ידו לא נייח
א
גמ’, בעי מיניה רב מרבי הטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ מהו עקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי ומיחייב, או דילמא לא/ אמר ליה חייב, ואינו דומה לידו. מאי טעמא גופו נייח, ידו לא נייח.
וכ’ רש”י, ואינו דומה לידו הפשוטה לפנים וגופו לחוץ, ונתן בעל הבית לתוכה, דפטר ביה תנא דמתניתין אף לעני שהוציאה. ידו לא נייח הלכך כי הוציאה לא עקר מידי, ואין דרך הוצאה בלא עקירה והנחה. גופו נייח על גבי קרקע, והויא עקירה, לשון אחר ידו בתר גופו גרירא לא גרסינן, דיתירא היא.
והתוס’ לומדים בדבריו דמיירי אף כשהיד באותה רשות. דכיון דרש”י פירש דידו לא נייח ע”ג קרקע משמע Sאפי’ הוא וידו במקום אחד ונתן לו חבירו לתוך ידו והוציא פטור, כיון דהיד אינה ע”ג קרקע.
והקשו התוס’ [וכן בשא”ר] דאין נראה דהא בכל ענין שהטעינו חבירו בין על כתפו בין על ידו והוציא חייב דהא קתני או שנטל מתוכה והוציא חייב אלמא הנחת חפץ ביד בע”ה שהוא וידו ברשות אחת הויא הנחה מדחייב העני שעקר מיד בע”ה וכיון דהויא הנחה כשעוקר גופו עם זה שבידו הרי עוקרו ממקום הנחה.
ובפשטות מקור דברי רש”י כפי הבנת התוס’ בדבריו הוא מהמשנה להלן צ”ב א’. דהמוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו או על כתיפיו חייב שכן משא בני קהת. ובגמ’ אמר רבי אלעזר המוציא משאוי למעלה מעשרה טפחים חייב שכן משא בני קהת ומשא בני קהת מנלן דכתיב על המשכן ועל המזבח סביב מקיש מזבח למשכן מה משכן עשר אמות אף מזבח עשר אמות. ומעמיד שם רש”י דדברי ר’ אלעזר דהמוציא משאוי למעלה מעשרה הוי דווקא דמעבירו באויר בידו, ואינו על כתפו, וגבוה מן הארץ עשרה קאמר, דאי במונח על כתפו מתניתין היא, ע”כ.
הרי דחזינן להדיא דיש הבדל אי נושא משא על כתיפו דפשוט טפי והוא דין המשנה דמהני אף במעביר גבוה יותר מי’, לבין מעביר בידו דהוא מחמת חידוש דר’ אלעזר בגמ’.
והוסיף הריטב”א בביאור דברי רש”י דהנה הקשו דהא אפי’ בנושא על כתיפו צריכא לר’ אליעזר, דדילמא מתניתין במשוי גדול שאין משוליו עד הקרקע עשרה טפחים.
ותי’ הריטב”א דלאו קושיא היא, דודאי כל שהמשוי מונח על כתפו כיון דבגופו נח בקרקע אפי’ הוא כולו למעלה מעשרה פשיטא דחייב, ולא נצרכה אלא למשוי התלוי באויר כדפירש רש”י, ע”כ. נמצא דחלוק נושא ביד לבין נושא על כתיפו, דרק בנושא על כתיפו חשיב כנח בקרקע.
ולכך י”ל דזהו הביאור הכא בשיטת רש”י דכשמחזיק החפץ בידו לא חשיב דנייח בקרקע, אף כשעומד באותה רשות. אך כשהוא בגופו חשיב כמונח בקרקע, וכשעוקר גופו עוקר נמי להחפץ מהקרקע.
אלא דלפי הבנת התוס’ ברש”י צ”ב מש”כ רש”י הכא דידו בתר גופו גרירא לא גרסינן דיתירא היא, ע”כ. וק’ דהא לפי”ז אין ‘ידו בתר גופו גרירא’ רק ענין של ‘יתירא’, אלא דאדרבא הוי סתירה גמורה ליסוד הא דיד לא חשיבא נייח, שהרי כל מה דיד לא נייחא הוא כיון דידו אינה כגופו וככתיפו ולא גרירא להיות כגופו אלא בפנ”ע.
עוד יש להעיר דהנה התוס’ מדייקים עיקר הבנתם ברש”י מהא דכ’ רש”י דיד לא מונחת ע”ג קרקע, דמזה מדייקים דאף באותה רשות כיון דאינה מונחת ע”ג קרקע לא הוי הנחה. אכן דברש”י לפנינו לא מוזכר כלל דהטעם דיד לא נייחא הוא משום דהיד אינה מונחת בקרקע, דרש”י סתם בדבריו דיד לא נייח. ורק בהמשך דבריו גבי הא דגוף נייח הוא דכ’ רש”י דהגוף על קרקע. ומשמע דהא דיד לא נייח אית ביה טעמא בפנ”ע אף לא מחמת דאינו על הקרקע. [ורק כשבא רש”י לומר מדוע חשיבא עקירת הגוף כאילו עוקר החפץ מן הקרקע, כ’ רש”י דהגוף מונח ע”ג קרקע]
ב
בראשונים כ’ דרך אחרת בביאור שיטת רש”י, דלעולם רש”י לא אתי לומר דהעוקר בידו לא חשיב עקירה או הנחה אפ’ כשהיד באותה רשות של גופו, אלא רק היכא דהוציא ידו לרשות אחרת לא חשיבא היד כמונחת.
וביארו דהנפק”מ שבין רש”י לשיטת התוס’ דפליגי וסברי דביאור סוגיין מדין ידו בתר גופו גריר, הוי בכה”ג דהיד מונחת בקרקע או בתוך ג’, דבזה לשיטת רש”י תהא עקירה או הנחה הואיל ובכה”ג ודאי דידו מונחת. אכן לשיטת התוס’ לא חשיב כה”ג מונח אף דמונח ע”ג קרקע הואיל וידו בתר גופו גריר.
ויעו’ בחי’ הר”ן דכ’ ז”ל, דביאור שיטת רש”י דלא גריס אלא ידו לא נח גופו נח ופירש דידו לא נייח על גבי קרקע ומשום הכי פטור, ואם תאמר א”כ אף בשנתן העני לתוך ידו של בעל הבית או שנטל ממנה והוציא יהא פטור שהרי לא עקרה או לא הניחה בקרקע דידו לא נייחא, י”ל כיון דהתם ידו וגופו ברשות אחת כיון דגופו נייח על גבי קרקע אף ידו כמונחת אבל היכא דגופו ברשות אחר אין ידו באותו רשות אחר כמונחת, ולפי גירסא זו אפשר שאם הניח ידו בקרקע ונתן בעל הבית לתוכה והוציא העני חייב, ולפי גירסת ר”ח ז”ל אין הדבר כן אלא אפילו הניח ידו בקרקע פטור דכיון דידו בתר גופו גרירא אף כשהינחה בקרקע אינו כמוציא מרשות היחיד לרה”ר, מיהו ה”מ לאביי דס”ל דאגד ידו שמיה אגד כדאי’ לקמן בפ’ המצניע אבל לרבא דאמר התם דאגד ידו לא שמיה אגד כל למטה משלשה חייב.
