זה עוקר וזה מניח

א
גמ’ ג’ א’, שניהן פטורין והא אתעבידא מלאכה מבינייהו תניא רבי אומר מעם הארץ בעשתה העושה את כולה ולא העושה את מקצתה יחיד ועשה אותה חייב שנים ועשו אותה פטורין איתמר נמי אמר רבי חייא בר גמדא נזרקה מפי חבורה ואמרו בעשתה יחיד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורין.
ומבואר בתוס’ [ד”ה שניהם פטורין] דקושית הגמ’ ד’אמאי והא איתעבידא מלאכה מבינייהו’ אינה דיתחייב הראשון, כיון דאין סברא דע”י השני שעשה הנחה וגמר המלאכה יתחייב הראשון. אלא אשני קא פריך שיתחייב לפי שעל ידו נגמרה המלאכה.
וצ”ב מדוע על השני איכא טפי סברא להתחייב, והא לא עביד כל המלאכה. ובתוס’ מבואר ד’לפי שעל ידו נגמרה המלאכה’. וצ”ב דהא סוף סוף לא עביד לכולי מלאכה, ומה עדיף מ’עוקר ומוציא’ דפשוט לתוס’ דכיון דלא עביד לכל המלאכה ורק לתחילתה אין לחייבו, דה”ה הכא לא עביד לכל המלאכה ורק לסופה.
והתוצ”ח [ז\ד] כ’ דהנחה כיון דהיא גמר מלאכה יש בה חשיבות בפנ”ע. והוכיח כן מדברי הרשב”א צ”א גבי זרק כזית תרומה לבית טמא מהו מדמצטרף לענין טומאה מחייב נמי לענין שבת או דלמא כל לענין שבת כגרורגרת בעינן. ותמה הרשב”א דהיאך יתחייב לענין שבת, הא נהי דבהנחה בבית איכא כשיעור, הא מ”מ לא סגי בהנחה אלא בעינן נמי ‘עקירה’, ואף דסיבת ה’טומאה מהני להחשיב דאיכא שיעור ב’הנחה בבית’ אך אכתי ב’עקירה’ שמחוץ לבית ליכא שיעור כיון דהוי רק כזית ולא כגרוגרת. ותירץ הרשב”א דכיון דעקירה צורך הנחה הוא, לכך כיון דבשעת הנחתו יהא חשוב אף עכשיו חשבינן ליה כדבר חשוב דלצורך אותו הנחה עקריה.
ואכן יש לסייע דברי התוצ”ח מדברי הרשב”א בסוגין דהביא דיש מפרשים דהנחות קא חשיב משום שעל ידו נגמרה מלאכה והיא עיקר המלאכה שעל ידי ההנחה אתי בהו בעלמא לידי חיוב חטאת, אבל עקירות לאו מידי קא עביד, וזה נראה עיקר, והיינו חדושיה דאשמועינן שהוא פטור אף על גב דאיתעבידא מלאכה וכו’.
ומבואר דדגש החיוב בהנחה הוי משום דהוא ‘עיקר המלאכה’. ולענין טעם זה דחשיבא ההנחה לעיקר המלאכה כ’ הרמב”ם דהוא משום ‘דעל ידי ההנחה אתי בהו לידי חיוב חטאת’.
אכן דישלה”ע על ביאור התוצ”ח בתוס’, דהא לפי”ד דסיבת הגמ’ משום חשיבות עצם עושה ‘ההנחה’, כיון דהוא ‘עיקר המלאכה’. ואילו בגמ’ [כפי גי’ התוס’] משמע דעיקר החיוב הוא משום ‘דהא אתעבידא מלאכה מבינייהו’.
ואכן גי’ הרמב”ן ‘ה”ג והא אתעבידא מלאכה. ול”ג כדכתיב במקצת נוסחי מבינייהו, וה”פ והא אתעבידא מלאכה על ידי זה שעשה הנחה ויתחייב, אבל הראשון ודאי פטור שאם התחיל במלאכה ובא שני וגמרה אינו בדין שיתחייב ראשון’. וכן משמע מדברי הרשב”א דהגי’ היא ‘והא איתעבידא מלאכה’.
ואכן לפי”ז עיקר הדגש הוא משום דנעשית המלאכה ע”י זה דעביד להנחה, דכפי ביאור התוצ”ח זהו עיקר המלאכה, וכפי דביאר התוצ”ח.
אלא דהתוס’ גרסו ד’הא איתעבידא מלאכה מבינייהו’, ולכך תמוה לומר בדבריהם כפי שכ’ התוצ”ח דכוונתם דבריהם דהעיקר זה ההנחה, דלשון הגמ’ משמע טפי דקושייתה משום החיוב ע”י צירוף העקירה וההנחה.

כן יש להעיר מדברי התוס’ בסוגיין לעיל דכתבו ז”ל, ומפרש ריב”א דאתי לידי חיוב חטאת היינו אותו שפושט את ידו ומכניסה או מוציאה דכוותה בבא דרישא חייב חטאת והכא פטור לפי שלא עשה כל המלאכה שחיסר ממנה מעט או עקירה או הנחה והביא ראייה מירושלמי וכו’, ע”כ. ומבואר להדיא מדבריהם דענין הנחה חשיב רק ‘חיסר מעט ממנה’ ואין זה עיקר המלאכה.
אכן יעו’ ברשב”א דנקט ז”ל, אילו בכולהו פטורי דבבא דסיפא איכא נדנוד עבירה מחמת חשש הוצאה והכנסה של עצמו, דהנחות איכא נדנוד משום דנגמרה המלאכה על ידו וכאילו הוא עושה המלאכה. תדע דאיצטריך קרא לאשמועינן שהוא פטור מבעשותה או מנפש אחת, ואי נמי בעקירות דאיכא נדנוד עבירה כיון שעקר מרשות הרבים והכניס לפנים דאיכא למיחש שמא יניח, או שעקר ונתן לתוך ידו של חבירו דאיכא למיחש שמא יגמור כיון שהתחיל, אבל פטורי דבבא דרישא לית בהו שום נדנוד עבירה וכו’, ע”כ. ומבואר מדבריו דהוי לשיטתו ואכן ב’הנחות’ חשיב ‘משום דנגמרה המלאכה על ידו וכאילו הוא עושה המלאכה’, דיש חשיבות למעשה המלאכה.

עוד יש להעיר משיטת התוס’ בהמשך [ד”ה בעשותה] דהק’ ר”י מדמצרכינן קרא לפטור משמע דזה עוקר וזה מניח היה במשכן ובפרק המצניע נמי פוטר ר”ש זה אינו יכול וזה אינו יכול אף על פי שהיה במשכן כגון ב’ שנושאין את הארון וכו’, עכת”ד. ותמוה אמאי פשוט להתוס’ דאין סלק”ד לחייב בזה עוקר וזה מניח, דווקא משום דהי’ במשכן, ואילולא כן אין סברא לחיוב. דהא לכאו’ לפי פשט התוצ”ח בדברי התוס’ לעיל, דכ’ דהסלק”ד הי’ רק לחייב את המניח משום דהוא עביד לעיקר המלאכה ולכך חשובה טפי מלאכתו, א”כ מדוע צריך גם לילפותא ממשכן דמצינו שם דנפרד העוקר מהמניח גם לתרי אינשי, והא אף בלא דנמצא כן במשכן, מ”מ יש סברא לחייב את המניח משום דהוא עביד לעיקר מלאכת ההוצאה וכפי שביאר התוצ”ח.
ובע”כ מוכרח דלשיטת התוס’ אין הנדון משום דהוא עביד לעיקר המלאכה אלא משום דעביד רק ‘חצי מלאכה’, ורק דאין מחמת זה סלק”ד לחייב את העוקר דלא עביד מידי, אלא רק את המניח. ולכך בעינן דווקא ללמוד מהמשכן דחזינן שם דהעוקר עביד לחוד והמניח לחוד. ואעפ”כ התמעט מפס’ ד’שנים שעשאוה’.

