריו שם כ’ הגר”ח לחלק בין מבואות המפולשין לרה”ר כיון דכל דין רה”ר שבהן הוא בהדי צירופן לרה”ר, א”כ מועיל צורת הפתח להפסיק שלא יצטרפו לרה”ר, משא”כ ברה”ר עצמה, דכל דין ביטול רה”ר שלה הוא רק ע”י דין מחיצות של רה”י, ע”כ לא מהניא ע”ז צורת הפתח, כיון שאינה מועלת להשלים דין מחיצות עצמן.
ועד”ז יש לומר דזהו עיקר חידוש סוגיין דגם היכא דהוא רה”ר עצמה, מ”מ כיון דהוי קרן זוית זהו גופא מפקיע אותה מדין רה”ר.
ונמצא דהתחדש גם בזה דעל אף היותו ברה”ר עצמה, מ”מ אינו מחשיבו כרה”ר ושייך להפקיעו ממנה כיון דהוא בקרן זוית דמפקיעו ממקום של רבים למרות דהוא ברה”ר. וכשם דלאידך גיסא כשנמצא על מקום דאינו מסויים חשיב מקום זה דהוא מקום הרבים וכאילו הוי על רה”ר, או דכשנמצא על העמוד דמכתפי חשיב דהוא נמצא על קרקע רה”ר, דהמקום עצמו נקבע לפי שייכותו להיות בכלל מקום הרבים.
עוד יעו’ בגמ’ ז’ ב’, התם לא ניחא תשמישתיה ולכך לא חשיב קרן זוית כחורי רה”ר. ובתוס’ ז’ ב’ ד”ה התם הק’ מהא דבצידי רה”ר לרבנן לאו כרה”ר דמי אע”ג דניחא תשמישתיה טפי מקרן זוית דהא אפילו ר”א דפליג בצדי רה”ר מודה בקרן זוית כדפריש’ לעיל. ותי’ התוס’ דאפ”ה לא הוי כחורי רה”ר דחורי רה”ר ניחא תשמישתיה טפי.
אכן לדברינו י”ל דרק בקרן זוית דהוא חלק מרה”ר עצמה, ורק משום דהוא בקרן זוית מופקע ממנו חיוב דמקום רה”ר, בזה אמרינן דאם ניחא תשמישיה יהי’ שוב כמקום הרבים עצמו, אכן צידי רה”ר דאינם חלק מרה”ר, ורק משום דסמוכים אליה יש להחשיבם כאילו הם נמי רה”ר, בזה לרבנן דס”ל דלאו כרה”ר לא יועיל לומר דמחמת דניחא תשמישיה יהי’ דינם כרה”ר, דכיון דאינם חלק ממקום רה”ר עצמם אלא דמי להא דכ’ הגר”ח גבי מבואות המפולשין לרה”ר וכו’, לא מהני בזה סברא דניחא תשמישיהו להחיל בהם דין רה”ר, דאין בסברא זו אלא בקרן זוית דהיא מצ”ע מקום רה”ר ממש, ורק היותה בקרן זוית מגרע, ובזה אמרינן דכיון דניחא תשמישיה הדר חיוביה להיות ככל מקום רה”ר להתחייב בו.
ובהמשך הסוגיא שם ז’ א’, אמר רבי זירא אמר רב יהודה איצטבא שלפני העמודים נידון ככרמלית. למאן דאמר בין העמודים כל שכן איצטבא, למאן דאמר איצטבא, איצטבא הוא דלא ניחא תשמישתיה, אבל בין העמודים דניחא תשמישתיה, לא.
וכ’ הרשב”א דאע”פ דאין בין עמוד לעמוד רוחב שש עשרה שהוא רוחב רשות הרבים דאורייתא כדאיתא בפרק המצניע (לקמן צ”ט א’), אלא דהכא לא מסתברא שיהא העמוד ממעט בשעור הרשות שא”כ אפילו נעץ קנה ברשות הרבים ימעטנו.
וצ”ב טעמא דמילתא, דהא למעשה אין ט”ז אמה.
אכן להנ”ל ניחא, דכיון דהוא מקום רה”ר עצמה, אף דיש בו עמודים, לא מגרע בשם רה”ר, ואף דבעינן לאשוויי מקום רה”ר רק בדהוי רוחב ט”ז, מ”מ אחר דהוי בכלל מקום הרבים, שוב גם אם יש מקום דיש בו עמודים דממעט רווח מקום הרבים, אין בזה כדי להפקיע ממקום דרה”ר עצמה.
עוד תמה שם הרשב”א בהא דאמר רב יהודה איצטבא שלפני העמודים נדון ככרמלית. דמאי קמ”ל, דהא בהדיא קתני בברייתא והאצטונית, ועוד מאי שלפני העמודים דקאמר לימא האיצטבא סתם, ואולי אפילו באיצטבא שאינה גבוהה שלשה קאמר ומפני שהיא לפני העמודים אינה נוחה לידרס והלכך נפקא לה מתורת רשות הרבים, אלא שמצאתי בירושלמי (ה”א) בהפך מזה דגרסינן התם ר’ זעירא בשם רב יהודה זעיר בר חיננא בשם ר’ חנינא סמטיות שבין העמודים נדונין ככרמלית, רבי שמואל בר חייא בשם רבי חנינא כירחי העמודים נדון ככרמלית לכך צריכא בגבוהין שלשה. ועדיין אני אומר כי יש שבוש בגירסת הירושלמי ובשאינן גבוהין היא דהיא צריכה דאילו בגבוהין שלשה פשיטא, וצ”ע.
