נופו בתר עיקרו לשבת ולענין גלות ומע”ש בשיטת רש”י ותוס’
א
גמ’ ד’ ב’, הי רבי אילימא הא רבי, דתניא זרק ונח על גבי זיז כל שהוא, רבי מחייב וחכמים פוטרין. התם כדבעינן למימר לקמן, כדאביי, דאמר אביי הכא באילן העומד ברשות היחיד ונופו נוטה לרשות הרבים, וזרק ונח אנופו. דרבי סבר אמרינן שדי נופו בתר עיקרו, ורבנן סברי לא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו.
ובפשטות מתבאר לפי”ז דהכא אינו שייך לדין מקום ד’, אלא נחלקו אי שדי נוף בתר העיקר, אי חשיב רה”י או רה”ר.
אכן רש”י ביאר דשדי נופו בתר עיקרו והוי כמונח ברשות הרבים על מקום ארבעה, דעיקר מחשב ליה לנוף, ע”כ. הרי דעיקר דין דשדי נופו בתר עיקרו אתי לאשמועינן דהוי למקום הנוף חשיבות מקום ד’.
וענין חשיבות מקום ד’, הגם דבתוס’ מבואר דעיקר ענין מקום ד’ הוא דין דההנחה והעקירה יהיו ממקום ד’ דומיא דמשכן או דומיא דאל יצא ממקומו, וא”כ צ”ב דמה שייך ענין חשיבות בהא, ויל”ש. אכן דלרש”י לשיטתו ד’ א’ דעיקר דין מקום ד’ הוא מקום חשוב דעי”כ חשיב הנחה ועקירה ממקום חשוב, לכך י”ל דזהו דהעיקר נותן חשיבות מקום ד’ לנוף.
אכן עוד מדוייק ברש”י דהגם דהעמיד נדון הסוגיא בגוונא דעומד ברה”י ונופו עומד לרה”ר מ”מ לא מחשיב דהוי נדון אי חשיב מקום הנוף רה”י כמקום העיקר או כרה”ר כמקום הנוף, רק אי יש לו חשיבות של מקום ד’ מחמת העיקר.
ותמהו הראשונים דא”כ לא היתה צריכה הגמ’ להסתפק דווקא בעומד עיקרו ברה”י ונופו נוטה לרה”ר, שהרי הנדון אי יש חשיבות מקום ד’ בנוף מחמת העיקר, שייכא גם אם העץ יעמוד כולו ברה”ר, דיש לדון אי יהי’ על הענף חשיבות מקום ד’ מחמת העיקר.
ויעו’ בתוס’ רא”ש להלן דף ח’ א’ דהביא דיש פירושי רש”י דכתוב בהם דאי הוה כוליה במקום אחד אפי’ רבנן מודו דשדי נופו בתר עיקרו, ע”כ. וצ”ב דלענין נופו בתר עיקרו מה מעלה הוי בהא דהוו הכל בחדא רשותא דנימא טפי בהא דשדינן נופו בתר עיקרו.
עוד צ”ב דלפי”ז נמצא דהמחלוקת כפי דהתבאר בגמ’ אי שדינן נופו בתר עיקרו אינה כפשטות ביאור הגמ’ דסתמה דנחלקו אי שדינן נופו בתר עיקרו, דהי’ על הגמ’ להדגיש דהוא דווקא לענין נופו בתר עיקרו בב’ רשויות, שהרי לעצם הנדון דנופו בתר עיקרו מהני לכ”ע אי הוי בחד רשותא.
ואכן בעיקר תי’ התוס’ רא”ש בביאור שיטת רש”י הא לכאו’ מפורש כן בשיטת רש”י לעיל בסוגיא לעיל ג’ א’ בשיטת רש”י גבי ידו לא נייח, דכתבו הר”ן והריטב”א דאף דיד לא חשיבא הנחה, מ”מ אי הוי בחד רשותא כיון דגופו נייח על גבי קרקע אף ידו כמונחת. וברמב”ן הוסיף דאף דגם ברשות אחת לא חשיבא, אלא שאני התם דכיון דגופו נייח, אף ידו מונחת אגב גופו אף על פי שלא נחה בעצמה, ע”כ. עכ”פ חזינן דאף דלשיטת רש”י התם לא חשיב הנחה כלל מ”מ באותה רשות יש לומר טפי דחשיב הנחה אגב גופו, וכן י”ל לכאו’ הכא באילן דאף דבאותה רשות פשוט דאזלינן בתר עיקרו וכדאזלינן בתר הגוף ביד, מ”מ כשהנוף ברשות אחרת הוי נדון בגמ’ כמו ריעותא דיד כשהיא ברשות אחרת.
אכן דלמעשה צ”ב מדוע יד ברשות אחרת לא חשיבא הנחה, ומ”ש מנדון הגמ’ הכא אי אזלינן בתר עיקרו, ואילו התם פשוט דלא חשיבא הנחה.
ובשלמא לשיטת התוס’ התם הוי נדון אחרינא רק משום דידו בתר גופו גרירא דהוא נדון דווקא גבי יד דיכול להוזיז ידו או גופו וממילא ידו תיעקר כדאיתא בר”ח וכו’. אכן לרש”י דהוא גדר דידו לא נייח א”כ מדוע ביד לא נייח ואילו הכא אדרבא אמרינן דיש חשיבות מקום מחמת העיקר. וע”כ דחלוק נדון דיד דכלל לא חשיב נייח, מנדון דעץ ונופו דחשיב נייח, ורק דלענין חשיבות מקום ד’ אזלינן בתר עיקרו, ויתבאר.
עוד הקשו התוס’ על רש”י דהיאך שייך להחשיב כלל דהוי מקום רה”ר, והא אם הוי למעלה מג’ ואין לו מקום ד’ הוי מקום פטור, ואם פחות מג’ לא צריך כלל מקום ד’.
ויעו’ בשפ”א דרק היכא דהוי עמוד ברה”ר, אז דווקא אמרינן דאם אין מקום ד’ הוי מקום פטור דאין זה מקום של רבים, אכן הכא דהענף מעל הרה”ר, חשיב דהענף הוי במקום רבים דרה”ר, דעברי בני רה”ר תחתיו, ואינו נדון לחלוק לעצמו מקום בפנ”ע. וצ”ב מחלוקת התוס’ והשפ”א.