ב
והנה בתוס’ חזינן דאין הנידון כלל לחייב את עושה מעשה העקירה, אלא רק את עושה מעשה ההנחה לפי שהוא עביד גמר המלאכה.
אכן דמדברי הרמב”ם כאן בפיהמ”ש לא משמע כן, דכ’ ז”ל, היסוד השני אם התחיל אדם מלאכה בשבת ולא גמרה ובא אדם אחר וגמר אותה המלאכה גמר שאילו עשאו הראשון היתה מלאכה גמורה הרי שניהם פטורים, לפי שלא נשלמה המלאכה אלא משניהם יחד, ולא עשה אחד מהן מלאכה גמורה, וזהו מה שאמר התלמוד יחיד העושה חייב שנים שעשו פטורין, רמז לזה מה שאמר ה’ בעשתה אחת, ואמרו העושה את כולה ולא העושה את מקצתה, כיצד כגון שכתב שמעון א ביום השבת ובא ראובן וכתב ב, אף על פי שנגמר השם על ידי שניהם יחד שהוא שתי אותיות שהוא שיעור הכותב הרי שניהם פטורין, ע”כ. הרי דמבואר דהחידוש דאם לא גמר שניהם פטורים כיון דלא עשה אחד מהן מלאכה גמורה ופטור מדין שניים שעשאוה, ומשמע דהחידוש הוא על שניהם ולא רק על המניח.
וכן יעו’ רש”י ב’ א’ ד”ה שניהם דכ’ דשניהם פטורין, שלא עשה האחד מלאכה שלימה, ע”כ. ומשמע דהחידוש הוא גם על העוקר. [אכן דיש לדחות, דעל העוקר פשוט מסברא, ולא בעינן ל’שנים שעשאוה’ אלא רק לענין ‘המניח’, אכן דברש”י משמע דתרוויהו חד עניינא דפטור]

וכן ברש”י ה’ א’ גבי נדון הגמ’ דאמר רבי אבין אמר רבי אילעאי אמר רבי יוחנן עמד במקומו וקיבל חייב עקר ממקומו וקיבל פטור תניא נמי הכי אחרים אומרים עמד במקומו וקיבל חייב עקר ממקומו וקיבל פטור. וביאור הדבר כ’ באבנ”ז [קכ”ח] דלא דמי למבשל ובא אחר והגיס וקידם את הבישול דחייב גם הראשון וגם השני, כיון דלמעשה ע”י שניהם נעשה הבישול, משא”כ הכא פעולת ההנחה נעשתה רק ע”י השני.
ואח”כ דנה הגמ’ בעי רבי יוחנן זרק חפץ ונעקר הוא ממקומו וחזר וקיבלו מהו מאי קמבעיא ליה אמר רב אדא בר אהבה שני כחות באדם אחד קא מבעיא ליה שני כחות באדם אחד כאדם אחד דמי וחייב או דילמא כשני בני אדם דמי ופטור תיקו.
וביארו התוס’ ד”ה כשני, דדמיון הגמ’ דאף כשהוא עצמו נעקר וקיבל את החפץ פטור לשני בני אדם, הוא משום דכי היכי דבשני בני אדם פטור הראשון משום דלא עבד כלל הנחה ה”נ כיון שחטפו מהילוכו ולא הניח החפץ ללכת עד מקום הילוכו לא הויא הנחה דלא נח מכח הזורק או דילמא כאדם אחד דמי וכיון דעביד עקירה והנחה חייב ולא דמי לשנים שעשאוה.
ומבואר להדיא בתוס’ דאין זה נדון דשייך כלל לשניים שעשאוה, ורק דלמעשה לא נעשתה כלל ההנחה מכוחו, ומה שהוא בעצמו חזר ותפס, חשיב כאדם אחר שנעקר ותפס דלא הויא הנחה כלל למעשה דהזורק, אלא עצירת הדבר.
האמנם דרש”י שם ביאר קו’ הגמ’ בנעקר הוא עצמו וקיבלו דמאי קמיבעיא ליה, דמאי ספיקא איכא, מאיזה טעמא יפטור, הא עבד עקירה והנחה. ומבואר ברש”י דחשיב מה דנעקר ותפס דהוי הנחה. וע”ז תי’ הגמ’ דהספק הוא האם מה שנעקר הוי כשני בני אדם דמיא ופטור, וביאר רש”י, דהוו להו שנים שעשאוה, דכיון שלא הניח החפץ לילך עד מקום הילוכו ולנוח, אלא רץ אחריו ועכבו, הויא ליה עקירה קמייתא בלא הנחה, ע”כ.
ומבואר ברש”י דאף דלמעשה חשיב דעביד הנחה. אכן מ”מ הוי ריעותא מחמת שניים שעשאוה, כיון דאין ההנחה מחמת עקירתו, לכך חשיבא העקירה כמעשה לחוד, וההנחה מעשה לחוד, והוי כדין שניים שעשאוה, ואילולא כן הי’ חייב כיון ד’עבד עקירה והנחה’.
הרי דמרש”י עולה דשפיר יש לחייבו לולא שניים שעשאוה, גם על ה’עקירה’ שעשה, ואין הנידון לחייבו השתא רק על ההנחה. שהרי אדרבא לרש”י בזה עדיף נדון הנ”ל מנדון הגמ’ הקודם ד’בא אחר וקיבלו’ כיון דהתם עביד רק לעקירה בלא הנחה, אך הכא עביד אותו אדם גם לעקירה וגם להנחה, ועכ”פ חזינן דהמחייב הכא לולא שניים שעשאוה, אינו רק על ההנחה, אלא גם על ה’עקירה’, ורק דהתחדש בדין שניים שעשאוה דאף דהוא עצמו עביד גם לההנחה, מ”מ בעינן דתהא ההנחה חלק מסיום פעולת העקירה, ורק חשיב ‘חד שעשאוה’ דהוי חד מעשה, ולא מעשה עקירה לחוד ומעשה הנחה בפנ”ע.

עוד יעו’ להלן דף צ”ג א’ דכ’ רש”י דחד פס’ אתי למיעוטי זה עוקר מרשות הרבים, וזה מניח ברשות היחיד, דכל כמה דלא כתיב אלא חד מיעוט, מסתברא דהאי הוא דממעט, דהאי קעביד פלגא והאי פלגא, וליכא חד דמסייע בכולהו, ע”כ. ומשמע מרש”י דהמיעוט ד’שנים שעשאוה’ אתי למעט גם את העוקר, ומה”ט דכל חד עביד רק פלגא. אלא דלמעשה ודאי דהנדון הוי רק לענין כשהשלימו את המלאכה, ורק דמ”מ הי’ סלק”ד לחייב גם את העוקר.
ואף התוס’ סותר דברי עצמו דכ’ התם ז”ל, חד למעוטי זה עוקר וזה מניח – וזה כתב אות אחת ובא חבירו וכתב אות שניה לא איצטריך קרא אלא אהוצאה דה”א אהכנסה ואהוצא’ הוא דקפיד רחמנא וליחייב אפי’ בלא הנחה, ע”כ. הרי דיש צד לחייב על מעשה ההוצאה אף דלא עשה כל הנחה. [אכן דהאפיקי ים ח”ב ד’ ח’ ד”ה ויסוד וד”ה ואמנם כ’ דכוונת התוס’ היא דודאי מיירי דעביד הנחה, ורק דמהני אף דנעשתה ע”י אחר]

ג
בגמ’ פסחים פ”ה ב’, אמר רבי אמי המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה אינו חייב עד שיניח הוצאה כתיב ביה כשבת מה שבת עד דעבד עקירה והנחה אף הכא נמי עד דעבד עקירה והנחה.
ובתוס’ ביארו דהא דהוצאה כתיב ביה כשבת, פי’ אל יצא איש ממקומו והיינו אל יוציא דהא תחומים דרבנן ואפילו למ”ד תחומין דאורייתא היינו מדשני ולא כתב אל יוציא אבל לדידיה נמי קרא בהוצאה מיירי כדמשמע סוף פ”ק דעירובין וכו’, וא”ת דבריש הזורק (שבת צו:) דריש הוצאה מויכלא העם מהביא ואומר ר”י דאיצטריך חד להוצאה דעני וחד להוצאה דבעל הבית ומשום דהוצאה מלאכה גרוע וכו’.
ומבואר מדבריהם דהא דילפינן מהוצאה דשבת, אינו מהא דאיתא הוצאה בשבת במשכן, ואית בה דין הנחה וזה ילפינן נמי לדין הוצאה דפסח, אלא רק משום דהתחדש בקרא לגבי שבת לשון הוצאה ‘אל יוציא’, ורק לכך ילפינן גם לדין ‘אל תוציאו’ דפסח, דאית ביה נמי דין הנחה. וצ”ב.
ומבואר דלתוס’ לפי”ז יש לחלק בין דין שבת לבין דין פסח, ורק דמ”מ סברי דמלשון ‘יוציא ו’תוציאו’ יש לדמותם בעיקר דין ההוצאה.