ובריטב”א כ’ בביאור שיטת רש”י דלא גרסינן ידו בתר גופו גרירא דיתירתא היא, ואין צריך למחוק, דאיצטריך, דמעיקרא אמר דידו כשהיתה ברשות אחרת לא נייחא וכשהוציאה לא עקר מידי, והוה ס”ד דכי אמרינן לא נייחא, כשהיא גבוהה ג’ טפחים, אבל בפחות מג’ כלבוד דמי ונייחא, להכי יהיב טעמא דכיון דבתר גופו שעומד ברשות אחרת גרירא, לעולם לא נייחא, ואפי’ כשהיא בפחות מג’ וכדמוכח לקמן (צ”ב א’).
ודוחק לבאר כדברי הריטב”א הנ”ל בשיטת רש”י, שהרי לדבריהם לא הי’ לרש”י לומר דל”ג ידו בתר גופו גרירא דיתירתא, דהא ודאי הוי נפק”מ לדינא, דאי הוי מדין ידו לא נייח, שפיר חשיב דנח היכא דהוי בתוך ג’, ואילו מדין ידו בתר גופו גרירא אף בתוך ג’ לא חשיב מונח ברה”ר, וא”כ אין זה כלל יתירתא אלא הוי נפק”מ למעשה.
עוד יל”ע דאכן כיון דלמעשה יש נפק”מ בין ‘לא נייח’ לבין ‘ידו בתר גופו גרירא’, תמוה היאך רש”י נקט לטעם דידו לא נייח ולא לטעם דידו בתר גופו גריר דהוא מפורש בגמ’ להלן צ”ב גבי אגד יד וכו’, דמוכח דאף בתוך ג’ לאביי חשיב אגד, ומדוע נקט רש”י בטעמא דידו לא נייח דלא מהני לפחות מג’.
עוד משמע לכאו’ ברש”י דלא נקט לטעמא דידו בתר גופו גרירא, דלהלן צ”ב א’, ורבא אמר ביד פטור, בכלי חייב איפוך. ביד חייב. והתנן פשט בעל הבית את ידו לחוץ, ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה והכניס שניהן פטורין התם למעלה משלשה, הכא למטה משלשה. וביאר רש”י, דביד פטור דאגד גופו שמיה אגד, דידו בתר גופו גרירא, בכלי חייב, וקשיא אתרוייהו למה שהחליפו שיטתן. ומתרצת הגמ’ דהתם למעלה משלשה וטעמא משום דלא נח, ולא משום אגד גופה. והכא למטה משלשה דליכא למיפטריה משום הנחה, דכמונח דמי.
אכן התוס’ שם כ’ ד”ה התם למעלה מג’ ונהי דלאו שמיה אגד הנחה ליכא כדפירש בקונטרס. הקשה ה”ר אלחנן לרבה דמוקי מתני’ בריש מכילתין (דף ד.) כר”ע דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא בהך בבא דמייתי הכא אמאי שניהם פטורין והלא למעלה מג’ לר’ עקיבא כמו למטה מג’ לרבנן. וי”ל דרבה סבר אגד גוף שמיה אגד ור”י מפרש התם למעלה מג’ ואית לן למימר דשמיה אגד כדאמר בפ”ק (דף ג.) דידו בתר גופו גריר הכא למטה מג’ דלאו שמיה אגד.
ומבואר דרש”י לא ביאר דלמעלה מג’ הוי לכ”ע ידו בתר גופו גריר. ולכאו’ משמע דלא ס”ל הכי.
אלא דמאידך צ”ע, דרש”י ג’ ב’ גבי הא דאמר אביי פשיטא לי ממתניתין, דידו של אדם הפשוטה לרשות אחרת אינה נזרקת אחר גופו לגמרי להיות כרשות שהוא עומד בה, בין שהוא רשות היחיד בין שהוא רשות הרבים, ע”כ. ומשמע דידו של אדם אינה לגמרי נזרקת אחר גופו, אכן מקצת נזרקת וגרירה אחר גופו, ולא כפשטות רש”י דלפנינו דידו לא גרירה כלל בתר גופו, ואין נדון הסוגיא הכא אלא משום דידו לא נייח.
ג
הרשב”א הבין בדרך נוספת את שיטת רש”י דידו לא נייח לה על גבי קרקע גופו נייח על גבי קרקע והלכך הוי עקירה, וא”ת אם כן נתן לתוך ידו של בעל הבית או שנטל מתוכה אמאי חייב והא בעינן עקירה והנחה על גבי מקום נח, יש לומר דלא אמרו ידו לא נייחא אלא כשהיא עומדת ברשות אחרת ומסתברא דאפילו לדברי רש”י ז”ל לאו למימרא שאילו היתה מונחת ברשות אחרת על גבי קרקע והטעינו חברו בידו והוציא שיהא חייב, דלעולם אין לה הנחה בפני עצמה אלא ברשות שהגוף עומד שם שהיא מונחת אגב גופו, אלא לפי שהיא אין דרכה להיות מונחת על גבי קרקע אלא הגוף הוא שעומד על גבי קרקע ולעולם היד נגררת אחריו למאן דאמר בפרק המצניע (צ”ב א’) דאגד יד שמיה אגד, וכיון דאגדו בידו הוא אף על פי שהניח ידו בקרקע אין זו הנחה וכדאמרינן לקמן (ה’ ב’) גבי היה קורא על האסקופה שאע”פ שנח על גבי קרקע לא חשבינן ליה כמונח משום דאגדו בידו הוא, ולענין יד נמי הוא הדין והוא הטעם למאן דאמר התם אגד יד שמיה אגד, אלא מיהו לרבא דאמר התם בפרק המצניע דאגד יד לא שמיה אגד חייב כל שהיא סמוכה לקרקע פחות משלשה כדאיתא התם, אבל ברשות שהגוף שם ידו מונחת היא לכולי עלמא והנותן לתוכה או שנטל מתוכה חייב, וכן אם הטעינו חברו אפילו בידו ויצא הוא והניח ברשות הרבים חייב כאילו הטעינו על כתיפו, והיינו דכתב הוא ז”ל דידו בתר גופו גרירא יתירתא הוא דהיינו ידו לא נייח, כלומר משום דבתר גופו גרירא.
העולה מדברי הרשב”א דלומד בשיטת רש”י דגם רש”י לומד דידו בתר גופו גרירא, וזה גופא כוונתו דידו לא נייח משום דבתר גופו גרירא. דלעולם אין ליד הנחה בפנ”ע אלא ברשות שהגוף שם שהיא מונחת אגב גופו, משום דידו בתר גופו גרירא.