עוד יעו’ בתוס’ בסו”ד דהעמידו שיטת רש”י דחשיב מקום רה”ר, כיון דמיירי דהדביק תאנה לצידי הענף דכיון דרואה אויר מקום רה”ר חשיב מקום רה”ר. ותמה המהרש”א ז’ א’ דצ”ע דהא משמע הכא דלביאור התוס’ בשיטת רש”י לא מהני אלא משום דאזלינן בתר עיקרו להחשיב דהוא מקום ד’ ולא סגי ברואה פני רה”ר, ואילו להלן ז’ א’ מוכח ברש”י לכאו’ כשיטת הריב”א שם בתוס’ דאם דבוק ללבינה מהצד ל”צ דיהי’ בה מקום ד’ [דלא כהר”י שם בתוס’] כיון דרואה פני האויר של קרקע רה”ר.
ותי’ החת”ס ז’ א’ דשיטת רש”י אינה לגמרי כהריב”א אלא דהתם דהוי על הענף שאני ורק בלבינה דצמודה לקרקע אמרינן דל”צ מקום ד’ דכיון דרואה פני האויר חשיב מקום הקרקע דהוא המקום ד’. וצ”ב גדר החילוק.
עוד יל”ע בשיטת התוס’ דפליגי על שיטת רש”י וסברי דנדון שדינן נופו בתר עיקרו הוי להחשיב דהוא מקום הרשות שבו נמצא העיקר של האילן, דאף דנמצא נופו ברה”ר חשיב זורק לרה”י. וא”כ מדוע לא נימא נמי הכי ביד דיחשיב נופו בתר עיקרו, ומדוע בעינן דווקא לדין דידו בתר גופו גרירא, תיפ”ל דחשיב דהיד נמצאת במקום הגוף. ומוכח דאף לתוס’ שאני יד דטפי חשיבא הנחה ברשות האחרת ולא שייך לשדינן בתר עיקרו, ורק משום דידו בתר גופו גרירא מפקיע דין ההנחה, וצ”ב.
ב
איתא בגמ’ מכות י”ב, אילן שהוא עומד בתוך התחום ונופו נוטה חוץ לתחום, או עומד חוץ לתחום ונופו נוטה בתוך התחום הכל הולך אחר הנוף. ורמינהי אילן שהוא עומד בפנים ונוטה לחוץ, או עומד בחוץ ונוטה לפנים מכנגד החומה ולפנים כלפנים, מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ מעשר אערי מקלט קא רמית וכו’, ורמי מעשר אמעשר, דתניא בירושלים הלך אחר הנוף, בערי מקלט הלך אחר הנוף אמר רב כהנא, לא קשיא הא ר’ יהודה, והא רבנן דתניא, ר’ יהודה אומר במערה הולך אחר פתחה, באילן הולך אחר נופו. אימור דשמעת ליה לר”י גבי מעשר לחומרא, עיקרו בחוץ ונופו בפנים כי היכי דבנופו לא מצי פריק, בעיקרו נמי לא מצי פריק, עיקרו מבפנים ונופו מבחוץ כי היכי דבנופו לא מצי אכיל בלא פדייה, בעיקרו נמי לא מצי אכיל בלא פדייה אלא גבי ערי מקלט, בשלמא עיקרו בחוץ ונופו בפנים כי היכי דבנופו לא מצי קטיל ליה, בעיקרו נמי לא מצי קטיל ליה, אלא עיקרו בפנים ונופו בחוץ כי היכי דבנופו מצי קטיל ליה, בעיקרו נמי מצי קטיל ליה, הא גואי קאי. אמר רבא בעיקרו דכולי עלמא לא פליגי דלא מצי קטיל, קאי בנופו ויכול להורגו בחצים ובצרורות דכ”ע לא פליגי דמצי קטיל ליה, כי פליגי במהוי עיקרו דרגא לנופו, מר סבר הוי עיקרו דרגא לנופו, ומר סבר לא הוי עיקרו דרגא לנופו. רב אשי אמר מאי אחר הנוף אף אחר הנוף.
וצ”ע דהנה מבואר בכל הך סוגיא דשדינן עיקרו בתר נופו, ואף דהוי רק דין דחומרא דגלות ומע”ש, עכ”פ חזינן דשדינן לעיקר בתר הנוף ולכך אם נמצא הנוף בחוץ לירושלים יצטרך לפדותו וכו’ ואם אם נמצא ההורג בעיקר של העץ בתוך הערי מקלט לא יוכלו להורגו דשדינן ליה בתר נופו, וזה להיפך ממה דאמרינן בסוגין דשדינן נופו בתר עיקרו.
ובביאור תי’ רב אשי שם בסוף הסוגיא דאמר דמאי אחר הנוף אף אחר הנוף, ביאר אכן רש”י, וכולהו לחומרא ולענין מעשר כדשנינן ולענין מקלט אף אחר הנוף קאמר דהיכא דעיקרו בחוץ ונופו בפנים שדי עיקרו בתר נופו לחומרא ולא תימא כדקאי קאי אבל היכא דעיקרו בפנים ונופו בחוץ שדי נופו בתר עיקרו ולא מצי קטיל בנופו ומשום דבכולי גמרא שדינן נוף בתר עיקר אצטריך הכא למימר דלענין מקלט זמנין דשדינן עיקר בתר נוף לחומרא. וחזינן דלמעשה עיקר הדין אליבא דרב אשי הוא שדינן נופו בתר עיקרו כבסוגיין והתם הוי רק לחומרא גם עיקרו בתר נופו.
אכן דזהו רק בתי’ רב אשי, אבל סלק”ד דהגמ’ והתי’ הקודם, סברי דשדינן רק עיקרו בתר נופו, ממש היפך סוגיין.
עוד צ”ע דהא בסוגיין חזינן בשיטת רש”י דאין כלל נדון של שדינן נופו בתר עיקרו להחשיב דהויא מקום אחר ודלא כשיטת התוס’, ולעולם לא חל על הנוף שברה”ר דין רה”י מחמת מקום העיקר, וכל נדון שדינן נופו בתר עיקרו הויא רק לתת חשיבות מקום ד’ על מקום הנוף, וא”כ היאך בסוגיא דהתם מבואר דנדון דשדינן עיקרו בתר נופו, וכן לרש”י מהני נופו בתר עיקרו למיחשב דהויא ברשות השני’ לענין מע”ש וגלות, והא כל מה דמהני דין דשדינן לשיטת רש”י הוא רק לתת חשיבות מקום ד’ ולא יותר מזה.
