ה’ ב’
מפנה חפציו ממקום למקום ובשיטת הראב”ד בדין עקירת רשות
א
הק’ הרמב”ן ח’ ב’ גבי האי זירזא דקני רמא וזקפה רמא וזקפה לא מחייב עד דעקר ליה. איכא למידק והתניא הגונב כיס בשבת כו’ היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא חייב שהרי איסור שבת ואיסור גניבה אין באין כאחד, אלמא אף על גב דלא עקר ליה מחייב.
והביא הרמב”ן דראיתי מתרצין בשם הראב”ד ז”ל דשאני מוציא מרשות לרשות דעקירת הרשויות עקירה היא לחייב עלה.
והיינו דהגם דנעשתה כבר עקירה בחפץ ואין שייך לכאו’ לעשות עקירה נוספת כיון דכבר נעקר, וכיון דהעקירה הזו נעשתה שלא ע”מ להוציא מרה”י לרה”ר, לא היתה בכוונת הוצאה מחייבת ואינו יכול לכאו’ טפי להתחייב, מ”מ עצם זה דנעשה הכא ‘הוצאה מרשות לרשות’ לכך חשיב דיש מצב של עקירה נוספת, דנוסף על העקירה מעצם המקום התווסף גם הוצאה מרשות, דיש לה תוספת של עוד עקירה דיתחייב עליה.
ולפי”ז ביאור התי’ דלכך חייב כשמגרר ויוצא דמיירי במוציא מרה”ר לרה”י, משא”כ בזרזא דקני דמיירי בהעברת ד’ אמות ברה”ר דלא שייך שם הוצאה מרשות לרשות, לכך ל”ש לחייב על עקירה זו.
והקשה הרמב”ן, דא”כ אף המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן כשהוא ברה”י והוציאן למה הוא פטור, נימא עקירת גופו מרה”י לרה”ר עקירה היא אף על פי שהגבהה הראשונה לא היתה לכך ואף על פי שלא עמד דעקירת הרשות עקירה היא ועקירת גופו עקירה היא ויהא המגרר עצמו כמגרר חפץ.
ולכך ביאר הרמב”ן באופן אחר, דהך מימרא דזירזא דקני איכא למימר דשאני רמא וזקפה ממגרר, שהמגרר משעה שגירר הוציאה ממקומה הראשון ואפי’ לא משכה במילואה, אבל רמא וזקפה עדיין ראש אחד במקומו הראשון ומונחת היא שם וכי חזר והפך פעם אחרת לא עשה מלאכתו כאחת ועקירות הרבה הן והנחות הרבה הן לא עקר בבת אחת כל הכלי וכו’.
ובכתובות ל”א א’ יישב הרמב”ן קו’ על הראב”ד, וז”ל היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור. איכא דקשיא ליה והא ליכא עקירה כדאמרינן בפ”ק דשבת האי זירזא דקני רמא וזקפיה רמא וזקפיה לא מחייב עד דעקר ליה והכא נמי האי ליכא עקירה, ושמעתי שהראב”ד ז”ל היה מתרץ דכי בעינן הגבהה ה”מ במגרר ד’ אמות בר”ה אבל במוציא מרה”י לרה”ר עקירת הרשות עקירה היא וכמגביהו הוא, ומיהו כי מגבה ליה על מנת להצניעו ונמלך עליו להוציאו פטור שהרי לא היה מונח ברה”י כדי שתאמר עקירת הרשות עקירה היא אלא בידו הוא ורשות אחרת היא ועל עקירה ראשונה אי אפשר לחייבו.
ודחה הרמב”ן דאינו מחוור כלל, אלא אפשר להעמידה כגון שהיה פתח רה”י גבוה מן הרשות שלפניו וכשהוציאו הרי כאן עקירה, ופירשתיה במקומה במס’ שבת פ”ק.
