חקק בו ד’ על ד’ והשלימו לי

חקק בו ד’ על ד’ והשלימו לי

א
גמ’ גיטין ט”ו ב’, אמר רב חסדא גידוד חמשה ומחיצה חמשה אין מצטרפין, עד שיהא או כולו במחיצ’ או כולו בגידוד. דרש מרימר גידוד חמשה ומחיצה ה’ מצטרפין. והלכתא מצטרפין.
וביאר רש”י דנדון הגמ’ הוא אם היה חריץ עמוק חמשה והקיפוהו מחיצה חמשה אין מצטרפין להיות תוכו רשות היחיד
והקשה ר”ת [תד”ה גידוד חמשה] מהא דאמר בשבת בפרק הזורק (דף צט.) ובפ’ בתרא דעירובין (דף צט) דבור וחולייתו מצטרפין לעשרה ואף על פי שזה בגובה וזה בעומק
ועוד דאמר פרק כל גגות (שם דף צג) בהדיא גבי שתי חצרות זו למעלה מזו ויש גידוד חמשה ומחיצה חמשה דמודה רב חסדא בתחתונה הואיל ורואה פני עשרה דמערבת שנים ולא אחד
וי”ל דלענין ב’ חצרות זו למעלה מזו איירי הכא ולגבי עליונה לענין עירוב כדמוכח פ’ כל גגות (שם צג) א”נ לענין תל ברה”ר גבוה חמשה והקיף על גביו מחיצה חמשה דלא חשיב רה”י לענין שבת
וביאר המהרש”א דכוונת התוס’ בתי’ ה’אי נמי לענין תל ברה”ר’ כו’ דלא חשיב רה”י לענין שבת דכיון דמבפנים אינו גבוה עשרה אינו נעשה לרשות היחיד כלל מבפנים ואף על גב דמבחוץ גבוה עשרה אינו נעשה רשות היחיד מבפנים והזורק מתוכו לרשות הרבים או מרה”ר לתוכו פטור.

ומבואר דיש חשיבות במחיצות שבת דיהיה גבוה עשרה, ולא סגי במה דכלפי רה”ר הוי י”ט.

אלא דיל”ע מדברי התוס’ בסוכה ד’ ב’ ד”ה פחות משלשה טפחים כשרה דהקשו מהא דמבואר שם בסוגיא בבית בפחות מי’ דמהני לחקוק באמצעו י’ טפחים ז’ על ז’ להכשיר הסוכה, דזה צ”ע לפי’ הקונט’ בריש פרק שני דגיטין (דף טו) גבי גידוד חמשה ומחיצה חמשה דאין מצטרפין דאם היה חריץ עמוק חמשה ומקיפו מחיצה חמשה אין מצטרפין להיות בתוכו רשות היחיד, דהא אשכחן הכא לענין סוכה דמצטרפין
עוד הקשו מסוגיין פ”ק דשבת (דף ז) גבי בית דאין תוכו עשרה דאם חקק בו ארבעה על ארבעה חשיב כוליה רשות היחיד.
וכתבו דאפשר דיש ליישב דמיירי דחקק ארבעה בעומק עשרה
עוד מקשה רבינו תם מהא דאמר פ’ בתרא דעירובין (דף צט) ובשבת פרק הזורק (דף צט.) דבור וחולייתה מצטרפין לעשרה
ועוד אמרינן בסוף פרק כל גגות (עירובין צג) גבי שתי חצירות זו למעלה מזו ויש גידוד חמשה ומחיצה חמשה דמודה רב חסדא בתחתונה הואיל ורואה פני עשרה דמערבת שנים ולא מערבת אחד
אלא יש לומר דגידוד חמשה ומחיצה חמשה לענין שתי חצירות זו למעלה מזו איירי ולענין עליונה כדמוכח סוגיא דכל גגות ולענין עירוב
אי נמי לענין תל ברשות הרבים גבוה חמשה והקיף על גביו מחיצה חמשה דלא חשיב רשות היחיד לענין שבת
וא”ת דבפ”ק דשבת (דף ז) גבי בית שאין תוכו עשרה וחקק בו להשלימו לעשרה אמאי לא מחלק כי האי גוונא אם יש משפת חקק ולכותל שלשה טפחים
ויש לומר דלא דמי רשות שבת שהוא למנוע רגל רבים, לסוכה דבעינן בה מחיצות סמוכות לסכך
וצ”ע דמשמע בתוס’ דמחיצות שבת חלוקה משל סוכה, דאינה אלא למנוע רגל הרבים. ותמוה לפי”ז מש”כ התוס’ בתחילת דבריהם כדכ’ בגיטין דגידוד חמשה ומחיצה חמשה הוא לענין תל ברה”ר גבוה חמשה והקיף על גביו מחיצה חמש וכדביאר שם המהרש”א דהוא משום דעיקר דין המחיצה הוא להיות דין מחיצה י’ ברה”י ולא סגי בדין המחיצה כלפי הרה”ר, ותמוה דאמאי הוי הך גדר במחיצה לענין שבת, והלא אדרבא הא אמרינן דעיקר דין המחיצה אינו אלא למנוע רגל הרבים, וא”כ אדרבא סגי דיהי’ י’ כלפי רה”ר למניעת כניסת הרבים, ומדוע דווקא בעינן דיהי’ דין י’ כלפי רה”י והלא עיקר דין המחיצה הוא כלפי בני הרה”ר.