והתוס’ שם פליגי והק’ על פי’ רש”י דהא לעיל גבי מעשר כי קאמר דאזלינן בתר הנוף לחומרא משמע דמכל מקום פשיטא ליה דדין נוף עצמו לא היה בטל כלל דלא שדינן ליה בתר עיקרו [ויעו’ ברש”ש. וברמב”ן מפו’ להדיא דגם במעשר לפי רש”י ברב אשי מעיקר הדין אזלינן נופו בתר עיקרו]. והביאו פי’ הר”ם דודאי דין נוף עצמו לא היה בטל לעולם גם לחומרא כדפירשתי והכי קאמר אף לאחר הנוף שדינן ליה עיקר לחומרא כמו עיקרו בחוץ ונופו בפנים כי היכי דנופו לא מצי קטיל בעיקר נמי לא מצי קטיל והוא הדין דעיקר אזיל בתר נפשיה שיש לעיקר דין עצמו כגון דעיקרו בפנים ונופו בחוץ אף על גב דבנופו מצי קטיל כדפירש דלעולם יש לו לנוף דין עצמו גם להקל מכל מקום דעיקר מבפנים לא מצי קטיל דלא שדינן העיקר בתר הנוף לקולא רק לחומרא אבל הקונטרס פירש אף אחר הנוף משום דבכולי הש”ס וכו’, ע”כ.
הרי דלתוס’ התם אין כל צד לומר אף בדברי רב אשי דשדינן נופו בתר עיקרו כסוגין ורק להיפך דשדינן עיקרו בתר נופו, ומה דרב אשי אמר אף בתר הנוף אין כוונתו דשדינן גם נוף בתר עיקר וגם עיקר בתר נוף אלא דאף לאחר הנוף שדינן ליה עיקר לחומרא, כמו עיקרו בחוץ ונופו בפנים כי היכי דנופו לא מצי קטיל בעיקר נמי לא מצי קטיל.
ג
ונראה דהנה ב’יד’ אליבא דהתוס’ ודאי דחשיב הנחה במקום היד, כיון דתלי בדעתיה להניח את היד היכן שרוצה להניח, ובזה גופא יוצר עוד מקום הנחה, ואילולא דידו בתר גופו גרירא שפיר הי’ נחשב הנחה ברשות האחרת, ורק משום דהתחדש דידו בתר גופו גרירא [והיינו דעצם זה דיכול להוזיז את היד, או כדכ’ הר”ח בג’ ב’ דכשמוזיז גופו ממילא נעקרת גם היד] מפקיע חשיבות מקום זה, ואף דהונח ברשות האחרת נגרר בתר מקום הגוף.
ולא דמי לעץ דעיקרו ברשות זו והנוף נוטה לרשות האחרת, וזה מצב קביעות דאין לשנותו, ואין עוד מעשה הנחה במקום של הנוף אלא קביעות מקום דחלקו במקום העיקר וחלקו במקום הנוף, ובזה אמרינן דעיקר ההנחה הוא במקום העיקר.
וכיון דבעץ הכל ענין של חשיבות הנחה ואין נדון של הנחה נוספת, לכך עיקר הנדון הוי רק היכן מקום ההנחה, ובזה אמרינן דכיון דכל הנוף עומד מכוח עיקרו שברשות השניה, לכך חשיב דהכל עומד על עיקר זה, וכל מה שמניחים על האילן נמצא ברשות השניה, דשם למעשה מקום ההנחה.
[ואף דלעיל ג’ ב’ מאנו הראשונים בפשט דברי רש”י בסלק”ד דהיכא דעומד ברה”ר ומכניס יד לרה”י חשיבא היד כרה”ר, כיון דלגבי זה לא שייך בתר גופו [אכן דיש מהראשונים דחלקו רק בהכניס לרה”י משום דמחיצות מחלקות ורה”י עולה עד לרקיע, אכן בריטב”א הק’ גם דלא יועיל בהכניס לרה”ר] ואילו הכא אמרינן דהיכא דהנוף נכנס לרה”ר אזלינן בתר עיקרו שברה”י להחשיב דגם מקום הנוף הוא רה”ר, יש לחלק וע”ד לעיל, דהכא כל העץ כולל הנוף חשוב דהוא ברה”י במקום העיקר, דלכך חשיב דבו הוי המונחות ברשות, משא”כ ביד, דהיא נדון דהנחה חלוק מהנחת הגוף, והיא הנחה בפנ”ע, ובזה לא סברי להא דכתב רש”י דרק משום דין גרירא יחול ביד דין להחשיב דהיא כרה”ר, למרות דהיא הנחה מצ”ע]
ויסוד ביאור הדברים, יעו’ במאירי ז’ ב’, דכתב ז”ל, או שמא י”ל על הדרך שכתבו קצת מפרשים בנוף ועיקר שבאילן שלא אמרו שדי נופו בתר עיקרו ברשות א’ על הדרך שכתבנו למעלה מטעם שיהא בעיקר רוחב ד’ אלא מצד שעקרי בארץ הרי הוא כארץ שיש בה מקום ד’ ואף בזו ראשה אחר עיקרה התחוב בארץ הוא נגרר שיש בו רוחב ארבעה וכן הסכימו בה חכמי הדורות. ואף על פי שבידו לא אמרו להיותה נגררת אחר גופו שיש בו רוחב ארבעה שתי תשובות בדבר שהיד אינה נגררת אחר הגוף אדרבא הגוף נגרר אחריה ועוד שלא אמרו לילך נוף אחר העיקר אלא בעיקר הקבוע ושאינו מתנועע כלל, ע”כ.
וצ”ב מש”כ דאדרבא הגוף נגרר אחרי היד, והא לעיל ג’ אמרינן בג’ דידו בתר גופו גרירא, וכמו דכ’ שם המאירי דאפי’ היתה ידו מונחת בקרקע הרי היא כאינה מונחת מפני שידו נגררת אחר גופו קצת שצריך הוא להחזירה וכו’.