אכן דהרמב”ן הביא גי’ הר”ח דידו לא נח גופו נח ידו בתר גופו גרירא גופו מינח נייח, ואח”כ הביא דרש”י מעביר עליו קולמוס ואמר דיתירתא היא, אלא ידו לא נייח על גבי קרקע וגופו נייח על גבי קרקע והוא עקירה, וא”ת א”כ אף כשנתן העני לתוך ידו של בעל הבית או שנטל ממנה והוציא יהא פטור, שהרי לא עקרה או לא הניחה בקרקע, דידו לא נייח, אלא שאני התם דכיון דגופו נייח, אף ידו מונחת אגב גופו אף על פי שלא נחה בעצמה, זהו דעת רש”י ז”ל. ואינו נכון שאפילו היתה מונחת נמי פטור, משום דבתר גופו גרירא, וכל שידו ברשות אחת והוא ברשות אחרת קאמר דפטור, משום דידו בתר גופו גרירא, ע”כ.
הרי דלומד הרמב”ן דרש”י פליג על הסברא דידו בתר גופו גרירא, וכל טעם דבריו הוא משום דידו לא נייח, וביאר דאה”נ היד אין לה שם מנוחה ורק באותה רשות חשיבא מונחת אגב גופו הגם דהיא לא מונחת בעצמה [אכן יעו’ בחי’ הר”ן דמשמע דפליג עליו בזה דכ’ בדעת רש”י דכיון דהתם ידו וגופו ברשות אחת כיון דגופו נייח על גבי קרקע אף ידו כמונחת. ומשמע דחשיבא לגמרי כמונחת, ולא כהרמב”ן דאף דלא נייחא חשיבא מונחת אגב גופו] וזה הגם דבהמשך דברי הרמב”ן הביא דמקצת נוסחי נמי דלא כתב בהו אלא ידו לא נח גופו נח, הכי נמי צריך לפרושינהו דידו כשהוא ברשות אחרת לא נח משום דבתר גופו גרירא, ע”כ. ביאר דבריהם דאף דגרסו ד’ידו לא נייח’ כוונתם היא כשיטת התוס’ והראשונים משום דידו בתר גופו גרירא ולא משום דחסר בנייח כשיטת רש”י. וצ”ע דלפי”ז מדוע לא ביאר כן נמי בשיטת רש”י דזהו גופא כוונתו בגירסתו דידו לא נייח, דהוא משום דידו אגב גופו גרירא, וכמו שאכן הרשב”א להדיא ביאר בשיטת רש”י.
וע”כ צ”ל דהרמב”ן ושאר הראשונים מאנו בביאור זה משום דרש”י הוסיף בדבריו דידו לא נייח ע”ג קרקע, דמשמע דאין הנדון רק משום דידו לא נייח משום דבתר גופו גרירא, אלא דידו לא נייח ע”ג קרקע, דחסר בעצם המנוחה על הקרקע, דדווקא גופו מונח ע”ג קרקע.
וביותר דמשמע נפק”מ דאם תיהיה היד ע”ג קרקע יחשב כמונח אליבא דשיטת רש”י [וכמו שאכן כ’ הר”ן והריטב”א לשיטתו] ודלא כגירסאות הנ”ל דבתר גופו גרירא הוא נמי בכה”ג דמונח בתוך ג’, דמ”מ היד גרירא בתר הגוף.
אמנם הרשב”א ס”ל דאין זה קו’ וכדביאר להדיא בדבריו, דכל מה דנזכר ענין קרקע הוי משום שהיד אין דרכה להיות מונחת על גבי קרקע אלא הגוף הוא שעומד על גבי קרקע ולעולם היד נגררת אחריו למאן דאמר בפרק המצניע (צ”ב א’) דאגד יד שמיה אגד.
והיינו דאין לומר אף בשיטת רש”י דגי’ משום דלא נייח דהיכא דיהי’ מונח יחשב עקירה, דמה שנקט דהיד לא מונחת ע”ג קרקע, לא אתי לומר דאם תהא מונחת יהי’ צורך לעקירה, אלא רק דיד אין דרכה להיות מונחת ע”ג קרקע.
ולפי דברי הרשב”א בדגש רש”י דידו אינה מונח ע”ג קרקע דכוונתו דהיד אין רגילות להיות מונחת ע”ג קרקע ורק הגוף, צ”ב דמה ענין בדגש זה, והא לא הי’ על רש”י אלא לומר דידו בתר גופו גרירא או ידו לא נייח, ואמאי צריך לבאר הא דהיד לא רגילה להיות מונחת ע”ג קרקע.
ד
הגמ’ ה’ א’ העמידה דהא דחייב כשקיבל בידו למרות דאין ביד ד’ על ד’, הוי משום דמיירי בהניח ידו בגומא למטה מג’ וכו’, והק’ הגמ’ דוכי איכפל תנא לאשמועינן כל הני. ומשמע דלרבא לא קשיא ליה אלא דלא איכפל תנא לאשמועינן הני, הא דינא גופיה מודה בה. ותמה הרשב”א דהא רבא ס”ל להלן צ”ב דאגד יד לא שמיה אגד ואוקי מתניתין דפשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה ופשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה דוקא כשהיא למעלה משלשה הא למטה משלשה המוציא והמכניס חייב, ומסתמא כולה מתניתין בחד גוונא מיירי וכולהו בבי בלמעלה משלשה נינהו, יעו”ש במש”כ.
עוד יעו’ שם בסוגיא במש”כ התוס’ ד”ה כגון ששלשל ידו למטה מג’ וקבלה דקסבר רבי אבהו דאגד יד שמיה אגד דאי לא הוי שמיה אגד מאי איריא דנטל עני מתוכה אפילו נתן בעה”ב לתוכה יהא חייב העני כשהוציא כיון דיד העני מיירי נמי דהוה למטה מג’ דמסתמא יד בעה”ב ויד עני איירי בענין אחד דהא כי נטל מתוך ידו של בעה”ב דהוי למטה מג’ הויא יד עני נמי למטה מג’ ובכה”ג אפילו נותן בעה”ב לתוך יד העני יהא חייב, ע”כ. אכן נראה דיש לדון בדבריהם וכדלהלן.
כן יעו’ בקו’ התוס’ צ”ב על דברי הגמ’ דהא למעלה מג’ והא למטה מג’, דדברי רבא דאגד יד לא שמיה אגד הוי רק למטה מג’ דהוי לבוד, ואילו למעלה מג’, לא וכדחזינן במשנה ריש מכלתין דפשט בעל הבית את ידו לחוץ, ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה והכניס – שניהן פטורין. והק’ התוס’ [ד”ה התם] דהנה בפשטות הא דלמעלה מג’ שניהם פטורים הוי כדפי’ רש”י דאף דלאו שמיה אגד הנחה ליכא. והק’ ה”ר אלחנן לרבה דמוקי מתני’ בריש מכילתין (דף ד.) כר”ע דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא בהך בבא דמייתי הכא אמאי שניהם פטורין והלא למעלה מג’ לר’ עקיבא כמו למטה מג’ לרבנן.
ותירצו התוס’ די”ל דרבה סבר אגד גוף שמיה אגד. עוד כ’ התוס’ פשט חדש בסוגיא דאין הטעם דלמעלה מג’ שניהם פטורים משום דלא נייח, אלא דר”י מפרש דהתם למעלה מג’ ואית לן למימר דשמיה אגד כדאמר בפ”ק (דף ג.) דידו בתר גופו גריר הכא למטה מג’ דלאו שמיה אגד.