ב
והנה הק’ הריב”א בתוס’ בסוגיין ד”ה ואם חקק בו ד’ על ד’ דמ”ש מסוכה דאינה גבוהה י’ דאמר בפ”ק דסוכה (דף ד.) חקק בה להשלימה לי’ אם יש משפת חקק ולכותל ג’ טפחים פסולה פחות מג’ כשרה והכא מהני חקיקה אפילו מופלגת מן הכותל הרבה
ותירץ דשאני התם גבי סוכה דבעינן שיהיו מחיצות סמוכות לסכך דילפינן התם (דף ו) מחיצות מבסכת בסכת בסכות כדאמרי’ התם הרחיק הסיכוך מן הדפנות פסולה ולהכי בעינן שיהא פחות מג’ דצריך לצרף הגידוד של חקק למחיצות כדי שיהיו סמוכות לסכך שכנגד הנקב
אכן התוס’ בסוכה כ’ ז”ל, וא”ת בפ”ק דשבת (דף ז) גבי בית שאין תוכו עשרה וחקק בו להשלימו לעשרה אמאי לא מחלק כי האי גוונא אם יש משפת חקק ולכותל שלשה טפחים ויש לומר דלא דמי רשות שבת שהוא למנוע רגל רבים לסוכה דבעינן מחיצות סמוכות לסכך.
וצ”ב דאמאי צריכים התוס’ להוסיף בסוכה טפי מתירוצם בשבת, ולומר דשאני שבת דהוא למנוע רגל רבים, והא הלא סגי במה שכתבו דסוכה דווקא אית בה דווקא דין מיוחד של מחיצות הסמוכות לסכך ולכך אין לצרף המחיצות משא”כ בשבת ליתא לדין מיוחד זה דהוי בסוכה, ומאי אתו לאשמועינן בהוספת סברא נוספת במחיצות שבת דאינן אלא למנוע רגל רבים דלכך דווקא אין לצרף בה את המחיצות.

עוד יש לעיין דהנה שיטת התוס’ משמע דבשבת כיון דאין בה דין מחיצות סמוכות לסכך לכך מהני לצרף בה את המחיצות. ואילו בתו”י וברא”ש מבואר דאף בשבת מה דמצטרף זה המחיצות החיצונית של י’, ולא מהני לצרף המחיצות דהחקק והמחיצה. והיינו דאף דבגמ’ משמע דלא מהני המחיצה החיצונית כיון דאין בתוכה גובה י’, מ”מ כיון דחקק הרי אז מהני המחיצה החיצונית אף דהיא עצמה אין בה כלפי פנים גובה י’ וכד’ רש”י ז’ א’ [ד”ה אלא, ויעו’ רש”י סוכה ד’ א’ ובמאירי הכא] דלכך אינה מחיצה, מ”מ כיון דכלפי רה”ר יש בה גובה י’ מהני כשחקקו.
וצ”ב ביאור המחלוקת בין שיטת התוס’ לבין שיטוות התו”י והרא”ש האם מהני לצרף להיות מחיצה אחת את החקק ואת מחיצות הבית.
וכן צ”ב מחלוקתם בזה דלתוס’ לא מהני מחיצה החיצונית בפנ”ע כיון דאין בה י’ כלפי פנים וכדכ’ רש”י [ד”ה אלא] דלכך לא חשיבא מחיצה דאין בה י”ט, ורק צירוף החקק והמחיצה מהני לאשוויי מחיצה, ואילו לתוי”י והרא”ש מהני הא דהוי י”ט כלפי חוץ.