וביאור דברי הרמב”ן הנ”ל ע”ד מש”כ לבאר לעיל בדברי הרמב”ם פי”ג ה”ב דידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה, לפיכך אם עקר החפץ מיד אדם העומד ברשות זו והניחו ביד אדם אחר העומד ברשות שניה חייב, וכן אם היה עומד באחת משתי רשויות אלו ופשט ידו לרשות שניה ועקר החפץ ממנה או מיד אדם העומד בה והחזיר ידו אליו חייב, ואף על פי שלא הניח החפץ במקום שהוא עומד בו הואיל והוא בידו הרי הוא כמונח בארץ. הרי דלמרות דפתח דחשיבא כד’, סיים דאע”פ דלא הנח חשיב כמונח בארץ, דצ”ע דלשם מה מוסיף, והא היד עצמה היא כד’.
ועכצ”ל דיד היא רק מקום הנחה, אך צריך שייכות לרשות דהיא כנמצאת בארץ והוו תרתי ענייני.
ובארנו לפי”ז את הביאור בתוס’ ד’ א’ דלא יועיל קלוטה כשהוא ביד, דכשהוא ביד הוא במקום בפנ”ע, ולא שייך קלוטה לרשות היחיד, כיון דיש הפקעה של שייכות למקום אחר דלמעשה הוא מונח ביד ולא במקומות אחרים.
ולכך גם בדברי הרמב”’ן יש לומר דמה דהוי בידו לא חשיב דשייך לרשות אלא הוא בידו ולכך לא חשיב דאית בזה עקירה מרשות לרשות, דלא חשיבא דהיא שייכא כלל לרשות אלא דהיא בידו.
ב
אכן דנראה דיש לבאר דברי הראב”ד בדרך נוספת.
דהנה הרמב”ם פי”ד הי”ח כ’ דנעץ קנה ברה”ר ובראשו טרסקל וזרק ונח על גביו פטור שאין רשות הרבים אלא עד עשרה.
ותמה הראב”‘ד דמשמע דהפטור רק משום דהניח טרסקל למעלה מי”ט דאינו מקום רה”ר, והא יש לפוטרו גם בתוך י’ הואיל דזה הוי מקום כרמלית דהא אין ראוי לכתף עליו. [והרהמ”ג תי’ דלא נתכוין הרמב”ם לומר דווקא מי”ט, דלעולם פטור אף בתוך י”ט משום דהוי כרמלית, ורק כ’ הרמב”ם טעם למה אין דין קנה זה כשהוא ברה”ר כרה”ר כמו שהוא כרה”י בהיותו שם כנזכר למעלה, ואמר שאין אויר רה”ר עולה עד לרקיע אלא עד י’ וכיון שאין האויר תופס אלא עד י’ בדין הוא שכל דבר גבוה יתר מג’ יחלוק בו רשות בין תוך י’ בין למעלה מעשרה.]
אכן דדברי הראב”ד דמשמע דס”ל דטרסקל נדון ככרמלית ולא כרה”ר צ”ע מסוגיין, דהא מפורש בגמ’ במסקנת הדברים הא למעלה מי”ט הא למטה מי’, דהיכא דהחזיק קנה ובראשו טרסקל למטה מי”ט חשיב דהוא כרה”ר ממש ולא ככרמלית. ובטעם הדבר דלא הוי ככרמלית, מפורש בתוס’ בסוגיין דביארו ע”ד רש”י להלן ח’ א’ דאין כרמלית בכלים. דביאר רש”י התם גבי היתה קופתו מונחת ברשות הרבים כשהיא פחות מכן, וכדביאר רש”י דהיא פחות מי”ט ורחב ד’ מטלטלין ממנה לרה”ר ולהיפך, דלא גזרו כרמלית בכלים.
והראב”ד יבאר לכאו’ הסוגיא ח’ א’ ד’פחות מכאן’ לא קאי על פחות מי”ט בלבד אלא על פחות מרוחב ד”ט דהוי מק”פ.