ולהנ”ל י”ל דאיצטבא דלפני העמודים, כיון דהיא חלק מצורת מקום הרבים, ואינו מקום בפנ”ע, אלא כן צורת מקום הרבים, הי’ צד דאף מקום מקום ג’ אינו מקום לעצמו אלא חלק ממקום הרבים, קמ”ל.
ג
וכ’ הרשב”א דקי”ל דלא כסוגיין אלא כריו”ח דאמר בין העמודים נדון ככרמלית וכל שכן איצטבא, משום דרבי יוחנן לגבי רב קיימא לן כרבי יוחנן וכל שכן לגבי רב יהודה דהוא תלמידיה דרב.
ותמה הרשב”א על הרמב”ם ז”ל (פי”ד ה”ו מהל’ שבת) דפסק כרב יהודה דהוי רה”ר. וכן תמה על הרי”ף דלא כתב מכל זה בהלכות כלום.
ונראה בזה דהנה בגמ’ ז’ א’, אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא לבינה זקופה ברשות הרבים, וזרק וטח בפניה חייב, על גבה פטור. אביי ורבא דאמרי תרוייהו והוא שגבוה שלשה, דלא דרסי לה רבים. אבל היזמי והיגי, אף על גב דלא גביהי שלשה. וחייא בר רב אמר אפילו היזמי והיגי, אבל צואה לא. ורב אשי אמר אפילו צואה.
וברש”י ביאר דע”ג לבינה פטור דכיון דמוקמי ליה בגבוהה שלשה דלא דרסי בה רבים דהוי מקום לעצמה. ומשמע דהא דלא דרסי רבים בגובה שלש הוי משום זה גופא דהוא מקום לעצמו.
ובהיזמי צד הגמ’ דלא הוי רה”ר אלא מקום פטור לעצמו, אע”ג דלא גבוה שלשה כיון דלא דרסי בה רבים עליה, שלא יזוקו.
וע”ז או’ הגמ’ דאפ’ היזמי והיגי דדרסי עליה בסנדליהון, אבל צואה, אע”ג. דלא גבוה לא דרסי עלה, ורב אשי אמר אפילו צואה.
ומשמע דאף דנימא דהיזמי חשיב כחלק מרה”ר כיון דדרסי, מ”מ לא דרסי על צואה.
וצ”ב בסברת רב אשי, דאפ’ בצואה, וכי פליג וס”ל דגם בצואה דרסי. ובמרדכי פ’ הזורק סי’ שע”ז כ’ כיון דמדלגי ע”ז חשיב כחלק ממקום רה”ר.
אכן ברשב”א בעבוה”ק ש”ג סי’ א’ כ’ דכל פחות מג’ ה”ה לבדו עם הקרקע. ועוד שא”א לרה”ר להיות שוה כולה כמתלקט ולפיכך לבינה או קוצים ובקרנים או גלגלים המוטלים ברה”ר אם אין בגבהן שלשה הרי הוא כה”ר.
ויעו’ נמי כן בשו”ע סי’ שמ”ה סע’ י’, דכל דבר שהוא ברשות הרבים אם אינו גבוה (שלשה) טפחים אפי’ הם קוצים או צואה שאין רבים דורסין עליהם, חשובים כקרקע והוי רשות הרבים ואם הוא גבוה שלש, ומשלש עד תשעה ולא תשעה בכלל אם הוא רחב ארבע על ארבע, הוי כרמלית.
הרי דלדבריו ליסוד מסקנת הגמ’ אינו משום דאמרינן דכה”ג דרסי ביה רבים, אלא אפ’ הם קוצים דלא דרסי כיון דהוי פחות מג’ חשיב כקרקע.
ונראה דלביאור השו”ע הרי זה גופא מתחדש בדברי רב אשי דקי”ל כוותיה, דלא אזלינן בתר הא דלא דרסי רבים, אלא כיון דהוא בתוך ג’, זה גופא חשיב דהוא בכלל המקום של רבים, ולכך הוי רה”ר אף דלא דרסי ביה מחמת ההיזמי והצואה.
ומעתה י”ל דזהו מקור הרמב”ם לפסוק דלא כריו”ח דבין העמודים הוי כרמלית, משום דלא נח לעבור שם, הואיל וזה גופא התחדש בדברי רב אשי, דאף כשלא נח, ולא דרסי רבים, אם זה רק חשיב ‘מקום דרשות הרבים’ ממילא הוי בכלל רה”ר, ולכך גם בין העמודים, אף דלא נח הרי זה גופא חשיב דהוא חלק ממקום דרה”ר, וכדהתבאר לעיל, דלכך לא בעינן ביה ט”ז אמה.