ובעיקר החילוק של התוס’ בין מחיצת שבת למחיצת סוכה צ”ע דא”כ היאך אמרינן בגמ’ סוכה דמיגו דהויא דופן לשבת הוי דופן לסוכה וכן להיפך, והא חלוקים הם ביסוד דינם. [וכבר העיר עד”ז מסיכך ע”ג פסי ביראות העמק ברכה סוכה אות ח’]
ג
שיטת רא”ש בסוגיין [סי’ יא] צ”’ע דעירב שיטת התוס’ והתו”י, וז”ל, דאפילו אם יש בו בין שפת חקק ולכותל שלשה טפחים ולא דמי להא דאמרינן בפ”ק דסוכה (דף ד א) סוכה שאינה גבוה י’ וחקק בה כדי להשלימה לי’ אם יש משפת חקק ולכותל שלשה טפחים פסולה דגבי סוכה בעינן מחיצות סמוכות לסכך דאמר התם שאם הרחיק הסכך מן הדפנות ג’ טפחים פסולה אבל גבי שבת רק שהרשות משתמר ע”י המחיצות אפילו רחוקים ממנו הרבה קרוי רה”י הלכך ע”י מחיצות החיצונות שגבוהות עשרה נקרא רה”י אבל לא ע”י הפנימית שאין שפת החקק מצטרף עמהן כיון שרחוקים ממנו ג’ טפחים, ע”כ. הרי דאף דסיים דכל מה דמהני המחיצות בשבת הוי רק המחיצה החיצונית כיון דיש בה י”ט כלפי חוץ אף דאין בה י’ כלפי פנים משום מיעוט תקרת הבית, מ”מ נקט דסוכה שאני כיון דבעינן בה מחיצות סמוכות לסכך, וצ”ע דתיפ”ל דסוכה מיירי דאין בה מחיצות חיצוניות י”ט. שהרי צירוף חקק ומחיצה הא משמע דלא מהני בשיטת הרא”ש.

ד
וברמב”ן בסוגיין כ’ דהא דלא בעינן תוך ג’ כדבעינן בסוכה, הוי משום דלענין סוכה דפנות בעינן דכתיב בסכת בסכת בסכות הלכך בעינן תוך ג’ דליהוי לבוד, אבל לענין שבת כל היכא דלא בקעי רבים כלל רה”י הוא והא איתנהו למחיצות מבחוץ דהוו עשרה, הלכך תוך חקק נמי תוך מחיצות דעשרה הוי ורה”י הוי, ע”כ. ומשמע תי’ ע”ד הרא”ש.
אלא דהמשיך הרמב”ן וכ’ ז”ל, ואיכא דקשיא ליה הא אמרינן בפ’ המביא גט תניין (ט”ו ב’) גדוד חמשה ומחיצה חמשה אין מצטרפין, וליכא למימר דשאני הכא דרובא מחיצה, דהתם משמע דאפי’ רובא מחיצה לעולם אין מצטרפין כדקאמרינן עד שיהא או כולו בגדוד או כולו במחיצה, ואיכא דמפרקי שאני חקק בית וכו’
וצ”ע [וכה”ק השפ”א] דהא לשיטת הרמב”ן דאזיל כהתו”י והרא”ש דהמחיצות דמהני אינן צירוף החקק וכותל הבית, אלא רק כותל הבית כיון דאית ביה י’ כלפי חוץ ולכך שאני מסוכה, א”כ מאי אתי ומק’ הרמב”ן מהא דמצינו דלא מהני צירוף מחיצות גבי גידוד ומחיצה [ומהמשך דברי הרמב”ן חזינן דמבאר השתא כביאור רש”י דמיירי במחיצה על חריץ], והא הכא אין הנדון כלל מדין צירוף מחיצות, ורק דמהני המחיצה החיצונית.