ולומדים בדעת הראב”ד דס”ל דיש כרמלית בכלים, וביארו האחרונים, יעו’ קה”י וחזון יחזקאל בסוגיא התם, דשאני נדון הסוגיא דטרסקל דמחזיק בידו את הכלי, ואכמ”ל, ויעו’ בקה”י דזה גופא גריע התם דהאדם מחזיק את הכלי, ואדם גריע טפי, וכדאיתא בדברי הראב”ד הנ”ל דלאדם אין לו תורת מקום.
וכן דייקו מדברי הראב”ד שהובאו ברשב”א בסוגיא דטרסקל ה’ א’ וז”ל, עוד שאל הא דבעינן הנחה על גבי מקום ארבעה ברשות הרבים היכי דמי, אי למטה משלשה לא צריך, אי למעלה משלשה כרמלית הוא ופטור, הא ודאי לא אשכחן לה אלא בזורק לרשות הרבים ונחה על גבי בעלי חיים כמו שאמרנו או לזורק לעמוד תשעה ורבים מכתפין עליו דהוא רשות הרבים ואי הוי ארבעה מחייב עליה בהנחתו ואי לא לא, והתירוץ הזה השני שלא כדעת רש”י ז”ל והרמב”ם ז”ל שהם ז”ל כתבו דעמוד תשעה ורבים מכתפין עליו היינו אפילו אינו רחב ארבעה וכמו שכתבתי למטה במקומה (ח’ א’).
הרי דמדוייק מדבריו דס”ל דדווקא אדם ובעלי חיים לא חולקים רשות לעצמן, ובעי מקום ארבעה, ואילו כלי חולק רשות לעצמו והוי ככרמלית.
ויעו’ לעיל בדברי הרשב”א דהביא ז”ל, ומצאתי לראב”ד ז”ל בעירובין פרק המוצא תפילין שהקשה בשם הראשונים ז”ל ידו היכי דמי, אי למטה משלשה מאי איריא משום דהויא כארבעה על ארבעה הא כל פחות משלשה לא בעינן הנחה [אלא] על גבי משהו, ואי למעלה משלשה הויא ליה כרמלית, ואי למעלה מעשרה ליהוי רשות היחיד כעמוד, ותירץ הוא ז”ל שאין אדם חולק רשות לעצמו, ותדע לך שהרי למדנו ממשא בני קהת שהמוציא משא למעלה מעשרה חייב הרי שאין דנין באדם דין עמוד בלמעלה מעשרה, וכן אין דנין בו דין כרמלית ולא מקום פטור לפי שהוא נע ונד, וזה ראיה למה שכתבתי אני למעלה (ד”ה ומסתברא) וכבר זכינו לומר כדבריו, ע”כ. הרי דבאדם הוי דין מיוחד לפי שנד ונע ולכך אין לו דין מקום.
[עוד יעו’ בדברי הרשב”א שם בתחילת הסוגיא דאדם לא חולק רשות לעצמו, וכן ברמב”ן ז’ א’ גבי רה”י עולה עד לרקיע לענין אוחז אדם את החפץ ברה”י]
וכיון דחזינן חילוק זה בין אדם וכלים, דבאדם דווקא אין לו דין מקום לעצמו, ואילו בכלים יש להם דין מקום לעצמם, הרי מעתה י”ל דאף למה דאמרינן דעקירת רשות מרה”ר לרה”י חשיבא עקירה, זהו רק בעוקר את החפץ עצמו, מרשות לרשות, דענין עקירת רשות למרות דאין עקירה של החפץ מ”מ עצם עקירת הרשות מרה”ר לרה”י חשיבא עקירה, זהו משום