אכן שיטת רש”י התם דהא דבפסח נמי לא חייבים עד דעבד ליה עקירה והנחה כשבת, דבעינן עקירה והנחה דעד שיניח לא נגמרה מלאכה, וגבי שבת וכל חיובי חטאת כתיב בעשותה – בעושה את כולה ולא בעושה מקצתה (שבת צב, ב), והאי נמי, אף על גב דלאו בר חטאת הוא – הוצאה כי התם בעינן, ע”כ.
ומבואר דאין הילפותא כדברי התוס’ מעיקר שם הוצאה דהוי בפסח ובשבת. וכן אין החיוב הנחה בפסח מעצם דין ההוצאה דומיא דשבת. ואף אין ילפותא כלל מ’שבת’, ורק מדין ד’שנים שעשאוה’ דהוא דין בחייבי חטאות ובכלל זה בדין ההוצאה בשבת כדאיתא בסוגיא צ”ב, דחזינן שם דבעינן דווקא ‘עושה את כולה ולא מקצתה’ ולא סגי ב’עקירה והוצאה’ אלא בעינן נמי ‘הנחה’ כמו”כ הכא לא סגי בלא הנחה, דבעינן ‘הוצאה כי התם’.
ובפשטות התוס’ אזלי לשיטתם דאף בלא ‘שנים שעשאוה’ אין צד לחייב את העושה עקירה בלבד בלא הנחה, ולכך גם התם בפסחים שיטת התוס’ דמעצם דין ד’הוצאה כשבת’ פשוט דאין חייב בלא הנחה.
ואילו רש”י דשיטתו הכא דיש לחייב נמי את עושה העקירה לולא דין ד’שנים שעשאוה’ לכך כתב גם התם דהי’ סלק”ד לחייב בהוצאת הפסח בלא הוצאה ורק משום ‘שנים שעשאוה’ ילפינן גם לפסח דלא חייב אלא בעושה נמי הנחה.
אלא דצ”ע דהא בגמ’ בפסחים משמע דהסלק”ד הוא דיהי’ חיוב על הוצאה אף בלא שנעשה כלל מעשה הנחה וע”ז קמ”ל לרש”י מ’שנים שעשאוה’. ותמוה דמשמע דגם בשבת לולא ‘שנים שעשאוה’ היה מתחייב על עקירה בלא שנעשתה הנחה, וזה אינו, דהא בשבת מעולם לא הי’ סלק”ד לחייב אלא רק שנעשתה גם ההנחה, דכל קו’ הגמ’ היא רק משום ד’איתעבידא מלאכה מבינייהו’ דרק משום המלאכה שנעשית ע”י שניהם ביחד [ואף לרמב”ן דל”ג ל’בינייהו’ זהו רק משום דשיטתו לחייב על ה’הנחה’ דהיא עיקר המלאכה, וסגי לחייב מחמתה. אך בעקירה לחוד אין סלק”ד דיתחייב על מעשה עקירה בלא הנחה], ורק דאז הי’ סלק”ד לולא שנים שעשאוה לחייב גם את ה’עוקר’, וכן בסוגיא דף צ”ג כל הנדון הוא כשזה עוקר וזה מניח, אך מעולם לא הי’ צד לחייב רק על ה’עוקר’ ורק כשנעשתה כל המלאכה וזה עוקר וזה מניח, בזה הוא דיש צד לחייב גם את עושה העקירה, וא”כ בפסחים פ”ה ב’ דהנדון דלא יצטרך כלל הנחה, מה”ת דנימא דיהי’ חיוב רק על הוצאה בלא הנחה, ומאי שייך לנדון ד’שניים שעשאוה’.

עוד צ”ע דברי רש”י דהא נדון הגמ’ פסחים הנ”ל כלל אינו בחיובי חטאת ומה”ת לדמות לנדון דשנים שעשאוה דהוי בחיובי חטאת, ורש”י מעיר מזה, אך למעשה צ”ב מה שעונה רש”י דמ”מ ילפינן זה מזה.

ג
עוד יש לדון בדברי התוס’ בסוגיין [ד”ה פטורי] דהקשו על רש”י דביאר דבאיסורי דרבנן דווקא עקירות קחשיב, אינו נראה לר”י חדא דעקירה בלא הוצאה אינה אלא טלטול בעלמא ואין בה דררא דחיוב חטאת כלל.
והיינו דהגם דאף לשיטת התוס’ יש איסורי דרבנן בגוונא דלא עביד אלא עקירה, אין זה אלא משום דגזרו בכל גוונא דאפשר לבוא לידי איסור בפעם אחרת וכו’ הגם דהשתא לא עשה וכו’, אך לרש”י דהאיסור דרבנן משום ‘עקירה’ מקשים התוס’, דלא חשיב ‘עקירה’ אלא ‘טלטול’, דכיון דאכתי לא הוציא אין בזה שייכות לעקירה ורק להוצאה.
ובפשטות הי’ נראה לבאר שיטת רש”י ע”ד חי’ הגר”א ריש מכלתין דכ’ לבאר קו’ הראשונים בהא דהוצרך לאשמועינן הוצאה דעשיר והוצאה דעני, וכ’ דהוו ב’ הוצאות, דהנה העשיר כשמוציא לא חשיב עקירה עד דמוציא לרה”ר, דקודם לכן כל עוד דהוי ברה”י לית ביה שם עקירה כלל, משא”כ העני מיד כשמרים חפץ מרשות העשיר, הוי עקירה אף קודם שהוציא, וכן נקט לענין הנחה יעו”ש.
אשר לפי”ז י”ל דכיון דגם הכא אין נדון לאסור עצם עקירת העשיר, ורק היכא דהניח ביד העני, אמרינן דאסורה הך עקירה מדרבנן, די”ל דאף דקודם שהניח ביד העני לא חשיב כלל עקירה אלא טלטלו גרידא וע”ד הגר”א דלעיל, מ”מ כשהניח ביד העני, אף דיד העני בפנים כיון דגופו בחוץ, חשיבא הך עקירה דיש בה התייחסות להוצאה שבחוץ, וכבר אינה ‘טלטול’ גרידא אלא צורה של ‘עקירה דהוצאה.’