ובעיקר נדון הגמ’ דגידוד חמשה צ”ע דהא לכאו’ אין זה נדון בהל’ צירוף מחיצות, שהרי אפ’ בסוכה דכ’ הראשונים דבעינן בה דין דפנות ומחיצות הסמוכות לסכך הא חזינן דמהני בתוך ג’, והיאך בגידוד חמשה דהוא ממש על החריץ ואפ’ בלא דין לבוד לא מהני אף לענין שבת דלית בה לדין דפנות.

וכ’ הרמב”ן דליכא למימר דשאני הכא דרובא מחיצה, דהתם משמע דאפי’ רובא מחיצה לעולם אין מצטרפין כדקאמרינן עד שיהא או כולו בגדוד או כולו במחיצה כו’.
וצ”ב דמאי סלק”ד בהאי סברא, דמאי מהני דרובא מחיצה, והא כיון דיש שיעור י’ במחיצה, וחסר להאי שיעור במחיצת הבית ובעינן לצירוף החקק, היאך שייך לומר דמהני מחמת רובא, והא למעשה ליתא לשיעור, [וכידוע מיניה דהגר”ח דכשיש שיעור בהחפצא לא מהני בזה רובו ככולו אא”כ הוי דין במעשה וכדאיתא בגר”ח פי”ח מטו”מ ה”ז]

ויעו’ דהרמב”ן כ’ דאיכא למימר דשאני חוליות הבור שכן דרך כל הבורות לעשות להם חוליא והו”ל כגדוד עשרה משא”כ בחריץ בעלמא.
וצ”ב דמה סברא הוי בהא דכן דרך כל הבורות לעשות להם חוליא, והא סוף סוף בעינן לצירוף מחיצות.
וביותר צ”ע דאמאי משו”ה לא הי’ סגי למימר דמהני בכה”ג צירוף מחיצות, ומדוע הוצרך הרמב”ן לומר דלכך חשיב כגדוד עשרה ולא חשיב כלל צירוף.

ה
עוד יל”ע דהנה בתוס’ כ’ דעיקר דגש החילוק הוא משום דבסוכה המחיצות צריכות ליהיות קרובות לסכך משא”כ בשבת, אכן דהרמב”ן כ’ דבסוכה דפנות בעינן דכתיב בסכת בסכת בסכות הלכך בעינן תוך ג’ דליהוי לבוד, אבל לענין שבת כל היכא דלא בקעי רבים כלל רה”י הוא והא איתנהו למחיצות מבחוץ דהוו עשרה, הלכך תוך חקק נמי תוך מחיצות דעשרה הוי ורה”י הוי, ע”כ. הרי דהרמב”ן לא הזכיר כלל בדבריו דבעינן מחיצות הסמוכות לסכך ורק דבסוכה דפנות בעינן, וצ”ע דמה ענין זה ד’דפנות בעינן’ להא דלא מהני מחיצות רחוקות מהחקק דלא כבשבת דמהני אף מחיצות חיצוניות.