דכלפי הכלי חשיב דיש עקירת מקום, דנעקר ממקומו ברה”ר למקומו ברה”י, משא”כ באדם דכפי שכ’ הראב”ד דאין לו תורת מקום כיון דהוא נד ונע, ואין לו מקום לעצמו, לא חשיב דנעקר מקומו כשעובר מרה”ר לרה”י ולכך לא חשיב עקירת הרשות של האדם לעקירה, וממילא לא נחשב דיש הכא עקירת חפץ, דכיון דהאדם לא חשיב דעקר רשות ממילא לא עקר את מקומו של החפץ בעקירת רשות בלבד. ודווקא כשנדון על עקירת חפץ גרידא ממקומו, בזה שפיר אמרינן דעצם עקירת הגוף מהקרקע חשיבא עקירת גוף כעקירת החפץ דנושא עליו, ולגבי זה דהוא רק לענין דיחשב כאילו הוא הרים ועקר את החפץ מהקרקע, שפיר מהני עקירת הגוף לעקור את החפץ. אכן לענין להחשיב עקירה מחמת דמוציא מרשות לרשות, התם לא הוי נדון של עקירת חפץ מקרקע ע”י גופו, ורק בעינן דהעקירה תהא עקירה מרשות, דהחפץ הי’ שייך לרה”ר ועתה שייך לרה”י, ובזה י”ל דכיון דהחפץ נמצא על האדם, מעולם לא הי’ שייך לרה”ר כך שלא חשיב דנעשתה בו עקירה מהמקום והרשות . דהאדם אינו חלק ממקום והרשת ורק עובר בה, וממילא מה דאוחז בידו, גם לא חשיב דהוא חלק מהרשות, ולא חשיב כשמוציא אותו מהרשות דהוא ”נעקר” מהרשות, דאין עקירה מרשות, למה שמעולם לא הי’ חלק מהרשות.
ג
ונראה לבאר באופן נוסף:
דהנה י”ל דאף דלגבי עקירה חשיב דעקירת הרשות, היא עקירה על החפץ למרות דלא נעשה בו כל מעשה עקירה דמ”מ עצם הוצאת החפץ ממקום למקום חשיב דנעשתה בו עקירה אף דלא עקר בפועל את החפץ, שהרי העקירה נעשתה שלא ע”מ להוציא מרשות לרשות, מ”מ עקירת הרשות חשיבא עקירה נוספת מצ”ע וחשיבא דהיא למעשה העקירה שעוקרת את החפץ ממקומו.
ובזה י”ל דרק בנדון של עקירת חפץ יש לומר דעקירת הרשות חשיבא נמי עקירה, דעצם זה דהחפץ נעקר לרשות אחרת חשיב דנעשתה בו עקירת מקום, אבל בנוגע לעקירת גוף של האדם, אף דהנדון הוא מדין עקירת גופו כעקירת חפץ, זהו רק בנדון מעשה של האדם אמרינן דאם הולך ועוקר גופו מהקרקע חשיב מעשה העקירה של הגוף דהוא חשיב גם לענין דעוקר גם את החפץ, אך מה דעובר מרשות לרשות אינו חשיב מעשה עקירה של האדם, דכלפיו אין נדון של רשות, הרי אף די”ל דמה דעובר מרשות לרשות זה גופא יחשיב לעקירה גם לגבי החפץ, כאילו עובר מרשות לרשות וממילא יחשב עקירה, מ”מ אפשר לשמוע דכיון דכלפי האדם לא חשיב דנעשה מעשה של עקירת גופו, ממילא לא יחשב כה”ג גם עקירה לגבי החפץ.