ויעו’ ברש”י ריש שבועות [ב’ א’] יציאות השבת שתים שהן ארבע – הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים למדנו מן המקרא שחייב בפרק הזורק במסכת שבת (דף צו:) מויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו’ (ומתרגמינן) לא תפיקו מרה”י לרה”ר זהו שתים אחת לעומד בחוץ והושיט ידו לפנים ונטל חפץ והוציאו לחוץ ואחת לעומד בפנים ונטל חפץ ממקומו והוציאו בידו והניחו בחוץ. שהן ארבע, יש ללמוד מאלו שכשם שהקפידה תורה מרשות לרשות בהוצאה כך הקפידה בהכנסה והרי הן שתים אחת לעומד בפנים והושיט ידו לחוץ ונטל חפץ והכניסו ואחת לעומד מבחוץ ונטל חפץ ממקומו והושיטו בפנים והניחו, ע”כ.
ומבואר ברש”י דהן בעומד בפנים והן בעומד בחוץ כאשר הנדון לעקירת החפץ במקום שעומד שם נקט לישנא ד’עוקר חפץ ממקומו’, הן לעני שעוקר חפץ ממקומו ומכניסו לבפנים, והן לעשיר העומד בפנים ד’נוטל חפץ ממקומו’ להוציאו לחוץ. אכן כשהעשיר מכניס חפץ מבחוץ לבפנים, או העני מוציא מבפנים החוצה לא נקט רש”י לשון עקירה ממקומו ורק ‘הושיט ידו לחוץ ונטל חפץ והכניסו’.
ונראה דביאור הך דיוק הוא ע”ד מה שציין בגר”א וע”ד מש”כ בלשון התוס’ דהוי ‘טלטול גרידא’ די”ל דהיכא דהוא ‘ בפנים’ לא חשיב כשהוא מרים דעביד עקירה כלל, דאין אכתי כלל ‘עקירה מרשות היחיד’. ורק דמ”מ מחדש רש”י דאיתא בזה ‘עקירה ממקומו’.
ויש לבאר דגדר הדבר דאף דליכא בזה ‘עקירה מרשות היחיד’, כיון דאכתי אף עומד ברה”י ואף גופו התם, מ”מ בעצם זה שמרים את החפץ יש עקירה לכה”פ ”ממקום החפץ”.
ובזה יש להוסיף ליישב קו’ התוס’ הכא על רש”י דהאיסור מדרבנן על ‘עקירה’ דתמוה דאין זה עקירה דהא לא עביד אלא ‘טלטול’ גרידא ולא עקירה, די”ל דס”ל לרש”י דנהי דאם הגדר הוא ‘עקירה מרה”י’ לא חשיב בעצם העקירה בלא המשך ההוצאה דעביד מידי, כיון דהשתא הוא עדיין ברשות היחיד ולא יצא משם ואינו אלא טלטול גרידא, וע”ד דברי הגר”א וכמשנ”ת, אכן לשיטת רש”י דיש גדר נוסף והוא ‘עקירה ממקומו’, ולכך י”ל דעצם עקירת החפץ מהמקום לידי זה שמחזיק חשיב מעשה עקירה מהמקום לחייבו על המשך מעשה ההוצאה וכו’, וזהו דכבר יש חשיבות השתא של ‘מעשה עקירה’, וזהו דאסרו חכמים הך עקירה אף טרם דהוציא, דאין היא ‘טלטול’ גרידא, דהגם דהחפץ אכתי לא נעקר מרה”י, אך הא מיהא נעקר הוא כבר ממקומו, ויש לגזור ולאסור ‘עקירה’ זו שמא ימשיך ויוציא ויניח ברה”ר.

ויש להוסיף דאם אכן גדר העקירה היא כמשנ”ת ‘עקירה ממקום’ דגם זה הוי בכלל עקירה, יש לדון דאף עיקר איסור מעשה ההוצאה מרה”י לרה”ר הוי משום ‘עקירה ממקום החפץ’. אלא דכשהוא נשאר באותה רשות, לא חשיב ‘עקירת מקום’ הגם דעוקר מחדר לחדר, או ממקום למקום ברה”י, לא חשיב עקירת חפץ כיון דאכתי כל רה”י חשיב חד מקום וכו’, אכן חידשה התורה דמ”מ כשעוקר מרשות היחיד לרה”ר אז דווקא חשיב לעקירת מקום [ולכך לתוס’ ריש מכלתין חשיב דהוי מלאכה גרועה] וחייב מדין הוצאה.
נמצא לפי”ז דלא רק לעקירה יש חשיבות בעצם ה’עקירת מקום’ לאוסרה מדרבנן ולא תחשב ‘טלטול גרידא’, אלא גם ל’עקירה והוצאה’ יש אליבא דרש”י מקום לשמוע דיהי’ חייב אף כשאינו עושה להנחה, אלא בא אחר ועביד להנחה, דמ”מ יש חשיבות לעיקר מעשה ה’עקירה ממקום דרשות היחיד’ דעביד ה’עוקר’. דדווקא לשיטת תוס’ דחיוב ההוצאה הוא ‘הוצאה מרה”י לרה”ר’, לכך סברי דכל עוד לא הניח ברה”ר לא חשיב דנעשה מידי, דרק בהנחה חשיב דעבר לרשות הרבים והונח בה, ולכך אין צד לחייב את העוקר. אך לרש”י אי נימא אכן דעיקר ההוצאה הוי גדר של ‘עקירת מקום’, הא נמצא לפי”ז דהעיקר הוא ההפקעה מרה”י, וזה למעשה הוי כבר בלא ההנחה, ואף דבעינן להתחייב על הוצאה גם ל’הנחה’ זהו מדיני ההוצאה, וכלשון רש”י ג’ א’ בהמשך הסוגיא ‘דאין דרך הוצאה בלא עקירה והנחה’ [אכן דיעו’ בתוצ”ח ז\ד דכ’ דודאי יש לרש”י דין חיוב עקירה והנחה, ומש”כ ד’אין דרך הוצאה’ זהו דין נוסף לחייב עקירה והנחה מלבד הדין העיקרי יעו”ש] אך למעשה עיקר ההוצאה היא ההפקעה מהרשות, וזה סגי בעצם ה’עקירה’, ולכך אכן לרש”י כבר בעקירה חל חיוב בהוצאה.
ולפי”ז הי’ מקום להוסיף ולומר דשאני פסח, כיון דבשבת דווקא הוא דבעינן לדין הנחה, הואיל והוי מעשה דהוצאה מרשות היחיד לרה”ר, דדווקא על בין שני רשויות הללו חשיב דהוי עקירת המקום, ולכך חייב להיות מונח ברה”ר. דאף דאמרינן דלשיטת רש”י יסוד האיסור הוא ‘עקירת מקום’, הא מ”מ עד שיניח לא חשיב דהוא במקום אחר של ‘רשות הרבים’, דרק רה”ר הוא דחידשה התורה דחשיב ‘מקום אחר’. אכן בפסח דיסוד הדין הוא הוצאה מחבורה לחבורה, ואין דין ה’חבורה’ האחרת, כדין ההוצאה לרה”ר דשבת, ורק יסוד הדין הוא מה דעוקר מהחבורה דידיה, ורק דקודם דנעקר לחבורה אחרת לא חשיב דנעקר מחבורה דידיה אף דאוכל במקום אחר, לכך יסוד החיוב הוא רק עקירת מקום החבורה דידיה, ולכך סלק”ד דסגי בהוצאה אף בלא הנחה. ולזה יליף רש”י מדמצינו בחטאת ושבת, דלא נשלם מעשה ההוצאה עצמו בלא הנחה.
וזהו נמי דהוסיף וכ’ רש”י דמזה גופא דחזינן בשבת דהוי בכלל שניים שעשאוה, דלא אמרינן דלמעשה העקירת מקום נעשתה כבר בהוצאה מרה”י, ואין נדון ההנחה רק תנאי בהל’ שבת, אלא אמרינן דחסר בעיקר שם ההוצאה, ואם עשאוה שניים חשיב ‘שנים שעשאוה’ לעיקר המלאכה, לכך מוכח דחסר בעיקר שם ההוצאה עד שיניח. ולכך גם הכא דהוי הוצאה לא סגי להחשיב מעשה הוצאה בלא שיעשה כלל מעשה הנחה
אכן דיעו’ ברמב”ם פ”ט מק”פ ה”א דכ’ גבי ק”פ דהוא שיניחנו בחוץ, שהוצאה כתובה בו כשבת לפיכך צריך עקירה והנחה כהוצאת שבת, ע”כ. ומשמע דאילולא הפס’ אף לא הי’ צריך דין עקירה, ולא רק לדין הנחה כמש”כ הכא דזהו נדון חידוש הסוגיא לענין עקירת מקום בפסח.
והדרא קו’ לשיטת הרמב”ם שהרי גם הוא בדבריו הכא בסוגיין בפיהמ”ש כמשנ”ת לעיל, הא משמע ממנו דהחידוש לפטור מחמת שניים שעשאוה אינו קאי רק על המניח כדכ’ התוס’ אלא גם על העוקר, דהי’ סלק”ד לחייבו כשהוציא למרות דלא עביד להנחה, וצ”ע.