ה
ונראה דיסוד הדברים הוא דהנה לכאו’ חלוק נדון דאגד יד מנדון דאגד כלי, דבכלי החפץ עצמו כיון דחלקו בפנים אמרינן דהוא חשיב דחסר במעשה ההוצאה, משא”כ באגד יד, הגם דהחפץ עצמו כולו בחוץ, מ”מ כיון דהיד אגודה בגוף שהוא בפנים אמרינן דחסר במעשה של המוציא.
אלא דכלפי עושה המלאכה זה גופא יש לדון אמאי נאמר דהוא בפנים מחמת דגופו בפנים, והלא גם ידו היא חלק מעצמותו, וכיון שהיא נמצאת בחוץ, אמאי לא נחשיב דהיתה הנחה בחוץ במקום היד.
ונראה דאם באמת נימא דחשיב דמקומו של האיש הוא גם בחוץ, מחמת דידו בחוץ, הרי אז לא היינו אומרים אליבא דשיטת רש”י דידו בתר גופו גרירא, דאדרבא מה”ת לומר דמקום גופו הוא בחוץ ונגרר אחר ידו, והא אדרבא י”ל דעיקר המקום חשיב גם ידו, וממילא לא נגרר אחר כל מקום אחר, דכאן מקומו, היכא דידו.
ולכך עיקר היסוד אליבא דרש”י הוא דאמרינן ד’ידו לא נייח’ דאין זה עיקר מקום המנוחה של היד, אלא עיקר מקומה הוי במקום הגוף, וממילא נגררת היא אחר הגוף.
ועד”ז י”ל דנדון הסוגיא דף צ”ב דאגד יד דנחלקו בה אביי ורבא אי הוי אגד או לא, אף לענין מונח בפחות מג”ט, הוא רק אחר דמסקינן בסוגיין דידו לא נייחא. דרק כיון דלא נייחא אז יש נדון לשייך את היד בתר הגוף למרות דנמצאת במקום אחר.
ולכך י”ל דמש”כ רש”י בסוגיא שם דהתם למעלה מג’ דידו לא נייחא ולא משום אגד גופה, אין כוונתו דחסר בהנחה מצ”ע כפי דהבינו הראשונים דבריו בסוגיין, אלא ע”ד מש”כ בביאור דבריו הכא בסוגיין דחסר בתורת מקום דהנחה של היד, דמקום היד הוא בגוף. ורק דאין זה שייך לאגד יד דהוא נדון המחלוקת דאביי ורבא בהניח תוך ג’, דאף דהוי לבוד על הקרקע, מ”מ לחד מ”ד דהיד שייכא להגוף ולא לקרקע. ולאידך מ”ד היד לא שייכא לגוף, ואם היא לבוד לקרקע חשיבא הנחה, ורק דלמעלה מג’ מ”מ חסר ב”נייח” כיון דהיד כשהיא למעלה מג’ אין לה תורת מקום ושייכות להך מקום.
ואפשר דזהו דגש רש”י [כפי דביאר הרשב”א בדבריו] דגופו מונח בקרקע, ולכך חשיב דהוא עיקר המקום, ואילו היד דאינה על הקרקע, אין לה חשיבות מקום, וממילא נגררת אחר הגוף.
אכן לגי’ הר”ח והראשונים דפליגי על גי’ רש”י דידו לא נייח אלא גרסי דידו בתר גופו גרירא, י”ל דלא סברי דליד חסר תורת מקום דהנחה בפנ”ע, אלא דאפשר דלעולם ודאי דחשיבא מונחת ברשות האחרת, ורק דאעפ”כ ידו בתר גופו גרירא, וכשם דאגד כלי שמיה אגד, מגרע בהוצאה, ה”ה הכא מגרע, אך לא משום דהוא גדר חיסרון בתורת מקום.
ונראה לפי”ז ליישב הא דהוכיח הרשב”א בסוגיין דלעולם היד נגררת אחריו למאן דאמר בפרק המצניע (צ”ב א’) דאגד יד שמיה אגד, וכיון דאגדו בידו הוא אף על פי שהניח ידו בקרקע אין זו הנחה וכדאמרינן לקמן (ה’ ב’) גבי היה קורא על האסקופה שאע”פ שנח על גבי קרקע לא חשבינן ליה כמונח משום דאגדו בידו הוא, ולענין יד נמי הוא הדין והוא הטעם למאן דאמר התם אגד יד שמיה אגד. דלכאו’ צ”ע מה אתי להוכיח מנדון דאיסקופה דאף כשמונח ע”ג קרקע לא חשיב מונח, לנדון דיד, והא ביד עצמה מפורש בסוגיא דדף צ”ב להדיא גם במונח ע”ג קרקע, שהרי מבואר בגמ’ דעיקר המחלוקת דאביי ורבא אי במונח פחות מג’ דהוי דין לבוד.
ולדברינו י”ל דלענין אגד יד, להחשיב דמקום היד אזיל בתר מקום הגוף, יש נפק”מ בין ‘לבוד’ לבין ‘מונח ממש ע”ג הקרקע’. דהיכא דמונח ממש סלק”ד דחשיב דזהו ‘מקום ההנחה’ וממילא אין לגוררו אחר הגוף, ולא דמי ללבוד, דכיון דסו”ס אינו על הקרקע עצמה, אכתי שייך טפי למקום הגוף, ואפשר טפי לגוררו, וע”ז אתי הרשב”א להוכיח מאיסקופה, דגם כשמונח ממש, יש דין דבתר גופו גרירא.
ועד”ז נראה לבאר נמי שיטת רש”י להלן צ”ט ב’ דאיתא בגמ’ דהזורק בארץ ארבע אמות חייב. והוינן בה והא לא נח ואמר רבי יוחנן בדבילה שמינה שנינו. ואמאי הא קא ממעט מארבע אמות התם לא מבטל ליה, הכא מבטל ליה. ופי’ רש”י דמשמע דמיירי אפילו בד’ אמות מצומצמות שעובי הדבילה ממעט מד’ אמות. והקשו התוס’ [ד”ה ואמאי] דהא בענין זה אין נראה שיתחייב כיון שאיגודו בפנים כמו מוציא חצי קופה לרה”ר דאינו חייב עד שיוציאנה כולה לחוץ דאטו אם זרק אדם רומח וכל דבר ארוך כל שהוא יתחייב כיון שראשו אחד יצא חוץ לד’ אמות, ואם בזורק ד’ אמות הכי גמירי לה שיתחייב בכה”ג א”כ היכי פשיט מינה.