וברשב”א בסוגיין הביא תי’ התוס’ לחלק בין חקק דשבת לבין חקק דסוכה דבעי דווקא פחות מג”ט, דהתם בעינן מחיצות ממש והכשר סוכה במחיצות היא ושיהו סמוכות לסכך ולמטה מן הסכוך כדאמרינן הרחיק את הסיכוך מן הדפנות פסולה, אבל לענין שבת אין ההקפדה במחיצות ממש שיהו מכשירות את החקק אלא שיהא החקק נשמר על ידיהן שלא יהו הרבים בוקעין בו, וכיון שיש בחקק רוחב ארבעה על ארבעה ויש בגבהו כשיעור רשות היחיד עם גובה המחיצות והמחיצות שומרות אותו מבחוץ לא חיישינן בין שיהו על שפת החקק בין שיהו מרוחקות ממנו כמה, ע”כ. וצ”ב דמה דגש הרשב”א בחילוקו בין סוכה דאיכא הקפדה על ‘מחיצות ממש’ לבין שבת ד’אין ההקפדה במחיצות ממש’ והא ממשמעות דבריו עולה לכאו’ דאין הנושא מחמת דהוי דין ב’מחיצות ממש’, אלא רק משום דבסוכה יש דין דהמחיצות יהיו סמוכות לסכך ולמטה מהסיכוך וכו’ ואילו בשבת אין לדין זה דסכך, ומה שייך זה להכריח נמי דאין בשבת דין מחיצות ממש.

ובריטב”א בסוגיין כ’ וז”ל, דהתם בעינן מחיצות של סוכה, דרחמנא קפיד שיהיו לה דפנות, אבל הכא לא בעי אלא שיהא עומד מוקף מחיצות ושיראה עצמו תוך מחיצות, ע”כ. הרי דגם בריטב”א הדגש דלא מהני חקק בסוכה אינו משום דבעינן מחיצות סמוכות לסכך אלא משום ד’דפנות בעינן’. רק דבריטב”א משמע דבשבת הדגש אינו למנוע רגל רגיל אלא שיהא עומד מוקף ושיראה עצמו תוך מחיצות.
עוד יעו’ בדבריו בסוכה ד’ א’, דהכא גבי סוכה שמצותה בדפנות בעינן פחות משלשה כדי שיהיו דפנות הסוכה נראות כשלה, אבל התם כל היכא שיש רשות ארבעה על ארבעה מוקף מחיצות תו לא בעי וכדאכשרינן בה בגוד אסיק מחיצתא משא”כ בסוכה כדלקמן, ע”כ. הרי דהוסיף בביאור הדגש ד’דפנות בעינן’ דהוא משום ד’נראה כשלה’, ואילו בשבת סגי דיש רשות מוקפת מחיצות.
עוד צ”ב הוכחתו ליסוד הנ”ל מהא דלא מהני גו”א בסוכה אלא בשבת, וצ”ב דמאי שייך לנדון הנ”ל והא בגמ’ סוכה מבואר דהוא רק משום דבסוכה הוי דין מיוחד של ‘מחיצות ניכרות’.

ויעו’ במאירי בסוגיין דהואיל ומחיצות שבה מונעות רגל רבים משם רה”י היא. ויש מי שכתב בענין זה דוקא בשקירויו משלימו לעשרה שנראו מחיצות אלו מיהא לטלטל בכל הגג אבל אם אין קירויו משלימו לעשרה אין חקק מועיל אא”כ שפת החקק בפחות משלשה לכותל על הדרך שהתבאר בראשון של סוכה וכו’, ומבואר בדבריו דהא דבעינן מחיצות עשרה דווקא אינו משום דהוי מחיצות כלפי חוץ בגובה עשר, אלא משום דמהני דיכול לטלטל על הגג, וצ”ב גדר הטעם בזה.

עוד יעו’ מחלוקת הרי”ץ גאות והרא”ש [בסוכה, ויעו’ ברהמ”ג פי”ד מסוכה הי”ד] והראשונים האם בעמוד גבוה י’ אמרינן דופ”ע מקירות הבית, וצ”ב מה יסוד שיטתו דאמאי לא נימא בתוך ד’ אמות דין דופן עקומה.

ויעו’ ברהמ”ג פ”ד מסוכה הי”ד דהביא דעת החולקים על הרי”ץ והעמידו דהא דעמוד דוקא בשהוא רחוק ד’ אמות מן הדפנות הא לאו הכי ודאי כשר אפילו גבוה כמה וכן הדין באיצטבה. ומ”ש בגמרא גבוה עשרה לפי שפחות מי’ והוא רחוק מן הדפנות ד’ אמות אפילו אביי לא הוה מכשיר ליה שכיון שאינו רשות בפני עצמו היכי נימא גוד אסיק אבל בגבוה עשרה שהוא רשות היחיד לענין שבת ועולה עד לרקיע היה אביי סבור להכשיר בסוכה ואמר ליה רבא דלא, ע”כ.