ד
אכן דנראה לבאר מהלך הסוגיא באופן נוסף, דהנה הבאנו לעיל דברי רש”י להלן דף ה’ א’ דנקט דאם זרק ונעקר הוא עצמו וקיבל, דחשיב דעביד עקירה והנחה [ודלא כתוס’ שם דביארו דלא חשיב הנחה כלל כיון דלא אתיא מכוחו, וחשיב כנדון הגמ’ לעיל בבא אחר וקיבלו] ורק דמ”מ הריעותא היא מחמת דהוי בכלל שניים שעשאוה.
ומוכח מהכא דשניים שעשאוה הוי דין בסיום הפעולה, דאף דנעשתה הנחה על ידו, מ”מ כיון דלא אתיא מכח הזריקה, לא חשיבא דהיא סיום הפעולה של הזריקה. ואף דאין בזה ריעותא בעצם להחשיב דאין הכא כלל הנחה כדסברי התוס’ דנעקר קודם שהגיע למקום ההילוך וכו’, אלא לרש”י חשיב דנעשתה למעשה הנחה על ידו, למרות דאין ההנחה מכח הזריקה, אך מ”מ יש פה פעולה של שני מעשים, מעשה עקירה ומעשה הנחה, דאין ההנחה הזו סיום של פעולת הזריקה אלא התערבות חדשה שבא ונעקר וקיבל, ולכך יש פה שניים שעשאוה, הגם דהוי אדם אחד, מ”מ חשיב שני מעשים, ואין ההנחה השלמה לפעולת העקירה וההוצאה דמקודם.

ואכן לפי”ז יש לדחות נדון התוס’ להלן צ”ג א’ דהק’ מדוע הגמ’ מיעטה דווקא זה עוקר וזה מניח ולא זה כותב אות אחת וזה כותב אות שניה, וכ’ התוס’ דכל נדון הסוגיא הכא הוי רק משום דסלק”ד דסגי בהוצאה בלא עקירה והנחה
אכן לשיטת רש”י י”ל זה גופא ד’שנים שעשאוה’ הוא גדר רק של ‘סיום הפעולה’ והנחה צריכה להיות כסיום הפעולה של העקירה, ורק כשיש מסיים אחד לפעולה חייב, אך אפ’ יעשה הוא בעצמו הנחה כשיעקור ויתפוס, אך לא יהי’ זה באופן של ‘סיום הפעולה’ של הזריקה [ורק דנעקר ותפס] לא הוי בכלל שניים שעשאוה. וא”כ כל זה שייך לעקירה והנחה, משא”כ בכותב ב’ אותיות, האות השניה אינה ‘סיום פעולה’ של האות הראשונה, ואף דלהל’ שבת לא חייב עד שיכתוב ב’ אותיות, זהו רק נידון בחשיבות מלאכת כתיבה בשבת [לשיטת התוס’ צ”ג דאין ב’ אותיות רק מדין ‘שיעור’, דאל”כ לא מקשו מידי, ואכן בתוס’ רא”ש שם תי’ דשאני ב’ אותיות דהוא רק דין ‘שיעור’, יעו”ש.] אך אין האות השניה שייכא לכתיבת האות הראשונה, אלא כל אות היא נידון בפנ”ע. משא”כ ההנחה היא סיום פעולת הזריקה, וזה דווקא מה דהתמעט משניים שעשאוה, ולא שייך לב’ אותיות כלל. [ובב’ אותיות י”ל דאף בלא שניים שעשאוה הוי נדון בפנ”ע ואף אפשר דגרע טפי כי”ז ב’ מעשים נפרדים, ובודאי לא יועיל, ואכמ”ל]

ובשיטת התוס’ עצמם בדף צ”ג צ”ב בדבריהם דמשמע דהחידוש של הפס’ אתי לחדש בהל’ הוצאה ולא בהל’ שניים שעשאוה, דאתי לומר זה גופא דלא סגי בהוצאה אלא גם בעקירה והנחה, ולכך ממילא הוי בכלל שנים שעשאוה, וזה דוחק, דהא לכאו’ הפס’ לא אתי לחדש בהל’ הוצאה.
וצ”ל דאה”נ, ורק דהי’ סלק”ד דעיקר המחייב הוא ההוצאה בלא עקירה והנחה, דאף דודאי צריך עקירה והנחה, אך אין הם מעיקר המלאכה דהיא הוצאה. ולכך הי’ סברא דאף דלא עביד לכל המלאכה, ודאי דיש לצרף לעושה המלאכה גם את ההנחה של השני, כיון דהעיקר זה ההוצאה, ומה דעביד ‘תנאי’ המלאכה ד’הנחה’ אין בזה ריעותא להתחבר עימו, ומ”מ קמ”ל ד’שניים שעשאוה’. משא”כ בכותב אות אחת ואתי אחר וכתב אות אחרת, הרי התם פשוט דאין שייכות בין אות זו לאות האחרת, וכל אחת היא נידון בפנ”ע של ‘מעשה הכתיבה’, ואין לחבר ב’ הכתיבות, ורק בהנחה דאינה עוד ‘מעשה דשם ההוצאה’ ורק מדיני ההוצאה, בזה סלק”ד דיש לחברה עם עיקר המלאכה, קמ”ל.

ומעתה י”ל דשניים שעשאוה חידושו הוא בסיום הפעולה, דיש ענין שמי שהתחיל אותה גם יסיים את אותה פעולה, ואין זה על עצם המעשה דיעשה עושה מעשה העקירה גם למעשה ההנחה, דהא לא סגי בזה כדחזינן ב’נעקר’ אלא בעינן דיהי’ ע”י אחד נמי ‘סיום הפעולה’.
ולכך י”ל זהו דלרש”י הנדון לחייב גם את עושה העקירה וההוצאה, ולא רק את המניח הוי משום דכל הנדון הכא הוא חיוב על פעולה אחת, דשניים שעשאוה הוא דיש לסיים הך פעולה מהעקירה עד להנחה בחדא פעולה, ולכך גם העוקר חשיב דהוא חלק מהך פעולה שנשלמת בהנחה, ואף לסלק”ד דאפשר גם ע”י אחר להשלים את הפעולה, צריך לומר דיסוד הענין הוא השלמת פעולה, ורק סלק”ד דהשני יכול להשלים פעולת הראשון, וכיון דהכל הוי נדון של השלמת הפעולה, ודאי דיש מקום לחייב גם את ה’עוקר’ דהוא חלק מהפעולה.
אכן התוס’ צ”ג דדימה לב’ אותיות, שיטתו היא דאין ענין לסיים את הפעולה של הראשון, ורק דיש דין נוסף של ‘הנחה’, דהוא במעשה ההוצאה. כן התוס’ ה’ א’ דכ’ דכשאין ההנחה מכח הזריקה, כשאדם אחר תפס באמצע, או כשנעקר וחטפו מהילוכו ולא הניח החפץ ללכת עד מקום הילוכו, לכך חסר בכל מהלך ההוצאה של הראשון, דחשיב דהופסק. ואין כלל הנחה לפעולת הזריקה, דאין זה הנחה, אלא אדרבא ‘לא הניח לחפץ ללכת עד מקום הילוכו’ זהו מעשה הפקעה של ההוצאה וההנחה. אך אין מושג לשיטתם של ‘המשך הפעולה אחת’ וכמשנ”ת, ואם אכן הי’ לתוס’ שם הנחה גם כשנעקר לא הי’ זה בכלל שניים שעשאוה, שהרי זה שעקר גם הניח, למרות דהוו בב’ פעולות, דאין כלל יחס להמשך פעולת העקירה, אלא רק על ביצוע כל חלקי המחייב של מעשה ההוצאה העקירה ההוצאה וההנחה..
ולכך לשיטתם אין נידון על מי דעביד מעשה העקירה, כי למעשה המעשה הוצאה הוא רק בהנחה, דזהו גמר המלאכה ואז בלבד היא נעשית, ואין כלל הסתכלות של ‘השלמת פעולה של ההוצאה’ אלא רק ‘עשיית מעשה הוצאה’ ולכך אין כל יחס לעשיית מעשה העקירה דאין בו מצ”ע כל חיוב. אכן לרש”י אין להנחה שייכות בפנ”ע בלא העקירה, דגם העקירה היא תחילת פעולת ההנחה, ובודאי כשמחייבים על הנחה זהו רק מחמת דהיא סוף לתחילת הפעולה של העוקר, ומשלימה את הפעולה ההיא, ולכך יש גם מקום בסלק”ד לחייב את העוקר דעושה את תחילת הפעולה דהשתא נשלמת.