ולפמשנ”ת נראה לבאר דחלוק תאנה דאין שייך לומר בה אגד, דאף דבזרק כלי ארוך שחלקו עדיין בתוך ד’ אמות אינו חייב כיון דחשיב דאכתי לא יצא מתוך הד”א, כיון דחלקו אכתי בתוך ד’ אמות, אכן בתאנה הדבוקה לכותל, ודאי הדבקתה לכותל מחשיבה דהכותל הוא ה’מקום שלה’, וממילא מה שבולטת לתוך הד’ אמות לא משנה את מקומה, דודאי מקומה הוא מחוץ לד’ אמות על הכותל, משא”כ בכלי על הרצפה, כיון דחלקו בתוך ד’ אמות, אף שחציו מחוץ לד’ אמות, חשיב דאכתי אגוד למקום שתוך הד’ אמות ולא חשיב דהוציא את החפץ מתוך הד’ אמות.
ואכן דיעו’ שם ברמב”ן דתי’ ע”ד כן, דלדידן לאו מלתא היא דהתם כולו מונח בתוך ד’ אבל הכא כיון שהוא מונח על פניו המדובקות בכותל והיא ההנחה שלו, חוץ לארבע אמות הוא מונח, הלכך כ”ז דלא מבטל ליה ולא מיחשב כמחיצה עצמה בדין הוא דליחייב, ע”כ.
ועכ”פ ברש”י לשיטתו שהעיקר זה הגדרה של מקום, וכל עוד המקום של התאנה היא בכותל, ושל היד ברשות השניה, לא שייך לומר בתר גופו גרירא, ורק כיון דאמרינן דידו לא נייח ולא חשיב מקום הנחה ברשות השניה, אמרינן דבתר גופו גרירא וידו שייכא למקום הגוף.
ומעתה נראה לחדש וליישב לפי”ז קו’ סתירת דברי הרשב”א בדברי רבא, דאף דבדף צ”ב ס”ל דאגד יד לא שמיה אגד והעמיד המשנה דווקא ביותר מג”ט דלכך לא שמיה אגד, ואילו הכא מעמיד המשנה בפחות מג”ט. דנראה דיש לומר דכל נדון דאגד יד דלא שמיה אגד, התחדש לרבא רק אחר מסקנת הגמ’ דידו של אדם חשובה כד’ על ד’, דכלפי חשיבות יד זו, ס”ל דאין אגד יד שמיה אגד, אלא יש חשיבות ליד בפנ”ע, ולכך מוכרח להעמיד המשנה דווקא גבוהה ג”ט, אכן להאי סלק”ד דאין חשיבות ליד, ורק מוקמינן להנחה בג”ט, אין כלל לנדון הסוגיא דלהלן ושפיר אף ס”ל דבכה”ג יהיה חשוב אגד לכו”ע, ולא צריך להידחק להעמיד המשנה דווקא בגבוה ג”ט.
ולפי”ז מש”כ התוס’ ה’ א’ דנדון הסוגיא דר’ אבהו דהנחת יד דאין ב’ ד’ הוי בהניחו בגומא בפחות מג’ הוא משום דס”ל אגד יד שמיה אגד דאל”כ גם אם נותן בעה”ב לתוך יד העני יהא חייב. הרי דלשיטתנו יש לומר דאין כל הכרח לומר כן בשיטת ר’ אבהו, ורק דלמאי דסלק”ד שם בסוגיא דלא ידעינן דידו של אדם חשובה כד’ על ד’ לכו”ע ידו בתר גופו גרירא.
ואפשר דיש לסייע דברינו הנ”ל מדברי הבעה”מ צ”ב דכ’ דלמעלה משלשה אף על פי שידו של אדם חשובה לו כד’ על ד’ גרירא בתר גופו ולא מחייב כדתנן ונטל מתוכה או שנתן לתוכה שניהם פטורין, ע”כ. ומשמע לכאו’ בכוונת דבריו דענין ד’ על ד’ הוא רבותא בדין דידו בתר גופו גרירא, דהוי חידוש טפי לומר דאע”פ דידו של אדם חשובה כד’ מ”מ גרירא בתר גופו.
ועד”ז יל”ש נמי את קו’ התוס’ דף צ”ב דלרבה דמעמיד המשנה כר”ע דקלוטה כמי שהונחה, א”כ אמאי שניהם פטורים ומדוע לא יחשב כמונח. והתוס’ תי’ דרבה ס”ל דאגד יש שמיה אגד. אכן לדברינו י”ל דלרבה דמעמיד המשנה בסלק”ד של הסוגיא שם בדף ד’ דעדיין לא התחדש כלל דידו של אדם חשובה כד’ ואין כל חשיבות להנחת יד מצ”ע, בזה ודאי לכ”ע דנגררת אחר גופו, וכל נדון הסוגיא בדף צ”ב דנחלקו אי אגד יד שמיה אגד או לא לא שיך להאי סלק”ד, ורק אחר דידעינן דיש חשיבות להנחת היד בפנ”ע דהיא כמקום ד’, יש למחלוקת בדף צ”ב האם כה”ג לאו שמיה אגד דיש חשיבות להנחת היד בפנ”ע דהיא כמקום ד’, או דגם לאחר חידוש זה מ”מ אגד יד שמיה אגד.
ויש לבאר לפי”ז דזהו נדון הר”ח דביאר נדון דעקירת הגוף דווקא אחר דאמרינן דידו לא נייח אלא אזלא בתר הגוף דנעתק ממקומו, דלבאורנו גדר הדבר הוי משום דאין לו תורת מקום וממילא לכך נגרר בתר גופו. וכן ברש”י דכפי דדייקנו לא כ’ בידו לא נייח משום דלא מונחת ע”ג קרקע, אלא רק בגופו נייח הזכיר המעלה משום דמונח ע”ג קרקע [ובארנו לעיל שלהרא”ש דווקא משום דרש”י כ’ בגופו, לכך הכריח דלא ס”ל דהוא משום חיסרון במקום ומחמת דגרירא בתר גופו]
שהרי כפי דאמרינן דידו לא נייח, והגם דהיא ברה”ר לא חשיב דיש לה שם תורת מקום, ה”ה יש לומר בעקירת גוף דלא יועיל להחשיב דנעקר החפץ ממקומו, דהא כשם דכשעוקר היד כיון דאין לה תורת מקום לא חשוב עקירה, א”כ ה”ה כשעוקר את הגוף, לא יחשב דהוא עקירת החפץ מה’מקום’ דהוא בקרקע. וע”ז באים רש”י והר”ח לומר דכיון דגופו ע”ג קרקע, זהו גופא נותן חשיבות המקום, וכדהוסיף הר”ח דכיון דהגוף בעי לעוקרו, דחשיב דהוא נח במקום הקרקע וצריך עקירה, לכך העקירה של הגוף ממילא עוקרת את החפץ נמי ממקום הקרקע, דלמעשה פעולת עקירת הגוף היא עקירה ומתייחסת גם לחפץ שעליו, וזה הרבותא ב’משא כבד’ דהנדון הוא דהפעולה בגוף יש לה התייחסות לפעולה בהחפץ, ובודאי ככל שהמשא טפי כבד חשיב טפי הפעולה בגוף מתייחסת גם להחפץ, ורק בעקירת ‘יד’, הגם דעוקרה לא חשיב דנעשה מידי בחפץ, כיון דליד אין כל תורת מקום מצ”ע, ואין לה כל שייכות למקום דיחשב דעוקר גם את החפץ ממקומו.