ויעו’ ברשב”א לעיל בסוגיא דטרסקל דפליג על ה’איכא מרבוותא’ דסברי דכל דמניח בידו למעלה מי’ בטרסקל בטיל לרה”ר, אלא רק היכא דיש עקירת גופו דעביד מעשה אמרינן דאף דמחזיק את החפץ למעלה מי’ חשיב דהוא נמצא למטה מי’ דכך ילפינן ממשכן. ומבארים דרק כשעביד מעשה חשיב דהכל נפעל למטה למי’ ואין כל שייכות למקום החפץ דהוא למעלה מי’ כיון דלמעשה חשיב דהכל חדא פעולה והוא כנמצא למטה עם פעולת האדם דעוקר, דהמעשה דהעקירה מחשיבה הכל לדבר אחר. והיינו דכשנעשה מעשה מחשיב אף דבר שלמעלה מי’ דהוא כלמטה מי’, דמייחס את הכל למעשה העקירה שעל הקרקע דשם נחשב דנמצא החפץ, דכשעוקר מלמטה ממילא זה למעלה. והיינו דחשיב ‘עקירת האדם’ דהיא חלק אחד עם עקירת החפץ, ולכך החפץ חשיב דהוא נמצא עם מצב עקירת האדם, היינו למטה מי’. ומעתה זהו דאמרינן גם הכא דאין זה רק דההוצאה של האדם חשיבא להחפץ, אלא הדין עקירה שבאדם מהני להחפץ, וכיון דבאדם לא שייך גביה אלא עצם מציאות עקירת גופו מהקרקע [כלשון רש”י ג’ א’] אבל אין מושג עקירת רשות לגבי אדם, דאין גביו שייכות של הרשות דיחשב דנעקר ממנה, ורק חשיב דעובר מרשות לרשות. דאינו חפץ דיש גביה דין מלאכת הוצאה דחשיב עקירת רשות. לכך י”ל דאין התם מעשה עקירה באדם דיחשב דהוא המעשה עקירה בחפץ, כיון שבאדם אין זה כלל ‘מעשה עקירה’ ורק יציאה גרידא.
ד
עוד נראה דהנה בבהמה מהלכת לרש”י לא חשיב דיש בה עוד מעשה עקירת גוף. והנה כל מה דאמרינן דאף דהעקירה נעשית שלא במחשבה מ”מ מהני העקירת רשות להחשיב עקירה, זהו רק דכה”ג הוי סוג אחר לגמרי של עקירה. ואף דהחפץ נעקר ממקומו בלא כוונת הוצאה, מ”מ ענין זה של עקירת רשות נעשה במחשבת הוצאה.
אכן די”ל דעקירת רשות היא דווקא בעקירת חפץ דיש בזה עכ”פ עתה תוספת של עקירה דלא רק נעקר החפץ ממקומו אלא יש גם עקירת רשות, משא”כ בעקירת גופו, למעשה לא נעשה בחפץ עצמו כל תוספת עקירה, אלא רק דהאדם עוקר את החפץ, ורק דהוא עושה כן פעם על ידי עקירת החפץ ממקומו ופעם על ידי עקירת הרשות, אך בתרוויהו מה דאמרינן דמחמת זה עקירת הגוף כעקירת החפץ, אין ההסבר מחוייב להיות כרע”א דהוא חשיב כאילו נעקר עם גופו גם החפץ, ורק דדין העקירה של גופו חל על החפץ. וממילא י”ל דכיון דאין זה דהחפץ עצמו נעקר גם מהרשות, ורק דחשיב דנעשה בו מעשה עקירה של האדם הנושא אותו, ורק דהאדם פעם אחת נעקר מעצם המקום, ואח”כ נעקר גם מהרשות, אך כלפי החפץ חשיב רק דהאדם עביד ביה עקירה. לכך לא חשיב דיש בעקירה השניה יותר מאשר בעקירה הראשונה דנעקר על ידי האדם שעוקרו, דרק כשעוקר החפץ יש התייחסות לסוגי העקירה, אך כשבא ע”י עקירת האדם, אין ההתייחסות אלא דנעשתה הכא עקירה של האדם, וממילא חל דין עקירה גם בחפץ. ולכך לא מתווסף מידי בזה שהעקירה אצל האדם נעשתה ע”י עקירת הרשות, דכלפי החפץ לא מתייחס אלא דחל בו עכ”פ מצב של דין עקירה.
ה
נראה לבאר בדרך נוספת, דהנה י”ל דחלוק נדון הראב”ד גבי מגרר ויוצא דמיירי שם דליכא כלל מעשה עקירה לכאו’, וע”ז שפיר מחדש הראב”ד דעצם זה דהוי נמי עקירת הרשות, חשיב עוד אופן של עקירה, וממילא במגרר הגם דלא הרימו ונשאו מהקרקע, עצם ההוצאה מהרשות חשיב מעשה עקירה.