וזהו דלרש”י גם יש חשיבות לעקירה לענין איסור דרבנן ולא חשיב טלטול בעלמא, כיון דכבר העקירה היא תחילת הפעולה, ואין זה נידון בפנ”ע של מעשה עקירה דנימא דכל דלא עביד הוצאה לא חשיב מידי אלא טלטול בעלמא, דכיון דיסוד הדין הוא ‘תחילת הפעולה’ לכך יש כבר שייכות להמשך העשיה והחיוב על פעולת ההוצאה.

ולכך בפסח הגם דאית ביה דין דהוצאה, סלק”ד דסגי בעיקר ההוצאה, ולא בעינן דיהי’ זה פעולה של הוצאה דנימא דעד ההנחה לא יהי’ סיום הפעולה, קמ”ל דכיון דמדמינן לחייבי חטאות ושבת, וחזינן שם דיש גדר של פעולה, ואף דהתם בשבת אין הנדון דלא יצטרכו מעשה הנחה, דז”פ בהל’ שבת דבעינן עקירה והנחה, ורק דהי’ צד דיהי’ סגי ע”י אחר להשלים הפעולה, וקמ”ל דבעשותה דבעינן דיעשה הוא בעצמו כל הפעולה, הרי בזה גופא התחדש דכל מעשה ההוצאה חשיב ‘פעולה אחת’ ורק דסלק”ד דגם אחר יכול להשלים הפעולה שהראשון עושה, וע”ז קמ”ל בעשותה דרק העוקר יכול גם להניח. אך מזה גופא דחזינן דהכל חשיב כפעולה אחת, מהעקירה להנחה, שוב מוכח דאין לומר בפסח דעיקר פעולת ההוצאה יהי’ בה סגי רק בהוצאה, אלא חזינן ד’פעולת הוצאה’ מצד עיקר הפעולה שבה, מתחילה ומסתיימת מהעקירה להנחה, ואין הם רק דינים בשבת, אלא מעיקר הפעולה עצמה, דכך צריך לסיימה.

ה
ויש להוסיף בביאור נדון המחלוקת בין רש”י לבין התוס’ בגדר חיוב דשניים שעשאוה אי הוי חידוש לחייב על פעולה שלימה או חיוב על חלקי חיוב ומעשים דבעינן דיעשה הכל אדם אחד. דברש”י כמשנ”ת אף אם יעשה האחד כל המעשה, מ”מ יחשב שניים שעשאוה מחמת דלא נחשב דנעשתה הפעולה בשלימות.
הנה בסוגיא להלן צ”ב ב’ וצ”ג א’, נחלקו דלר”מ חייב אפ’ בזה יכול לעשות הפעולה בפנ”ע, וזה ויכול לעשות הפעולה בעצמו ולא התמעט מקראי דבעשותה אלא זה עוקר וזה מניח. ולר’ יהודה בכה”ג פטור, אך בזה אינו יכול לעשות בעצמו וזה אינו יכול וביחד עבדי, חייבים. ולר”ש אף בכה”ג פטורים. ומבואר בראשונים דהיותר פשוט הוא למעט זה עוקר וזה מניח. ונחלקו אי חייב גם על זה יכול וזה יכול. והחידוש היותר גדול הוא ר”ש דפוטר אפ’ בזה אינו יכול וזה אינו יכול.
והתבאר שם בגמ’ דהוו ג’ קראי, בעשותה, נפש ו’אחת’, ולר’ שמעון דרש הכל לפטורי דהנך ולאידך תנאי דרשי לדרשות אחרות ליחיד שעשה בהוראת בי”ד וכו’.
ואעפ”כ משמע דאף בזה יכול וזה יכול וכן לענין זה יכול וזה אינו יכול נפטר מחמת שניים שעשאוה ואינו חייב דווקא העושה את כולה ולא עושה מקצתה. הגם דלמעשה כל אחד עושה כל המעשה.
ומבואר דעצם זה דעושה עם אחר את המלאכה, מחסר הוא במעשה המלאכה שלו, וחשיב דעושה רק את מקצתה, וזהו למעשה יסוד הפטור של שניים שעשאוה.

והתבאר בגמ’ דאם האחד יכול לעשות בעצמו, והשני לא יכול, אך מ”מ הוא מסייע, אין בו ממש. והגמ’ הוכיחה מנדון דמדרס דהי’ יושב על גבי המטה וארבע טליות תחת רגלי המטה טמאות מפני שאינה יכולה לעמוד על שלש ורבי שמעון מטהר היה רוכב על גבי בהמה וארבע טליות תחת רגלי הבהמה טהורות מפני שיכולה לעמוד על שלש. דאף שיכולה לעמוד על שלש, הא מ”מ לכאו’ הרביעית מסייעת, ואעפ”כ ליכא טומאת מדרס גם תחת הרביעית [וממילא בכל רגל אמרינן דהיא רביעית כלפי שאר הרגליים, וליכא מדרס מתחת לכל רגלי הבהמה]
ובתוס’ ביארו דזה יכול וזה אינו יכול הוי דאפ’ דבעלמא הוא יכול, ורק הכא מחזיק בקצה ידו באופן שאינו יכול כבר חשיב דהוא אינו יכול. וברשב”א ביאר כן למעשה בכל נדון הסוגיא גם לגבי זה יכול וזה יכול וכו’. אכן התוס’ מדהדגישו ענין זה דווקא לגבי זה יכול וזה אינו יכול משמע דבנדון דלעיל גם אם יחזיקו כל אחד בקצה ידו ורק לכך לא יוכלו להרים ביחד את המשא, מ”מ לא יחשב כי ה”ג דהוי זה אינו יכול וזה אינו יכול, אלא באמת יחשב זה יכול וזה יכול. [והביאור בחילוק זה י”ל, דכשדנים לגבי זה יכול וזה יכול או שניהם אינם יכולים, ששניהם פועלים במקביל אותו דבר, אין משנה אופן הפעולה הנוכחי בפועל, אלא אפשרות הפעולה של כל אחד, דעד כמה דחשיב כל חד דהוא יכול לפעול בהך פעולה כלפי אידך. משא”כ נדון דזה יכול וזה אינו יכול הנדון הוא דהאינו יכול כלל אינו פועל כשהשני עושה הכל לבד והוא לא עושה כלום, ובזה ודאי דהנדון הוא כשהשני פועל לגמרי והשני אף אם יכול בפועל, מ”מ עצם זה דהשתא לא נושא באופן שפועל כלום, וכל הפעולה נעשית ע”י השני, ממילא זהו גופא אין לו שייכות כלל בהך פעולה, ולכך לא משנה מה שיכול, אלא מה שעושה השתא בפועל]
אכן דמרש”י משמע דפליג דכ’ רש”י גבי זה יכול וזה אינו יכול דזה שיכול דאיהו עבדה לכולה. ואילו זה שאינו יכול דאמרינן דהוא מסייע ואין בו ממש, מי שאינו אלא מסייע בדבר, ואם בא לעשותו לבדו אינו יכול – אין בו ממש, ולא חשיב מידי, ולא מיפטר אידך, ע”כ. דמשמע מלשון רש”י ד’אם בא לעשותו לבדו אינו יכול’ דמיירי דבכל גוונא אם בא לעשותו לבדו לא יכול, ולאו דווקא מחמת הא דאוחז השתא בקצה ידו. [ויש לדון בדיוק זה]

עוד נחלקו רש”י ותוס’, דהנה לתוס’ בסוגיא התם פשוט דנדון הסוגיא אי מסייע יש בו ממש, בזה יכול וזה אינו יכול הוי דווקא אי חל חיוב על המסייע, אך אין סלק”ד דהמסייע יפטור את עושה עיקר המלאכה, דמה”ת דכיון דזה יכול לעשות לבדו וזה כלל אינו יכול, מה”ת דיבוא לפטרו.
אכן ברש”י משמע להדיא לאידך גיסא דעיקר הנדון דמסייע אין בו ממש הוי דמי שאינו אלא מסייע בדבר, ואם בא לעשותו לבדו אינו יכול – אין בו ממש, ולא חשיב מידי, ולא מיפטר אידך, ע”כ. ומשמע דז”פ דה’אינו יכול’ פטור, והנדון רק אי הוא יכול לפטור את העושה מלאכה.