עוד יש להעיר מדברי המאירי בסוכה שם, היתה גבוהה מכ’ אמה ובנה אצטבא באמצעיתה בהכשר סוכה אלא שאין איצטבא זו מחוברת לשום כותל שבסוכה אף זו כל ששלשה צדדי האיצטבא אין ביניהם לכותלים ארבע אמות כשרה אומרין דופן עקומה אפילו לכמה רוחות. היתה פחותה מי’ וחקק בה חקק הראוי להכשר סוכה כגון שבעה על שבעה ואין שפת החקק מחובר לכותל בשום צד בזו צריך שלא יהא משפת החקק לכל רוח משלשה רוחות שלשה טפחים כדי להכשירו מתורת לבוד, ע”כ. הרי דיש דגש דאין האיצטבא מחוברת לשום כותל, וכן בחקק דאין מחובר בשום צד, ולכאו’ אף דיהי’ מחובר בצד אחד, סוף סוף עצם זה דאין ג’ מחיצות לשבת או לסוכה זה גופא מגרע בדין המחיצה הזו, ומדוע צריך להוסיף רבותא זו דאין מחובר לשום כותל.

וכן עד”ז יש להעיר בדברי הטור סי’ שמ”ה בענין מחיצה דשבת וז”ל, בית שאין תוכו י’ וקירויו משלימו לי’ יש בו ד’ על ד’ תוכו כרמלית ועל גבו רשות היחיד ואם חקק בו ד’ על ד’ אפילו באמצע רחוק מן הכותלים נעשה כולו רשות היחיד, ע”כ. ומשמע דיש דגש דהוא באמצע רחוק מכל הכתלים, ולכאו’ כל עוד יש לו שייכות לחלק מן הכתלים מה הרבותא דאין לו לכל הכתלים.

ו
ובעיקר מחלוקת התוס’ והרא”ש אי בשבת מצרפין מחיצה לחקק או דמהני מחיצת הבית החיצונית נראה בהקדם יסוד הגר”ח המפורסם בפי”ז הי”ב מהל’ שבת, בדעת הרמב”ם דכל מחיצות רה”י דבעינן שיהא גובהן עשרה עיקר השיעור אינו בעצם המחיצות, כי אם בהמקום, דבעינן שגובה עשרה שבו יהא מוקף מחיצות, ואם מצאנו גובה עשרה שמוקף מחיצות בכל העשרה שבו, לא איכפת לנו כלל בעצם המחיצות אם הן מחזיקות עשרה אם לא, ולכך כ’ נפק”מ דנהי דכתותי מיכתת שיעוריה, אבל הרי זה לא מהניא רק דעצם הלחי לית ביה שיעורא, אבל במקום הרי עכ”פ כל הגובה עשרה חשוב מוקף מקצת מחיצה רביעית ולכך מועיל זאת בדיני מחיצה, ע”כ. ונמצא דדין דמחיצות שבת שונה משאר מחיצות כיון דאין דין השיעור במחיצה עצמה אלא במקום, אכן לענין סוכה ודאי דבעינן חפצא של דפנות ויהי’ בהם דין דכתותי מכתת שיעוריה [וכן האריך בעמק ברכה סוכה אות ה’]
ומעתה י”ל דהתוס’ בסוגיין יליף ע”ד מש”כ הגר”ח ברמב”ם דאין דין השיעור י’ טפחים במחיצות השבת בחפצא של המחיצה אלא דין בהמקום דיהי’ גובה י’ שבו מוקף מחיצה, ולכך לא סגי להתוס’ בהיקף מחיצה החיצונית, דאף דכלפי בני רה”ר יש גובה י’, הא מ”מ אין בפנים בתוך הרשות מקום גובה י’ שהוא מוקף מחיצה, דאין מחיצה בגובה י’ כלפי פנים.
ומאידך מהני בזה צירוף החקק והכותל, דהואיל ואין דין השיעור י”ט בחפצא של המחיצה אלא בהמקום, מהני לכך כל עוד יש במקום צירוף של ב’ מחיצות דיהי’ חשוב דאית ביה מקום י’ דאית ביה מחיצה, אף דהצירוף להשיעור י’ הוא בב’ מחיצות.
אכן הרא”ש והתו”י סברי דאף בשבת דין השיעור י”ט הוא במחיצה עצמה, וממילא אין לצרף להשיעור י’ מב’ מחיצות, דכיון דהוא שיעור במחיצה עצמה, בעינן דלמחיצה מצ”ע יהי’ דין השיעור הנ”ל.
ואפשר דזהו דהוצרך הרמב”ן גבי בור וחוליא לומר דחשיב כאילו גובה הגידוד הוא י’, דאין זה רק גדר של צירוף, הואיל וצירוף לא מהני כשדין השיעור הוי במחיצה, ורק בעינן לומר דחשיב עי”כ דהוי מחיצה י’.
ומאידך מהני לשיטת התו”י הרא”ש והרמב”ן כשיש במחיצות החיצוניות י”ט, דהואיל ועיקר השיעור הוא בחפצא דהמחיצה עצמה דימנעו רגל רבים ולא בהמקום, לכך סגי השיעור כשהמחיצה מונעת רגל רבים דיש בה י”ט כלפי מקום דחוץ לבית.