אכן זהו דווקא התם דלולא עקירת הרשות אין כלל מעשה עקירה, אמנם היכא דמפנה חפציו ממקום למקום דיש עקירה, ורק דהיא עקירה דאינה אוסרת, ומותרת, דלא נעשתה במחשבת הוצאה, הרי כלפיה אף דעביד עוד מעשה עקירה דמרשות לרשות, אין חשיב דנעשה השתא עקירה שלא היתה קודם לכן, שהרי קודם רק עקר ממקומו בקרקע, ועתה עוקר גם הרשות, אלא דכיון דהחפץ כבר נעקר, לא אמרינן דיש בזה עוד סוג של עקירה, דאף דעוקר לא מהקרקע עצמה אלא מהרשות, מ”מ חפץ כשהוא כבר עקור, לא שייך גביה שוב לעקרו, דהוא כבר עקור, ואף דמוסיף עקירה מרשות לרשות אין היא מחשיבה את ה’עקור’ ל’עקור טפי’. דכיון דכבר עקור לא שייך עוד עקירה גביה כלל.
ויסוד לדברים, יעו’ לעיל ג’ ב’ בתוס’ ריש העמוד גבי דין דעקירת גופו בד”ה היה טעון אוכלין ומשקין מבעוד יום כו’ דהעמיד נדון הסוגיא כשעמד לפוש משחשכה איירי דבלא עמד לא מיחייב אף על גב דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי לא בטלה עקירה ראשונה כדאמר לקמן (ד’ ה:) המפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך עליהן להוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך, ע”כ. וכבר תמה הגר”נ זצ”ל מה שייך דיעשה עוד עקירה אחר דהעמיד החפץ ועקרו. והעמיד דבתחילה רק הרימו מע”ג קרקע, ואח”כ עקר גופו, דיש בזה לכאו’ תוספת עקירה דשוב לא הוי רק נדון דהגבהת חפץ ממקומו אלא עקירתו ממקום למקום, ומ”מ כיון דלא בטלה עקירה ראשונה בכך, לא חשיב דנעשתה בו עקירה חדשה, אף דהשתא עוקרו ממקומו ולא רק מגביהו. כיון דכבר נעקר לא שייך לעשות עוד עקירה.. [ויעו’ רש”י ה’ ב’ דאף חשיב דלא נעשתה עקירה אלא עקירה ראשונה] .
ואתי שפיר לפי”ז לשון הרמב”ם פי”ג מהל’ שבת הי”ב, עקר חפץ מזוית זו להניחו בזוית אחרת שנמצאת זו העקירה עקירה המותרת ונמלך בדרך והוציאו לרשות שניה פטור, מפני שלא היתה עקירה ראשונה לכך ונמצאת כאן הנחה בלא עקירה, וכן העוקר חפץ והניחו על חבירו כשהוא מהלך ובעת שירצה חבירו לעמוד נטלו מעל גבי חבירו הרי זה פטור שהרי יש כאן עקירה בלא הנחה.
וצ”ב מהו דגש דברי דנמצאת כאן הנחה בלא עקירה, והא לא הי’ לו לכתוב אלא דאין כאן עקירה וכמו שכ’ בהמשך ההלכות ד’אין ההנחה גמורה’, ומה הדגש דהדגיש הכא בענין זה.
וי”ל דזהו גופא אתי הרמב”ם להדגיש ולומר דאף דיש למעשה עקירה חדשה, דהתווסף גם עקירת רשות, מ”מ כיון דכבר החפץ נעקר, לא מהני הך עקירה, ולא חשיב דמהני אלא העקירה ראשונה דהיא לא היתה במחשבת הוצאה, ולכך לא חל בו חיוב אף דעביד אח”כ עוד עקירה, דמ”מ כיון דכבר נעקר בפטור חשיב דיש כאן הנחה בלא עקירה.