ועכצ”ל דהתם לענין דתהא חשובה הנחה, בזה אמרינן דנגררת קצת אחר הגוף דצריך להחזירה, ולכך לא חשוב נחה ברשות האחרת, אכן מאידך כשדנים היכן עיקר מקומה של היד, ס”ל דהיא במקום שהיא מונחת, דשם מקומה, ואדרבא הגוף נגרר אחריה, דלא הוי גוף כמו אילן דגם ענפיו הם חלק מעיקרו, אלא היד יש לה חשיבות הנחה מצ”ע, ועביד בה מעשה הנחה לכאן ולכאן כפי שרוצה. ואדרבא הגוף נגרר אחרי היד, דהיכן דקובע למקום היד, שם אזלא ההנחה, ולכך כל הגוף נקבע לפי מה שלוקח ביד. ורק דגם הנחת היד יש בה ריעותא להחשיב כשהיא ברשות אחרת דיש בה הנחה גמורה כיון דמ”מ נגררת אחר הגוף, ומגרע חשיבות הנחתה במקום זה.
וכן לתי’ השני במאירי דנוף בתר העיקר הוא הוא רק באילן דאינו מתענענע משא”כ גוף מתנועע, והיינו דגוף אין לו חשיבות שייכות מחמת הגוף דהוא המחבר לרשות, כיון דלמעשה אין בו חיבור לרשות, דנאמר דעיקר ההנחה הוא במקום החיבור לרשות, היינו במקום דעיקרו, דבגוף ויד אין חיבור לקרקע, ורק הנחת גופו על הרשות, וכלפי זה אין חשיבות לגוף דיהי’ עיקר ותחילת ההמשך, אלא גם הגוף וגם היד כל חד חשיב בפנ”ע.
ומאידך ביד דווקא אמרינן דידו בתר גופו גרירא, לבטל ההנחה המיוחדת של היד בפנ”ע, דע”ז אמרינן דידו בתר גופו מהני לבטל הנחה זו, דכיון דיכול להוזיז את ידו ולבטל זה גופא להנחה זו או אף להזיז את גופו וממילא תעקר נמי הנחת היד, לכך בטלה הנחת היד. משא”כ בעץ דלא יכול להזיז את העץ בעצמו או אף ענף וכיו”ב ל”ש בזה ידו בתר גופו גרירא, ולכך נדון הגמ’ הוא האם בתר נופו או בתר עיקרו, ואין בזה נדון של בתר גופו גרירא, אלא רק דגדר ההנחה עצמה חשיבא דהיא במקום העיקר.
ויש להוסיף עוד דאף לאידך מ”ד דס”ל דלא אזלינן בתר גופו אלא נשאר בתר נופו, אין דומה נדון דעץ לנדון דאגד כלי, דבזה אמרינן דכיון דחלק מהכלי ברשות זו וחלקו באחרת חסר בהנחת הכלי ברשות, משא”כ אף דמונח על נופו של העץ, אף ד’חלק מהעץ’, היינו ‘עיקרו’ ברשות האחרת, מ”מ לא הוי בזה ריעותא ד’אגד כלי’, דהוא דווקא חיסרון בהנחה על רשות, דלגבי זה אמרינן אם חלק מהחפץ ברשות זו וחלקו ברשות אחרת חסר בהנחה, משא”כ באילן אין הנדון בהנחה על הרשות, אלא בהגדרת הרשות עצמה, בהגדרת הנוף האם אזיל בתר עיקרו, או דלמרות דעיקרו ברה”י, מ”מ מקום הנוף הוא מקום בפנ”ע וחשיב כרה”ר, וכמו שהקרקע עצמה מתחלקת חלקה לרה”ר וחלקה לרה”י, ובודאי ל”ש בזה נדון דאגד, ה”ה לענין רשות שע”ג העץ, ופשוט.
ד
ובשיטת רש”י חזינן לאידך גיסא, דביד לא חשיב דהוי הנחה כל עיקר [ולא כמו שכתבו בתוס’ דחשיב הנחה, ורק דידו בתר גופו גרירא] כמשנ”ת דהיד אינה חלק מהנחת הגוף עצמו אלא יש לה הנחה מצד עצמה, אלא דהנחה זו לשיטת רש”י זה גופא לא חשיבא הנחה, דליד אין חשיבות של הנחה, לכך כשהיד ברשות אחרת אין לה כל חשיבות הנחה דאין מציאות של הנחת יד בלא גוף להיות שמיה הנחה בפנ”ע. [וכשהיא באותה רשות חשיב הנחה מחמת הנחת הגוף כדאיתא בר”ן ובריטב”א ג’ א’ דכ’ דאי הוי בחד רשותא כיון דגופו נייח על גבי קרקע אף ידו כמונחת., או כדאיתא התם ברמב”ן דאף דגם ברשות אחת לא חשיבא היד נייחא, אלא שאני התם דכיון דגופו נייח, אף ידו מונחת אגב גופו אף על פי שלא נחה בעצמה, ע”כ., יעו”ש]
ואכן הי’ מקום לומר דאין הנחת היד חשיבא הנחה לרש”י משום דחסר בעצם שם הנחה דהוי כ’צף על פני מים’ להלן ה’ ב’.
אמנם דאפשר דכוונת רש”י היא זה גופא דיד לא חשיבא דהיא מונחת ברשות, כיון דהאדם עצמו לא מונח ברשות, ורק מסתובב ברשות. ולכך רק בעמידת גופו היא ה”שייכות” למקום, ולא היד. ולכך לא חשיבא הנחה דידה כלום. משא”כ באילן דאינו רק ‘עומד במקום הרשות’ אלא הוא עצמו מציאות הרשות, שיש בה אילן. ורק מציאות רשות זו היא דה’עיקר’ ברשות אחת, ו’נופו’ ברשות השניה. ולכך אין צד לגמ’ דבאילן לא יחשב הנחה כשהוא ברשות השניה, כדאמרינן ביד, ורק כל הנדון היאך להחשיב מקום ההנחה שעל הנוף, האם כדין מקום הנוף או שדינן בתר מקום העיקר. דמקום נוף של אילן הוא מקום רשות מצ”ע ולא רק מחמת ‘שייכות’ של עמידה על הרשות. ואף דהעיקר הוא ברה”י והנוף כאן הוא רה”ר מ”מ זהו צורתו של האילן דהוא מעיקר הרשות של הרה”ר כל עוד הוא נמצא בה.