יא
ומעתה נראה ליישב קו’ הרע”א על התו”י, דהגם דפשיט לן דחשיב הנחת גופו הנחה לא קשה לן כלל מהושיט בעה”ב ידו לחוץ ונטל העני, דכיון דלא אמרינן דאין מנוחה ליד, ורק דאין לה תורת מקום, א”כ י”ל דלכך לא קשה מ’הנחה’ מענין הנחת יד, כיון די”ל דלענין ‘הנחה’ בעינן דיהי’ הנחת מקום, ובזה כיון הניח גופו שפיר י”ל נמי דהחפץ הונח במקומו, ויש לזה תורת מקום. אכן בהנחת יד כיון דודאי היד ברשות אחרת מגופו, לא חשיבא דנחה, דאין ליד בכה”ג כלל תורת מקום להחשיב דנח במקום. ולכך אין קו’ הגמ’ מ’הנחה’, ורק מהא דחזינן דעקירת גוף נמי חשיבא עקירה, דאין הכא רק נדון ד’נייח’ בעלמא במקום, אלא דההליכה שלו חשיבא כעוקרת את החפץ שעליו ממקומו, א”כ מק’ הגמ’ דגם עקירת היד תחשב דעוקרת את החפץ. ומחדשת הגמ’ דגם לענין מעשה דעקירה אמרינן דידו לא נייח ואין לעקירת היד כל חשיבות של עקירת החפץ ממקום.
נראה לבאר לפי”ז דזהו נמי דגש הרא”ש דהחידוש ביד הוא דאין ‘כעקירת החפץ’, וכפי דדייקנו דאין נדון דבריו דהריעותא כשהיד בחוץ משום דלא ‘חשיב כנייח’ כשאר הראשונים, וגם אין הרבותא בעצם העקירה כפשטות לשונו, אלא לנדון דאין כאן ‘כעקירת חפץ’. ולמבואר י”ל דכיון דהוציא את ידו לחוץ, ולמעשה פעל והוציא, מ”מ אין הפעולה ביד מתייחסת להחשיב עקירה כלפי החפץ לומר דנעקר ממקומו, דכיון דאין לו תורת מקום אף דיוציא היד לא יחשיב בזה מידי לגבי החפץ, ואינו כבגוף דאמרינן דכיון דפועל בגוף ממילא חשיבא הפעולה גם לגבי החפץ.
כלומר יד בעצם לא נייח ואפ’ באותה רשות רק משום ‘אגב גופו ‘ כמו הרמב”ן
ורק היכא דהיא ברשות אחרת אז יש בעיה, דאין אגב גופו
אכן מאידך מבאר משום ‘אגד’ בלבד, וצ”ע
ורק דזה גופא הכוונה דהאגד עביד דאין לה הנחה מצ”ע ורק דהיא אגב גופא, וממילא לא חשיב דהיא ברה”ר, לא משום דהאגד עצמו עביד דהוא ברה”י, ורק דמחשיב בעצם ההחשבה לאגד, דהוא גם מקום של גופו הוא העיקר .
ואף דבכלי עצם זה דנמצא גם כאן חשיב אגד
ביד אם הי’ לה מקום לא הי’ שייך אגד, דאדרבא כאן מקומה
ועל אף דיכול לסוחבה למקום הגוף לא הי’ סותר שכאן מקומה
נמצא דעיקר מה דביד יש אגד זה רק בגלל שאין לה מקום
ואעפ”כ בלא אגד הי’ חשיב מקום, עכ”פ היכא דהוא נמוך ג”ט
וגם כשהיא מונחת בקרקע אותו דבר, ולא דהוי נפק”מ בין רש”י לגרירא, אלא גם לרש”‘י שייך גרירא וגם כשמונח
ורק דנקט רש”י דהיד לא בקרקע, רק לומר דהגוף רגיל להיות בקרקע והיד לא רגילה, לכך אמר האי לישנא דאין רגילה להיות בקרקע [אכן ברש”י לא נקט דהיד לא רגילה] [ובזה בא הרשב”א לישב מה שהרמב”ן לא מסכים כן ברש”י]
ולכאו’ לפי”ז גדר הדבר דהגוף דרגיל להיות בקרקע זהו גופא עדיפותו להחשיב דהוא ה’מקום’
אכן דלמעשה ברש”י כמו שהערנו אף לא הזכיר ביד שהיא לא ע”ג קרקע, ורק בגוף הזכיר כן
ולכאו’ מתחיל מחמת דיד אין לה אלא אגב הגוף
ולפי הרשב”א לכך כ’ רש”י דזה יתירתא כל מה דהיא לא מונחת זהו בגלל ידו בתר גופו וכו’ אגד יד, ולכך לא צריך להכפיל.
וצ”ב מדוע מוכיח מאסקופה אפ’ זה על הקרקע, והא זה מפורש ביד, להדיא, בענין פחות מג”ט—
וצ”ל דאכתי יש לחלק בין מונח ממש לבין ג”ט. [הגם דלרבנן שם גם ג”ט הוי כארעא סמיכתא [וצ”ב האי לישנא שהרי בהזורק מסקינן דהוא מטעם לבוד ולא משום ארעא סמיכתא] וכדחזינן שם בר’ יהודה דהוא ס”ל דווקא היכא דהוי הנחה ממש.
וכלפי”ז מוכיח דגם לגבי יד הוי אותו גדר דין
וה”ה בר”ח הגם דהזכיר גרירא, נקט הטעם הכא דהיכן שהולך הגוף גם היד עימו
ולא הזכיר בפשטות של ידו אגב גופו גרירא, דהעיקר זה מקום הגוף
ורק דהכל תלי בגוף
ובאמת לפי”ז יש לדון דהיכא דיהי’ מונח ע”ג קרקע דהוא מונח בעצם לא יהי’ מופקע אף מטעם גרירה,
שהרי משמע דיש ליד הנחה, ורק דיכול לקחת את הגוף, אכן מ”מ כשע”ג קרקע, אפ’ כשזה ביד חשיב הנחה.
אכן בגמ’ חזינן דבפחות מג’ למ”ד שמיה אגד מופקע גם בכה”ג
וכדהוכיח למעשה גם הרשב”א דכיון דיש אגד, אין המקום רק אגב הגוף, ואין מקום ליד, ואף כשנחה למטה מג’. דכשיש יד היא מקום ההנחה.
ואפשר דזה הנדון דגם כשהחפץ על הגוף חסר
ובעיקר ענין דאגד, הגם דאגד בכלי כשמקצתו בפנים, לא הסתיימה הוצאת החפץ, והכא החפץ לגמרי בחוץ, ורק דאעפ”כ כיון דהיד בפנים חשיב דהחפץ שייך נמי לבפנים.
ויש לחקור אי מחמת כן חשיב דהיד עצמה הוי בפנים, או דהוא רק דין דהחפץ חשיב דהוא כבפנים.