ולפי”ז צ”ע הוכחת הגמ’ ממדרס דבהמה, דהא דווקא לתוס’ ניחא דאמרינן דכל רגל חשיבא דהיא ‘רביעית’ ולכך היא ‘אינה יכולה’ כלפי ‘שלש הרגלים’ דהם יכולות, ולכך ‘לא חשיבא’ הרגל הרביעית, דהיא רק מסייעת ואין בו ממש, וממילא לא חשוב דיש מדרס תחת כל רגלי הבהמה. אך לרש”י הא אין נדון כלל כלפי זה שה’אינו יכול’ יהי’ פטור מחמת דהוא מסייע, ורק דהוי נדון אי מסייע יש בו ממש דה’אינו יכול’ יבוא לפטור את ה’יכול’, וא”כ הא אדרבא מה ההוכחה מפטור דמדרס דמסייע אין בו ממש, והלא אדרבא אם הי’ ממש, הוי סיבה טפי דהרגל הרביעית המסייעת תהא חשובה טפי לפטור שאר ג’ הרגליים, ולכך לא יבוא לטומאת מדרס.

עוד צ”ע דרש”י בתחילת הסוגיא כ’ דנחלקו ר’ יהודה ור’ שמעון אי דרשינן לקראי גם לפטור ‘זה אינו יכול וזה אינו יכול’. ובהמשך כ’ דהוא משום דלר’ יהודה דווקא ב’זה יכול וזה יכול’ יש סיבה לדרוש לפטור כיון ד’לאו אורחיה’ לישא בשניים כשאפשר באחד. משא”כ ב’זה אינו יכול וזה אינו יכול’ זהו אורחיה. ולר”ש פטור אף בכה”ג דהא איכא קראי.
אלא דתמוה דבהמשך הסוגיא כשדימתה הגמ’ לענין מדרס, כ’ רש”י דענין מיטה הוא זה אינו יכול וזה אינו יכול ולכך נחלקו בה ר’ שמעון וחכמים, דר’ שמעון לטעמיה דאף בכה”ג דזה אינו יכול וזה אינו יכול פטור. ואילו בבהמה הוי לר’ יהודה דס”ל דזה יכול וזה יכול חשיב מסייע ופטור [ולכך לרש”י חשיב כל רגל דהיא ‘יכול’ , וכוונתו לכאו’ דכל רגל אפשר לצרפה לעוד ב’ רגליים] וצ”ע דהא בהמה כשהולכת על כל רגליה ודאי דא”א לומר דזה אינו אורחיה, וא”כ מה”ת לומר דלר’ יהודה לא יהיה מדרס כה”ג ר’ יהודה לטעמיה דחשיב בשניהם יכולים ‘מסייע’ בלבד, והא כל הטעם לפטור לר’ יהודה הוא רק משום ד’לאו אורחיה’ לישא בשניים כשאפשר באחד, אך הכא בבהמה ודאי דאורחיה כשהולכת על כל ד’ רגליה, וצ”ע.
ובעיקר מה דחזינן ברש”י דנקט ענין הפטור מחמת דהוי רק ‘מסיע’ לא רק גבי ‘זה יכול וזה אינו יכול’ כדאיתא בגמ’ לענין זה דהוי רק מסייע, וכדהוכיחה הגמ’ דמסייע אף אין בו ממש. ואילו ברש”י משמע דזהו נדון הפטור הן לגבי זה יכול וזה יכול והן לגבי זה אינו יכול וזה אינו יכול, וצ”ע.
ויעו’ כבר בריש הסוגיא גבי זה עוקר וזה מניח דהוסיף רש”י דליכא חד ‘דמסייע’ בכולהו, והדגיש רש”י דאין הרבותא בזה דכל אחד עשה חצי ואין אחד שעשה את הכל, אלא דאין אפ’ אחד דרק סייע בשאר הפעולה, וצ”ב.