ולכך זהו ביאור הצד השני בגמ’ דלא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו, אף לענין לתת חשיבות מקום ד’ למקום הנוף, דכיון דלנוף יש מציאות עצמית, והוא עצמו חלק הרשות דנמצא ברשות השניה, ברה”ר. אין לו כל שייכות לעיקר. ודווקא ביד דאין לה שייכות לרשות אלא מחמת הגוף המהלך שם לא חשיבא כלל היד הנחה, משא”כ באילן.
ולכך נמי אין צד לרש”י להחשיב מחמת דין שדינן בתר עיקרו, דיהי’ דין רה”י מחמת שדינן נופו בתר עיקרו, כי הנוף הוא רשות בפני עצמה, ולא דמי ליד דבעי שייכות. ורק דספק הגמ’ הוא דעכ”פ יהי’ דין חשיבות של מקום ד’ מחמת עיקרו, כיון דעיקר המקום שעליו עומד כל הנוף הוא העיקר, ואף דלא הוי סברא להחשיב רשות דמקום דעיקרו גם על מקום הנוף, מ”מ נותן חשיבות מקום ד’.
ואף דאין זה מחמת דמשייכינן מה דהניח במקום הנוף, למקום הקרקע וה’עיקר’, כיון דהא הוי כלל ברשות אחרת, אלא רק דמ”מ נותן חשיבות למקום הנוף עצמו מחמת דאתי מכח מקום חשוב של עיקר, אף דהוא השתא ברשות אחרת כלל.
ולפי”ז יש להוסיף ולומר בביאור דברי התוס’ רא”ש ז’ ב’ בשיטת רש”י דהיכא דהוי באותה רשות הנוף והאילן פשוט דיש חשיבות של מקום ד’, כדמצינו לגבי יד, דאם היא באותה רשות טפילה היא להגוף אף להחשיב הנחה, והכא דחשיב הנוף הנחה מצ”ע ורק דחסר בחשיבות מקום ד’, ודאי דמהני היות העיקר באותה רשות לתת חשיבות של מקום ד’, להיות שייך ההנחה בנוף לשייכות למקום העיקר דממנו אתי.
ואכן יעו’ ברמב”ן לעיל ג’ א’ בנדון הנחת יד חזינן מדבריו דלמעשה לא חשיבא הנחת יד הנחה אפ’ באותה רשות של הגוף, ורק דאעפ”כ באותה רשות טפילה לגוף, וז”ל, דידו לא נייח, אלא שאני התם דכיון דגופו נייח, אף ידו מונחת אגב גופו אף על פי שלא נחה בעצמה, ע”כ. ולא משום כמו דכ’ הר”ן והריטב”א התם דידו וגופו ברשות אחת כיון דגופו נייח על גבי קרקע אף ידו כמונחת, ע”כ. ולכך נמי י”ל דודאי כן נמי באילן דאף דאין לנוף חשיבות מקום ד’, מ”מ באותה רשות חשיב נוף מונח אגב העיקר כיד גם לענין מקום ד’.
והראשונים לעיל ג’ א’ דהסכימו לגבי יד לבאר בשיטת רש”י דהיכא דידו וגופו באותה רשות חשיב הנחה, ומ”מ ממאנים הכא להבנה זו בנוף, והקשו על פי’ רש”י, י”ל דדווקא התם דהוא נדון דחסר בהנחה, לכך אמרינן דחשיב הנחה מחמת עיקר הנחת הגוף בדהוי רשות אחת, דהיד חשיבה טפילה להנחת הגוף. אכן הכא דהנדון הוא בחיסרון דמקום ד’, הרי למעשה חסר בעיקר צורת ההנחה, דאין הנחה על ד’, ומה יעזור מקום הגוף והא אין צורת הנחה, ולכך סברי דאף באותה רשות לא יועיל עיקרו לנופו להחשיב מקום ד’.
ובדעת רש”י י”ל דכיון דשיטתו כמשנ”ת בשיעור הקודם דכל יסוד מקום ד’ הוא דין של ‘חשיבות מקום’ ולא דין בעצם של מקום ד’ דומיא דמשכן או מחמת אל יצא ממקומו דיש דין דבעינן מקום, לכך טפי פשוט דמקבל חשיבות מקום כשהוא באותה הרשות.
ה
ונראה לפי”ז לומר דחלוק נדון הסוגיא דמכות לענין גלות ומע”ש, מנדון הסוגיא דידן לענין חשיבות הנחה בשבת. כיון דהכא דהנדון לענין מעשה דהנחה להתחייב בשבת, יש לומר דהנדון הוא בתר מקומו של העץ עצמו, היכן חשיב דהנוף נמצא, האם במקומו ברה”ר, או במקום עיקרו ברה”י ששם יסוד העץ ואמרינן דממילא כל המשך העץ חשיב דהוא במקום עיקרו, וממילא כל מה שמונח בנוף חשיב דלמעשה הונח על היסוד של העץ, בעיקרו ברה”י.
דכיון דהעץ הוא מקום החפץ שהונח בו והתבטל למקומו, לכך הנדון הוא היכן חשיב הנוף של העץ עצמו. ובנדון על העץ שפיר י”ל דיסוד העץ הוא בעיקרו דעליו עומד כל העץ, דלכך חשיב דהוא מקומו של העץ, ולכך גם מה שמונח בנוף, למעשה מונח בבסיס העץ, דהוא בעיקרו, דעליו מונח כל העץ.
אכן נדון הסוגיא במכות אינו נדון על העץ עצמו היכן חשיב דהוי נופו, אלא היכן חשיב האדם שנמצא על העץ. ובזה י”ל דהאדם אינו העץ עצמו ולא מתבטל אלי ולא חל באדם דין מונח בעץ, ורק דנמצא על העץ, ולמעשה הנדון התם הוא היכן הרשות שבה האדם נמצא, ושפיר אמרינן דכנמצא על ענפי העץ חשיב למעשה דהוא במקום הרשות ברה”ר, ולא גרע מ’היה עומד באויר’ ברשות זו. ואדרבא מקום הנוף של העץ הוא ‘עיקר מקומו’ של העץ לענין ישיבה וכו’. ואף דכשדנים על העמדת העץ אמרינן דיסוד העץ בעיקרו דעליו מונח כל העיקר והנוף, מ”מ כשדנים על מקום האדם שיושב על העץ, אמרינן דהוא בנוף דהתם מקום הישיבה, ואדרבא אמרינן להיפך דאף ביושב על עיקרו של העץ חשיב דמקומו למעשה הוא בנוף, דהתם חשיב ‘מקום הישיבה על העץ’ ולכך חל בו לחומרא דין עיר מקלט.