ונפק”מ דאם יבוא ויניח אח”כ ברה”ר, הרי דאי נימא דהיד חשיבא דהיא בפנים לא חשיב דנעשתה עקירה כלל, וכן ס”ל להרא”ש, אך אי נימא דהוא רק גדר בחפץ, ודאי דכשהחפץ יונח חשיב דהוא בחוץ.
ולפי נדון הנ”ל דאגד, הרי דעולה, דהנדון האם חשיב דהוא ברה”י או ברה”ר, כדין אגד כלי.
כלומר אף דלמעשה יכול להחשיב דהוא נייח מ”מ האגד מחשיבו דהוא ברה”י.
ואכן צ”ב דלא ננקט לשון דהוי אגד, כסוגיא דהתם, ורק בתר גופו גרירא, ויל”ש.
ולר”ן אכן הוי ממש חד עניינא.
ואפשר דהכא דרק לענין ללמעלה מג’ סגי בבתר גופו, ורק שם דהוא גם לענין בתוך ג’ בעינן דווקא אגד יד להחשיב דהוא אגד ממש. וצ”ב
נמצא דבידו לגופו גריר היינו משום דהוא אגד לגופו. והיינו דהוא גדר דחשיב כאילו הוא ברה”י ולא יצא לרה”ר, דזה עיקר הנדון.
ואכן צ”ב לשון הגמ’ לפי הגי’ דידו לא נייח ידו בתר גופו גרירא, וכדאיתא ברשב”א, והרי אינו משום דלא נייח, ורק משום דבתר גופה מחשיב דהוא ברה”ר.
יעו’ רש”י מסכת שבת דף צב עמוד א – בדעת רבא דלאו שמיה אגד ביד
התם למעלה משלשה וטעמא משום דלא נח, ולא משום אגד גופה.
והכא למטה משלשה דליכא למיפטריה משום הנחה, דכמונח דמי.
הרי דכלל אינו משום אגד וגריר, אלא כי לא ניח למעלה משלש, לשיטתו הכא, ורק בתוך שלש דכמונח הוי נדון דאגד,
הרי דענין יד חלוק ואינו חלק מגרור,
ויש בו נדון בפנ”ע גם בלא אגד כיון דלא חשיב דהוא נח, אפ’ שהוא ביד אדם
ודלא כמש”כ חלק מהראשונים [רשב”א] דגם לרש”י ודאי דהפשט הוא דלא נייח רק משום דגריר
רש”י מסכת שבת דף ה עמוד ב ד”ה גוללו אצלו
כגון גבוה שלשה ורחבו ארבעה ורשות הרבים עוברת לפניו, דאי נפל כוליה מידיה ומהדרי ליה מרשות הרבים לאיסקופה לאו חיוב חטאת איכא, הלכך השתא דראשו אחד בידו ואין כאן עקירה אפילו משום שבות נמי לא גזור. היה קורא בראש הגג שהוא רשות היחיד. ונתגלגל הספר מידו וראשו אחד בידו.
רבי עקיבא איגר אורח חיים סימן שנב
[מג”א סק”ב] וה”ה אם זרק דבר לרה”ר. מקור הדין בהרמב”ם פי”ג הי”ד מה”ש. וז”ל הזורק חפץ מרשות לרשות והיה קשור בחבלו ואגדו בידו אם יכול למשוך החפץ אצלו פטור שהרי אין כאן הנחה גמורה ונמצא שעקר ולא הניח עכ”ל. והה”מ כ’ עלה מפו’ בסוגי’ שם פ’ הזורק ק”ב לכתו’ ומתנא אוגדו בידו. וק’ לי דזהו ראי’ לאגדו בידו דפטור מ”מ מנ”ל דדוקא ביכול למשוך אצלו. דלמא אף בא”י למשוך פטור דהוי כאלו מקצת הכלי שבידו כרה”י והוי כמוציא חפץ שמקצתו ברה”ר ומקצתו ברה”י וצל”ע ומ”מ אף להרמב”ם נ”ל דדוקא כשהחפץ כלו חוץ מידו אלא דהחבל בידו אבל מקצת חפץ בידו בוודאי אף בא”י למשוך כל החפץ אצלו פטור דהא מקצת חפץ אינו ברה”ר ולישנא דהמג”א אינו מדוקדק
החזון יחזקאל מדבר ע”ז
ד
ידועה קו’ רע”א בסוגיא, על שיטת התו”י דבהנחה לכו”ע אמרינן דהנחת גופו כהנחת חפץ וכל נדון בעית הגמ’ היא גבי עקירת גופו אי כעקירת חפץ דמי או לא, והא ממה שהשיב לו רבי לרב חייב ואינו דומה לידו, מאי טעמא גופו נייח, ידו לא נייח, מבואר דלצד איבעי’ דעקירת גופו לאו כעקירת חפץ דמי לא הוי צורך לחלק בין ידו לגופו, והשתא לפי’ התו”י הא אכתי צריך לחילוק זה גם אי עקירת גופו לאו כעקירת חפץ, כיון דבהנחה לכו”ע כהנחת חפץ, וא”כ תקשי מהושיט בעה”ב ידו לחוץ ונטל העני מתוכו דפטר בי’ תנא דמתני’ גם לבעל הבית, ואמאי הא תיכף כשפשט הבעה”ב ידו לחוץ הוי הנחה, דהא לענין הנחה ודאי כהנחת חפץ דמי, אע”כ שאני יד דלא נייח.
ה
ובהמשך הסוגיא גי’ רש”י, אמר אביי ידו של אדם אינה לא כרשות היחיד וכו’ כרשות היחיד לא דמיא מידו דבעל הבית כרשות הרבים לא דמיא מידו של עני. והיינו דאינה כרשות שהגוף עומד שם לבטל רשות שהיא פשוטה שם, בין שהיא פשוטה לרשות הרבים והוא ברשות היחיד בין שהיא פשוטה לרשות היחיד והוא ברשות הרבים, כרשות הרבים לא דמיא מידו דעני שפשוטה לרשות היחיד ואפילו הכי נטל בעל הבית מתוכה או שנתן לתוכה פטור, ואי חשבת לה כרשות הרבים שהגוף עומד שם היה חייב, וכן לפשט בעל הבית את ידו לחוץ
ותמה הרשב”א דאינו מחוור דהא פשיטא דאין היד הפשוטה לרשות היחיד חולקת רשות לעצמה שתעשה רשות הרבים
ולכך ס”ל להרשב”א לגי’ הר”ח דגרס איפכא כרשות הרבים לא דמיא מידו דבעל הבית כרשות היחיד לא דמיא מידו דעני, כלומר פשיטא לי דידו בתר גופו גרירא כדאמרן בין שפשוטה לרשות הרבים בין שפשוטה לרשות היחיד ולעולם אינה בטלה לגבי הרשות שפשוטה שם. אלא הא מבעיא לי אם הוציאה מלאה פירות אם היא כרשות לעצמה ותהא ככרמלית או נגררת לעולם בתר גופו ומותר להחזירה אצלו וכו’.