ז
עוד יעו’ בחי’ ר’ חיים פט”ז משבת הט”ז דייסד דצוה”פ אף דאית בה דין מחיצה אינה כשאר מחיצות. ושני ענינים נפרדים הן בעיקרן, דפתחים בעלמא אף על גב דדין פתח עלה ופקע מינה שם פרצה וכמבואר בעירובין דף ו’ [ע”א] עיין שם, וכן הוא מבואר להדיא במשנתנו דף ט”ו מפני שהיא כפתח, אבל מ”מ אינה בכלל סתימה או מחיצה העשויה להתיר, ועיקר דין מחיצה והרה”י נעשה רק ע”י יתר המחיצה העומדת, ושם פתח מועיל רק להפקיע מינה שם פרצה האוסרת, וכדתנן בדף ט”ו שם ובלבד שיהא גדר גבוה עשרה טפחים ולא יהו פרצות יתרות על הבנין כל פרצה שהוא כי’ אמות מותרת מפני שהיא כפתח יתר מכאן אסור, והיינו משום דתרי מילי נינהו, דין עומד מרובה על הפרוץ המועיל להחשב מחיצה ולאשוויי רה”י, וחלות שם פתח המועיל להפקיע מינה שם פרצה האוסרת, משא”כ צורת הפתח אף אם יסוד דינה הוא מדין פתח, מ”מ כולה דין מחיצה בה, וזהו עיקר ההלכה של צורת הפתח דבקנה מכאן וקנה מכאן וקנה ע”ג העומד והפתח שבתוכו יחדיו חשוב מחיצה.
ובהמשך הדברים הוסיף וחידש [ד”ה אבל נראה] דכל זמן דליכא מחיצות כשיעור ליכא לא מחיצות ולא שם פתח, ובדאיכא מחיצות מן הצדדין שפיר נעשית רה”י ע”י המחיצות שבצדדין, ולית כאן דין פרוץ מרובה על העומד כיון דבמקום מחיצות הפרוץ נחשב כפתח, ולענין לאשוויי מחיצות בעינן דוקא עומד מרובה על הפרוץ, ושם פתח אינו מועיל לזה כלל דאין פתח עושה מחיצות, וגם דבלא מחיצות לית כאן שם פתח כלל. ובאמת שהוא כן סוגיא ערוכה בסוכה דף ד’ [ע”ב] דאיתא שם שהיה ר’ יעקב אומר דיומדי סוכה טפח וחכמים אומרים שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח, והרי בסוכה דף ז’ [ע”א] תניא ויתרה שבת על סוכה שהשבת אינה ניתרת אלא בעומד מרובה על הפרוץ משא”כ בסוכה, דפרוץ מרובה על העומד ג”כ כשר בה, ומ”מ הא תניא דבעינן דוקא שיעור מחיצה בדיומדי סוכה, אלא ודאי דהפרצות והפתחים לא מצטרפי כלל לדיני מחיצות ואינן מועילין להכשר סוכה.
אכן דתמה מהא דהצריך הרמב”ם בצוה”פ שיהא גם עומד מרובה על הפרוץ ולמה לנו זה והלא הצורת הפתח עצמה הויא מחיצה גמורה מדין תורה.