ובזה י”ל דלשיטת התוס’ דאף בסוגיין הנדון הוא היכן עיקר מקום העץ, וסברי דחשיב לענין שבת דהוא ברה”י במקום עיקרו של העץ, דמה שמניח בנוף שהוא ברה”ר חשיב דהוא למעשה מונח בעיקר ברה”י, הרי י”ל דלכך מוכרח לשיטתם דהתם לענין מע”ש וגלות הוי להיפך, דהנדון התם לא שייך כלל לנדון דהכא בשבת דהוא נדון על העץ בעצמו היכן חשיב מקום העץ לענין הנחה, אלא היכן נמצא האדם בעצמו, ולענין זה אמרינן דהאדם נמצא בנוף בלבד דשם מקום החשיבות של העץ. ולכך אף לחומרא אין למיזל אלא בתר נופו להחשיב מקום, ולא בתר עיקרו כבסוגיין.
אכן בשיטת רש”י י”ל, דהא כיון דאף מה דמצינו בסוגיין לענין שבת דאזלינן בתר עיקרו, לא מהני לשנות מקום החפץ, ורק דמהני לתת ”חשיבות מקום” של ה”עיקרו” גם ל”נופו” לענין חשיבות מקום ד’. לכך י”ל דאדרבא אין מקום לחלק בין נדון סוגיין לנדון דמע”ש וגלות בסוגיא דמכות לענין חשיבות המקום, דאין סברא לחלק בין חשיבות ד’הנחה על העץ’ לבין ‘מקום האדם היושב על העץ’ כדאמרן בשיטת התוס’, דהא כיון דיסוד דין ‘שדינן’ אין בו כלל סברא בדיני ‘מקום’, ואדרבא לא עבדינן ‘שדינן’ לשנות ‘מקום’ ו’רשויות’, ולעולם המקום הוא מקום הנוף, ורק מהני לחשיבות מקום ד’. ולכך בסוגיא דמכות דהתחדש ‘חומרא’ ד’שדינן’ גם לענין ‘מקום’, שפיר יש לשמוע בדברי רב אשי דהוי כגדר הסוגיא הכא, דהעיקר נותן חשיבות לנוף, למרות דהנוף במקום אחר, כך גם נותן בסוגיא דמכות לחומרא שם ‘מקום’ לנוף. והתחדש שם בסוגיא דה”ה עיקרו בתר נופו מהני לשנות ‘מקום’.
ו
ונראה דענין שיטת רש”י דמהני דין שדינן נופו בתר עיקרו הוא לחשיבות מקום ד’ הוא כמשנ”ת בשיטת רש”י ה’ א’ דעיקר ההנחה במקום ד’ הוא במקום חשוב דיחשב הנחה ועקירה. והיינו וכמשנ”ת בשיעור הקודם, דבעינן חשיבות של מקום למיעבד דין הנחה ועקירה.
ובארנו דלשיטת רש”’י אין נדון דהנחה למעשה הפסקת ההוצאה והנחה, ואדרבא מעיקר הדין אפשר להניח אף על בהמה מהלכת אילולא חיסרון במעשה העקירה דדין עקירת גופו וכדאיתא ברש”י להלן קנ”ג וכדהתבאר בזכרון שמואל סוף הספר. ורק בצפה לא מהני כיון דחסר בעיקר השייכות למקום כל שהוא. ולכך עיקר נדון קלוטה הוא לשייך למקום, ואין צורך להחשיב דנח החפץ ממעופו, אלא רק להחשיבו דהוא שייך למקום.
ולכך לרש”י אין דין קלוטה באויר ודלא כשיטת התוס’ ריש ה’ ב’, אלא רק קלוטה ברשות הרבים, דאין קלוטה למעשה הנחה ועצירה גרידא, אלא בעינן דווקא ‘שייכות למקום’ ולכך דווקא שיש שייכות לקרקע ורשות שייך קלוטה, ולכך רק בתוך עשר הוי קלוטה לרה”ר דהיא שייכות למקום רה”ר, אכן למעלה מי’ דאין מקום לשייך אליו החפץ, אין לומר קלוטה סתם באויר דהמקום פטור.
ונראה עוד לבאר לפי”ז בהא דנחלקו להלן צ”ט ב’ גבי ביאור דהזורק בארץ ארבע אמות חייב. והוינן בה והא לא נח ואמר רבי יוחנן בדבילה שמינה שנינו. ואמאי הא קא ממעט מארבע אמות התם לא מבטל ליה, הכא מבטל ליה. וביאר רש”י דמיירי בד’ אמות מדוייקות, וכיון דמבטל לה לא ממעט בד’ אמות למרות דחלק מהתאנה היא בתוך הד’ אמות. ותמהו שם התוס’ שהרי הוי כאגד כלי דשמיה אגד ולא חשיב דההנחה ברשות האחרת כיון דחלקה ברשות זו.
ומסתבר דכוונת רש”י דעצם דביקותה של התאנה לכותל, מכריח הוא דזהו מקומה, ולא דמי לכלי על הרצפה שחלקו עדיין ברשות הקודמת, דזה גופא מייחס מקומו גם לאותה רשות ולכך לא חשיב דנעשתה הוצאה, משא”כ כאן דדבוק לכותל ודאי דהכותל הוא מקום התאנה, ואף דחלקה בתוך הד’ אמות, אין בזה לגרע חשיבות מקום הנחתה דהוא על הכותל. ואכן יעו’ שם ברמב”ן דתי’ ע”ד כן דלא קשיא דכיון דהנחה בפנים המדובקים בכותל היא ודאי ד’ אמות מהתם משערינן.
וידועה קו’ רע”א [ד’ א’ ד”ה לקמן, ולהלן צ”ב א’] והרש”ש דבדין קלוטה, טרם שתצא חשיב החפץ דהוא קלוט חלקו ברה”י וחלקו ברה”ר, וכיון דהוי הנחה באגד, למעשה חסר בהנחת החפץ למעשה ההוצאה.