והנה ידועים דברי הגר”ח [כתבים, גרי”ז בכורות ב’ ובגנזי הגר”ח] גבי קו’ התוס’ דף צ”ד א’ ד”ה שהחי דהק’ דהא קיימ”ל זה יכול וזה אינו יכול דהיכול חייב, ה”נ החי אינו יכול לישא עצמו לגמרי והנושא את החי הרי הוא יכול לנושאו אף כשאין החי נושא את עצמו וא”כ הנושא צריך להיות חייב ע”ש.
ותירץ הגר”ח שזה יכול וזה אינו יכול שייך רק היכא שהמלאכה נעשית כולה אלא ע”י שניהם שעשאוה, על זה אמרינן דהיכול חייב, אבל הכא מכיון שהחי נושא את עצמו, א”כ לא נעשית המלאכה של משא בשלימות מאחר שהחי נושא את עצמו, ואין כאן הוצאה שלמה, דהחי ג”כ נושא את עצמו, וא”כ לא נעשית מלאכת הוצאה כי אם במקצת נושא ובמקצת ההולך לבדו, ואין כאן מלאכה שלמה כלל.
והנה יש להעיר בזה דהא הגמ’ דימתה למדרס דבהמה, דהרגל הרביעית חשיבא רק מסייעת כלפי ג’ הרגליים [כפי פשטות הוכחת הגמ’ וכדאיתא בתוס’ להדיא] והנה אף ד’רגל הרביעית’ שונה לכאו’ מתינוק, שהרי הרגל ‘פועלת’ ואינה כתינוק דלא עביד מידי, אך מאידך הסברא אומרת דכל סברת הגר”ח עיקרה לחלק היא בין שניים שפועלים במקביל זה לעומת זה לבין תינוק דאינו אלא מגרע במשא הנושא אותו אך לא פועל לנשיאה נוספת. והנה בבהמה מאוד דחוק לשמוע דיש פעולות מקבילות של ג’ הרגליים לעומת הרגל הרביעית, שהרי הכל זה פעולה אחת של בהמה אחת, ואין בזה ב’ פעולות לגרע האחת בשניה, ורק דהנדון בזה ע”כ דכיון דל”צ לרביעית זה מגרע בפעולה שלה, דאין צריך אותה, ודמי ממש לתינוק, דעל אף דאינו פעולה נוספת ורק מגרע בפעילות, דלא צריך לרגל זו, דאפשר גם בלעדיה, מ”מ חשיב דאית בזה דין דשניים שעשאוה.
ואפשר דלשיטת רש”י אכן עיקר הפטור משום דחשיב דהוא מסייע, ורק דבדאיכא ב’ פעולות וזה יכול וזה יכול של ב’ אינשי, אילולא דחשיב ‘לאו אורחיה’ הי’ חשיב דאיכא ב’ פעולות כל אחד בפנ”ע, וממילא לא הי’ חשיב כל אחד דהוא רק ‘מסייע’ אלא כל אחד פועל כל הפעולה בפנ”ע, וכל מה דמחבר אותם להיות פעולה אחת שאין צריך את כולה, הוי רק משום דלאו אורחיה של שניים לעשות כן, ולכך לא חשיב דאית הכא ב’ פעולות בפנ”ע, ורק דעבדי שניים ביחד להך פעולה, וממילא חשיבי דחד מסייע לאידך בהך פעולה, ו’מסייע’ אין בו מעשה של חיוב לעשות פעולה, דאין עושה ‘פעולה שלימה’ ורק ‘מסייע לחלקה’. [ויעו’ בתוס’ סוף צ”ב דהק’ דאמאי בעינן לפטור דבעשותה בזה אינו יכול וזה אינו יכול ותיפ”ל מחטאת אחד אמר רחמנא ולא שניים ושלש כדאמרינן בב”ק לענין כופר. ומדהק’ התוס’ רק לענין ‘זה אינו יכול וזה אינו יכול’ ולא כבר לענין ‘זה יכול וזה יכול’ מוכח דהתם דכל אחד פועל חשיב ב’ פעולות של ב’ אינשי, ואין בזה רבותא דכל אחד מביא חטאת, דהא הוו ב’ פעולות של ב’ מעשים. ורק באינו יכול ואינו יכול דרק ביחד הוו מעשה אחד, בזה הוי רבותא דאעפ”כ מביאים ב’ חטאות, דהא חטאת אחת אמר רחמנא וכו’]
אכן הכא בבהמה ובמיטה לא צריך לסברא ד’לאו אורחיה’ דכיון וכמשנ”ת לעיל על דברי הגר”ח, דהוי חדא פעולה של ‘בהמה’ חשיבה הכל דהוי חדא מעשה, וכל רגל זה נדון ד’מסייעת’ לאותה פעולה, ולא דהוי מחמת דהוי ‘זה יכול וזה יכול’ עוד פעולה מקבילה.
ואכן רש”י ומחמת ההכרח דכ’ לעיל דלא יכול לבאר הוכחת הגמ’ ממדרס כפי שביארו התוס’ לגבי רגל רביעית, דהלא הנדון לרש”י לפטור ה’יכול’ ולא לפטור דה’מסייע’ כדכ’ התוס’, ובזה הלא אדרבא אם מסייע יש בו ממש יש טפי סברא לפטור את הרביעית. לכך י”ל דזהו דביאר רש”י דאדרבא נדון דרגל רביעית דמדרס הוא לענין ‘זה יכול וזה יכול’ ור’ יהודה לטעמיה, דהגם דכל רגל יכולה להצטרף לעוד שניים, דהכל לרש”י הא חשיב כפי שבארנו פעולה אחת של הבהמה.
ולרש”י לשיטתו דאף ב’זה יכול וזה אינו יכול’ אמרינן דתלוי אם יכול לבדו, וכפי דדייקנו משמע דלא כתוס’, אלא אף אם אינו יכול השתא מחמת דנושא בצורה שאינה מתאימה, מ”מ עצם זה דיש לו אפשרות לפעול אם ישא באופן אחר, חשיב יכול, וממילא לרש”י אין לומר כהתוס’, דהא לעולם אין פה ‘רגל רביעית’ דהא תמיד יש לכל רגל אפשרות להתחבר עם עוד ב’ רגליים ותמיד יהי’ עליה שם של אפשרות של יכול בהך נדון [ולא דמי לב’ אינשי דלא מהני אפשרות צירוף עם אדם אחר, דזהו נדון אחר, משא”כ הכא דהכל חדא פעולה בבהמה אחת וכמשנ”ת] ולכך כל הנדון הכא באמת הוא רק מחמת דזה יכול וזה יכול ור’ יהודה לשיטתיה דאין בו ממש אף דכל רגל יכולה.
ובזה אפשר לחדש ולהוסיף דזהו ביאור הגמ’ להוכיח דמסייע לא רק דאינו כלום אלא אף אין בו ממש, וכמו בנדון הגמ’ דהאינו יכול לא מגרע בפעולת היכול אליבא דרש”י, כך הכא י”ל דאם מסייע הי’ רק נדון של ‘פטור’ הרי הכא למעשה הגם דזה יכול וזה יכול, אך הכל הוי בבהמה אחת, שלמעשה הולכת ופועלת במעשה אחד, והי’ מקום לשמוע דאין בזה פטור של מסייע של פטור, כי למעשה הגם דכל חד מסייע, אך הבהמה עצמה פועלת הליכה ומדרס ויש לטמאות. ורק כיון דעכ”פ כל פעולה מצ”ע היא ‘מסייע’ זה גופא מגרע באידך [וע”ד הגר”ח ב’תינוק’ וכמשנ”ת לעיל בדברינו דזהו גופא נדון הסוגיא הכא וכדמוכח ממדרס] דעצם השם ד’מסייע’ ”אין בו ממש”, לא חשיב מידי, ולכך למעשה יש ריעותא דאין על מה להחיל שם פעולה ומדרס של הבהמה, כיון דהגם דהיא הולכת ודאי על ג’ רגליים, אך יש ריעותא תמיד כי יש ג’ רגליים כנגדה שעליהם היא עומדת, וזה גופא מגרע בעיקר שם הפעולה, כיון דלמעשה אין על כל רגל אפשרות לקבוע דהיא הפועלת, אלא תמיד יש בה חיסרון, וזהו גופא דאין בו ממש, דאם הי’ ממש לגרע עכ”פ האינו יכול ביכול גם השתא הי’ ממש לומר דנהי דאין לחייב על מסייע אך יש בו ממש בה”ג דהבהמה עצמה הולכת למעשה על רגליה, אך כיון דאין בו ממש זה גופא נאמר דאין לו כל חשיבות, ומתגרע שם הפעולה של מסייע.

עכ”פ העולה מהך סוגיא דלרש”י נדון ‘בעשותה’ לגבי כל מילי הוא נדון של סיוע בפעולה עצמה, ואף זה יכול וזה אינו יכול אתי לגרע בפעולת אידך ודלא כתוס’.
דאילו להתוס’ כיון דעשה עבודה שלימה והשני לא, אין יכול לגרעו, שהרי למעשה הוא העושה והשני לא עביד מידי, ורק כששניהם יכולים כל אחד ממילא מגרע לשני, דלא צריך מעשה דידיה כיון דבין כך נעשה ע”י האחר.
ואילו לרש”י הריעותא אינה רק משום דאין צריך למעשה דידיה, אלא כל פעולה ופעולה דעביד זה מגרעת בצורך של הפעולה דאידך, ולכך בכל הנך מקרים הוי נדון דמסייע. ואף הרבותא דזה עוקר וזה מניח הוא דאין לכה”פ אחד דמסייע בכולהו להחשיב שייכות בפעולה להכל.
ונמצא דכל הסוגיא הוא נדון של המשכיות פעולה דאף דזה עשה מקצתה אי מצטרף לאידך, בין בזה יכול וזה יכול, דחשיב כל חד מצטרף או רק מסיע דלא חשיב כלום, וכן ודאי בזה עוקר וזה מניח חשיבי להצטרף להמשך הפעולה דזהו כל הנדון בסוגיא. ולכך ודאי הוי סלק”ד גם לחייב את העוקר, אי חשיב דיש בזה המשך הפעולה וכו’.
משא”כ להתוס’ דאין כלל נדון בסוגיא לחיוב על המשך פעולה, ובודאי רק עושה המעשה הוא החייב, ואין מי שעושה מקצת אף מגרע למעשהו כלל, ורק כששניים עושים למעשה ממילא כל אחד מייתר הצורך במעשה השני, אך בזה עוקר וזה מניח, דהראשון לא עשה כלל מעשה, ודאי אין סלק”ד לחייבו, ורק השני דעביד גמר מלאכה, והוא עושה להמעשה בשלימות, בזה יש נידון השתא לחייבו.
וזהו דרש”י לשיטתו לעיל ה’ א’ בנעקר וקיבל, דחזינן דהנדון הוא על הפעולה של המעשה, ולא נדון על חלקי המעשה.
וזהו נמי דבפסחים הוי הנדון אי חייב רק על העקירה דהיא חלק הפעולה, או דכמו בשבת אין חיוב אלא על השלמת כל הפעולה דהיא אינה נגמרת אלא בהנחה.