ז
כ’ הר”ח בסוגיין ז”ל, ירושלמי מנין שההוצאה נקראת מלאכה שנאמר ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר גו’. בעא מיניה רב מר’ הטעינו חבירו אוכלין ומשקין ברה”י והוציאו לחוץ מהו עקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי וחייב או לא. א”ל חייב ואינן דומה לידו דמתניתין שהנותן לתוכה ומוציא שניהם פטורים. מ”ט ידו לא ניחא בתר גופיה גרירה. ומקום שגופו עומד שם ידו חשיבה. כי אם יעתק הגוף ידו נמשכת עמו. וכיון שהגוף בחוץ כמו כן היד בחוץ חשיבה והנה לא עקר מרה”י אבל בעת שהגוף בפנים גופו נייח ובעי עקירה. ואם נתנדנד כאילו עקר והוציא חייב שנמצא כלו מעשה בידו הוא עקר מבפנים והוא הוציא והניח וכ”ש אם הוא משא כבד.
הרי דהר”ח גורס גם נייחא וגם גרירא, ודלא כרש”י דכ’ דיתירתא. [והרשב”א דגרס כן חזינן דביאר דעיקר הטעם רק משום גרירא. ובריטב”א חזינן דהתוס’ היא דלא נימא דבפחות מג’ חשיבא הנחה מחמת לבוד. ]
ובר”ח הוסיף וכתב דידו לא ניחא משום דבתר גופו גרירא, דאינו רק משום דהעיקר זה הגוף והיד לא חשיבא מצד עצמה כיון דיכול להחזירה למקום הגוף אלא הוסיף ונקט מחמת דכיון דכל מקום שיעתיק את גופו ממילא תעקר גם היד. וצ”ב האי תוספת.
ולפי”ד יש לדון אם הנדון לא הי’ על הנחת יד אלא על רגלו, אף דתהא הרגל באויר, והרגל האחרת ברה”י, מ”מ יש לדון היכן חשיב דהגוף נמצא.
וברשב”א ג”כ כ’ דכל מה דננקט גופו מונח על הקרקע דהוא דרכו ואילו היד אין דרכה להניחה, ומשמע דיש דגש בהא דאין דרכה להניח. ויש לדון ברגל דדרכה לנוח, האם אכן מחמת כן לא נימא רגלו בתר גופו גרירא.
ובסיום דבריו כ’ הר”ח דזהו רק בידו, אבל בעת שהגוף בפנים גופו נייח ובעי עקירה. ואם נתנדנד כאילו עקר והוציא חייב שנמצא כלו מעשה בידו הוא עקר מבפנים והוא הוציא והניח וכ”ש אם הוא משא כבד.
וצ”ב אמאי מזכיר רק השתא גדר הספק דעקירת גופו, ולא כבר בדבריו בביאור הספק בתחילת הסוגיא, דמשמע דיש שייכות לביאור הנ”ל להא דכתב לענין ידו דלא נייח, דכלפי”ז אמרינן דמ”מ בגופו חשיב נייח.
כן צ”ב מאי רבותא בזה ‘דנמצא כולו מעשה בידו הוא עקר מבפנים והוא הוציא והניח’, דמה השייכות ל’כל מעשה’, והא כל הנדון הוי רק אי עקירת גופו כעקירת חפץ.
עוד יש לדון מאי רבותא במשא כבד לענין עקירת גופו, ומדוע בתחילת דבריו הזכיר דברי הירושלמי דהוצאה הוי מלאכה.
ח
כ’ הרא”ש בסוגיין, דידו לא נייחא על גבי קרקע הלכך לא חשיב עקירתו כעקירת חפץ. ולא דמי להטעינו חבירו על כתיפו או על ידו ועקר רגליו ויצא דחייב דהתם גופו נייח על גבי קרקע וחשיב עקירת גופו כעקירת חפץ אף החפץ שנתון בידו כיון שעקר גופו, אבל אם לא עקר גופו ועמד במקומו והושיט ידו לחוץ פטור, דלא חשיב עקירת היד כעקירת חפץ.
וחזינן דמביא ע”ד פי’ רש”י דידו לא נייחא ע”ג קרקע, אך למד פשט בדבריו דאין זה חיסרון ב’הנחה’ אלא בעיקר מעשה העקירה. והק”נ והראש יוסף למדו מדבריו, דאף אם יניח החפץ בקרקע ברשות האחרת לא תהא הנחה. ומאידך אם יבוא אחר ויטול מידו יתחייב, דאין זה משום דלא חשיב דידו נייחא ורק דחסר במעשה העקירה, ד’ידו לא נייחא’ הוא חיסרון בעקירת החפץ
וסותר לדבריו בתוס’ רא”ש דהביא פי’ רש”י דגופו נייח על גבי קרקע, משמע לפירושו משום דידו לא נייחא על גבי קרקע אפי’ אם הוא וידו במקום אחד ונתן חבירו לתוך ידו והוציא פטור, ולא מסתבר כלל לפלוגי בין הטעינו חבירו על כתיפו ובין נתן לו לתוך ידו והוציא וכו’.
הילכך נראה לפרש ידו לא נייחא משום דבתר גופו גרירא כשידו פשוטה לרשות אחרת לא חשובה כמונחת משום דבתר גופו גרירא, הילכך לא הויא עקירת היד כעקירת החפץ.
הרי דבתוס’ רא”ש משמע דלגי’ רש”י כיון דגורס דגופו נייח ע”ג קרקע, אין לומר משום דחסר בעקירה. ומשמע דהתוס’ רא”ש לא גורס בתר גופו גרירא ורק ידו לא נייח, ורק דלדבריו את”ש לומר דמשום בתר גופו גרירא.
ולכאו’ אפש”ל דמה שהפריע לתוס’ רא”ש לומר פשט דבריו הנ”ל בשיטת רש”י הוא משום מה דהביא דגי’ רש”י היא משום “גופו נייח ע”ג קרקע” [כפי שאכן גי’ רש”י לפנינו] וזה לא ניחא להתוס’ רא”ש, דמזה משמע דגש מסויים דחשיב נייח רק משום דגופו ע”ג קרקע, ולא משום דהגוף גורר את היד אחריו. אכן לגי’ הרא”ש בפסקיו דהיא רק לגבי “ידו לא ע”ג קרקע” [כפי דנקטו התוס’ ושא”ר בגי’ רש”י] אפשר דס”ל דניח”ל לומר, דאף דהריעותא היא משום דידו בתר גופו גרירא, יסוד הדבר הוא משום דלא ניחא ע”ג קרקע, וצ”ב גדר הדברים.
והנה כידוע בפשטות למדו האחרונים פשט בדברי הרא”ש דס”ל דיסוד דין עקירת גופו אינו משום דחסר בהנחה וכמשנ”ת, אלא דזהו דין במעשה עקירה, דלא חשיב עקירה כל עוד ידו לא נייחא. אכן צ”ב דגש דברי הרא”ש דכיון דלא נייח או בתר גופו גרירא לא הוי עקירת היד כעקירת החפץ, דמשמע דאין הדגש הכא דחסר בעיקר מעשה העקירה, אלא דהוא חיסרון בעיקר ה’כעקירת חפץ’, וצ”ב מאי שיאטיה.