אכן דלמתבאר בדברינו נראה לומר דההנחה דקלוטה נמי שייכא להנחה למקום ואינה דין הנחה גרידא, ולהכי בנדון הנ”ל דיש אגד כלי, הרי כל עוד במצב זה יהי’ אגד ושייכות למקום הקודם, הרי זה גופא חסר בהנחה במקום, ואין ע”ז כלל דין קלוטה, שהרי כל דין ההנחה של קלוטה אינו מציאות של הנחה, ורק דהשייכות למקום היא עושה להנחה, וכיון דאכתי חסר בשייכות להמקום, זה גופא עביד דאין אכתי כלל עדיין הנחה במקום אחר, דלא שייך לרשות השניה, אלא אכתי הוא ברשות הקודמת. ורק לכשיצא לחלוטין לרשות השניה, ויקלט שם שפיר, אמרינן דזהו גופא דין קלוטה דשייכותו למקום מחילה בו דין הנחה.
ובאמת לרש”י י”ל דלא תקשה קו’ התוס’ והראשונים ה’ ב’ דהיאך יתחייב על ד’ אמות, נימא דין קלוטה כמי שהונחה בכל רגע ורגע, ולא יחשב דיש הנחה של ד’ אמות.
שהרי למבואר דין קלוטה אינו דין הנחה ועצירה ורק משייך למקום, וממילא חשיב דהוי הנחה במקום רשות זו או במקום שאחרי הד’ אמות, אך מה שמשייך בכל רגע של העברה לא מגרע להחשיב דיש הפסקה במעשה העברה, שהרי למעשה אין כל נדון של הפסקה ועצירה מחמת הקלוטה, ורק דשייכותו לרשות השניה או להמקום דסיום העברת ד’ אמות, היא גופא חשיבא למהוי ההנחה דבעינן לשייכו להמקום.
ונראה עוד לבאר לפי”ז קו’ התוס’ להלן ק”א א’ בענין גו”א גבי הא דפי’ רש”י בעמוד דיש בקצר שלו ג’, דכוונת דברי הגמ’ הוא דגבוה ג’ מן הארץ. ותמהו התוס’ דאם הוא דק הרבה כמו קנה הוי כמו טרסקל ומבטלי בקיעת גדיים גוד אחית. ולכך נראה לר”י דהאי בקצר שלו ג’ היינו שיש בעובי הקצר ג’ דכיון שיש בעובי הקצר ג’ ולמעלה רחב ד’ שייך ביה גוד אחית. אכן דיעו’ ברש”י בהמשך דסבר דוכן בעמוד אין דרך להתחכך בו ולעבור תחת שיפועו, שאינו אלא מעט. ובריטב”א שם דלא קשיא על רש”י ז”ל מה שהקשו בתוספות, דאנן לא חשיב לן בקיעת גדיים אלא כשיש ברוחב החלל גם כן שלשה טפחים, והכא כיון שיש גם ברחבו שלשה טפחים או אפי’ כל שהוא יותר מטפח הרי לא נשאר בו ריוח שלשה טפחים שהרי אף בראשו ליכא אלא ארבעה טפחים. אכן ברש”י לא משמע כריטב”א דאין זה דין שיעורים של ג’, אלא דאף דאפשר להתחכך, אין דרך להתחכך בשיפוע קטן כזה.
ונראה דרש”י ס”ל דכל עוד דיש מקום של עמוד לא מתבטל מחמת בקיעת הגדיים, ודווקא בקנה דאין לו כלל ‘מקום’ דאינו אלא קנה, לא מהני הטרסקל שע”ג לומר גו”א, ליצור מקום מחמת בקיעת גדיים. אכן בעמוד דלמעשה יש עכ”פ טפח, ויש מקום של עמוד, ואף דיכולים הגדיים לעבור, כיון דאין דרך דאין זה שיפוע גדול, אין המקום שם נראה כהמשך מקום של רבים, ולכך אפשר דאינו מקום דרה”ר, ואפשר לראות בו דהוא מקום עם שייכות למקום העמוד בפנ”ע, ולכך שייך לומר בזה גוד אחית למקום בפנ”ע זה.
ז
ומעתה עוד נראה להרחיב לפי”ז ביישוב השפ”א על קו’ התוס’ על רש”י דהיאך שייך להחשיב כלל דהוי מקום רה”ר, והא אם הוי למעלה מג’ ואין לו מקום ד’ הוי מקום פטור, ואם פחות מג’ לא צריך כלל מקום ד’. ותי’ בשפ”א דרק היכא דהוי עמוד ברה”ר, אז דווקא אמרינן דאם אין מקום ד’ הוי מקום פטור דאין זה מקום של רבים, אכן הכא דהענף מעל הרה”ר, חשיב דהענף הוי במקום רבים דרה”ר, דעברי בני רה”ר תחתיו, ואינו נדון לחלוק לעצמו מקום בפנ”ע.
וביאור הדברים, י”ל דלרש”י עיקר גדר הנחה אינו בעצם ההנחה אלא בשייכות להמקום, ודווקא בעמוד או קנה צריך ביה מקום ד’ כיון דהוא חולק מקום לעצמו, ושפיר צריך דיהי’ בו מקום ד’ בפנ”ע, משא”כ ב’נופו’ כיון דעוברים בני רה”ר תחת לענף, יש בזה סברא לומר דאין הענף חולק מקום אחר לעצמו, אלא הכל הוי חדא מקום של קרקע רה”ר, ולכך אין צריך ד’ בפנ”ע אלא מקום הקרקע הוא גם מקום ד’ בעבורו, ומקומו שייך לפני הקרקע, ולכך מהני ”חשיבות מקום ד’ ” של הקרקע גם לענף [ובכ”ש מהא דנופו אזיל בתר עיקרו להאי צד לענין חשיבות דמקום ד’]
עוד יש להבין עד”ז דברי החת”ס ליישב קו’ המהרש”א להלן דף ז’, דכ’ ביאור אחר בשיטת רש”י, דכפי שביארו התוס’ הכא בסוגיין מיירי במדביק תאנה על הצד ולכך הוי ביה דין רה”ר אף למעלה מג’, ואף דלמעשה רש”י להלן ז’ א’ כ’ לכאו’ כהריב”א דבמדביק על הצד אין צריך כלל מקום ד’, כיון דרואה פני ד’ ברה”ר, וא”כ תמוה מדוע הכא בתאנה בעינן לשדות בתר העיקר דיחול ביה דין דמקום ד’. וביאר החת”ס ז’ א’ דרש”י פליג במקצת על הריב”א וס”ל דרק בלבינה דמחוברת לקרקע מהני רואה פני הקרקע, משא”כ בענף דאינו מחובר בזה לא סגי ובעינן דיחול ביה דין מקום ד’.
וביאור עומקם של הדברים, דהוא גדר דין של חשיבות מקום, דבלבינה כיון דהמקום מחובר להקרקע דרה”ר, מהני גם לחשיבות מקום ד’ במונח בצידי הלבינה, כיון דמתייחס למקום הקרקע אף דבו עצמו אין לו מקום ד’. משא”כ בענף אף דרואה פני הקרקע, לא מהני זה כיון דחלוק מהקרקע [להיפך מסברת השפ”א דכיון דעוברים רבים תחת הענף, הוא אדרבא שייך טפי למקום הרבים] ואין לו שייכות למקום הקרקע, ולכך בעי דווקא למקום ד’, ובעינן לדין דשדינן נופו בתר עיקרו.
וזהו נמי ביאור שיטת רש”י ז’ א’ דבעמוד דמכתפי ביה רבים לא בעינן רוחב ד’ ובין רחב ובין קצר. [ויעו’ בגה”ש בסתירה מדברי רש”י צ”א ב’ מאיסקופה דאף דדרסי ביה רבים בעינן מקום ]
וברשב”א הביא דכן נמי שיטת הרמב”ם. ותמה דהא בעינן הנחה על גבי מקום ארבעה וליכא, ותי’ דכיון דמשום דמכתפי ביה משוינן ליה רשות הרבים ודרך המכתפין לכתף אף על פי שאין בו ארבעה לפי שאין מניחים שם משאן אלא נסמכין בו, הרי הוא מקום חשוב וראוי לתשמישו, והרי זה כידו של אדם החשובה לו כארבעה על ארבעה לפי שדרכם של בני אדם להעמיד כליהם בידיהם, ועוד דכיון דדרכן לכתף עליו מחשבת הרבים משויא ליה מקום וכו’.
ויעו’ עוד ברשב”א ה’ א’ דהביא דהא דבעינן מקום ד’ הוא בזורק לעמוד תשעה ורבים מכתפין עליו דהוא רשות הרבים ואי הוי ארבעה מחייב עליה בהנחתו ואי לא לא, והתירוץ הזה השני שלא כדעת רש”י ז”ל והרמב”ם ז”ל שהם ז”ל כתבו דעמוד תשעה ורבים מכתפין עליו היינו אפילו אינו רחב ארבעה וכמו שכתבתי למטה במקומה (ח’ א’), ע”כ.
ולדברינו נראה ביאור דבריו דס”ל דכל היכא דמכתפי בה רבים הוי חלק ממקום הרבים, ולא בעי מקום ד’ לאחשוביה למקום ההנחה, כיון דעצם הא דמכתפי ביה רבים אינו נותן לו דין מקום רבים מצ”ע, אלא זה גופא מחשיבו דהוא חלק מהרשות הרבים והקרקע דרה”ר דמתייחס אליה. [משא”כ באסקופה דהיא לפני הבית, אם לא יהי’ בה מקום ד’ אפשר דהיא תתיחס להיות חלק מהבית, ולכך בעינן בה מקום ד’ דיהי’ בה חשיבות מקום בפנ”ע, ומיושבת בזה קו’ גה”ש דלעיל]
ח
ויסוד הדברים חזינן דמפורש בדברי הרשב”א בסוגיא דלהלן ה’ א’ דכתב ז”ל, ומסתברא לי דקושיא מעיקרא ליתא, והא דקא מקשינן טרסקל ברשות הרבים רשות היחיד היא לאו למימרא דמשמע לן מתניתין בלמעלה מעשרה, אלא הכי קאמר מדמוקמת מתניתין בשקיבלה העני בטרסקל שבידו ואפילו הכי בעל הבית חייב, אלמא סבירא ליה לתנא דטרסקל לא פליג רשות לנפשיה כעמוד או תל גבוה למעלה משלשה דברשות הרבים חולקין רשות לעצמן להיות כרמלית או מקום פטור דקא סבר תנא דכלים אין חולקין רשות לעצמן, אם כן פליגא אדרבי יוסי ברבי יהודה, דאילו לרבי יוסי ברבי יהודה אפילו רשות היחיד הוי שהוא רשות גמור דאורייתא בזמן שהוא ברשות הרבים למעלה מעשרה, וכל שכן שיחלק רשות לעצמו ברשות דרבנן להיותו כרמלית למטה מעשרה וכו’, ואע”ג דכשהיא משלשה ועד עשרה חייב מה שאין כן בעמוד או בתל, הא לא קשיא דאדם אינו נעשה רשות אלא עומד ברשות וכל שידו תוך רשות הרבים דהיינו למטה מעשרה הרי זה כמונח בארץ.
וכן בהמשך הדברים הביא דמצא לראב”ד ז”ל בעירובין פרק המוצא תפילין שהקשה בשם הראשונים ז”ל ידו היכי דמי, אי למטה משלשה מאי איריא משום דהויא כארבעה על ארבעה הא כל פחות משלשה לא בעינן הנחה אלא על גבי משהו, ואי למעלה משלשה הויא ליה כרמלית, ואי למעלה מעשרה ליהוי רשות היחיד כעמוד, ותירץ הוא ז”ל שאין אדם חולק רשות לעצמו, ותדע לך שהרי למדנו ממשא בני קהת שהמוציא משא למעלה מעשרה חייב הרי שאין דנין באדם דין עמוד בלמעלה מעשרה, וכן אין דנין בו דין כרמלית ולא מקום פטור לפי שהוא נע ונד, וזה ראיה למה שכתבתי אני למעלה, ע”כ. ומבואר דלא כל מה דהוי ברה”ר גבוה ג’ חשיב רשות. וכלים או אדם אינם כמו עמוד להחשיב דהוא רשות נפרדת לעצמו.