ונראה דדעת הרמב”ם היא, דאע”ג דצורת הפתח דין מחיצה בה ומועלת להפסיק ולהתיר בכלאים, מ”מ אינה משלמת שיעור מחיצה, והיכא דבעינן עצם המחיצות לא מהני צורת הפתח, והרי לענין סוכה הוא זה מפורש בהסוגיא דצריכה נמי צורת הפתח וקשה דא”כ למה לנו פס ד’ המשלים דין מחיצה מתורת לבוד ותיפוק לן דצורת הפתח בעצמה דין מחיצה בה, וכן בסוכה העשויה כמין גאם דעושה פס טפח ומשהו ומעמידו בפחות משלשה כי היכי דתהוי מחיצה ארבעה וצריכה נמי צורת הפתח ג”כ קשה דלמה לי מחיצת ד’ והלא צורת הפתח בעצמה נחשבת מחיצה, אלא ודאי חזינן מזה דצורת הפתח אינה מועלת רק להחשב כולו מוקף מחיצה, וממילא דמועיל בסוכה העשויה כמבוי לצרף את הדופן השלישי להשנים, וכן בסוכה העשויה כמין גאם מועיל שתהא הסוכה מוקפת כולה שלש מחיצות, אבל לענין עצם שיעור מחיצה האמור בסוכה שתים כהלכתן ושלישית טפח, דההילכתא בזה הוא דבעינן מחיצות עצמן, בזה לא מהניא צורת הפתח, ושני בזה דין צורת הפתח מדין לבוד ודין עומד מרובה על הפרוץ.
ולפי דברי הרמב”ם צ”ל דחלוק דין כלאים מדין שבת וסוכה, דבכלאים לא בעינן רק הפסק מחיצה ולא המחיצה עצמה, וע”כ שפיר מועיל גם צורת הפתח כיון דדין מחיצה בה, משא”כ לענין שבת וסוכה בעינן עצם המחיצות עצמן ובזה לא מהניא צוה”פ.
ומ”מ כ’ הגר”ח דאכן נראה דכיון דצורת הפתח הרי דין מחיצה בה וכדחזינן דמועילה לענין כלאים ובכמה דברים לענין סוכה, וא”כ המוקף בה חשוב כסתום ומוקף, ורק דאינה עולה למחיצות עצמן, אם כן הרי דינה חלוק, דנהי דאינו נעשה רה”י ע”י צורת הפתח ומשום דחסר הדין מחיצות עצמן דבעינן לענין אשוויי רה”י, אבל מ”מ דין רה”ר פקע מיניה, ומותר לטלטל בתוכו, דלדעת הרמב”ם אין היתר טלטול תלוי בדין רה”י, ומבוי שניתר ע”י קורה יוכיח, שהזורק לתוכו פטור לדעת הרמב”ם דמדין תורה אינו רה”י, ומ”מ מותר לטלטל בתוכו, והכי נמי בצורת הפתח דכוותיה אף על גב דאינו מועיל לאשוויי רה”י מ”מ מועיל לענין היתר הטלטול. ובזה יבואר היטב הסוגיא דעירובין דף ו’ דמבואות המפולשין לרה”ר עושה להן צורת הפתח מכאן ולחי או קורה מכאן, ורה”ר עצמה לא מיערבא רק בדלתות, ופסק כן הרמב”ם בפי”ז מהל’ שבת, ואף על גב דנראה דלדעת הרמב”ם גם מבואות המפולשין לרה”ר מצטרפי בהדי רה”ר להיות רה”ר מדין תורה, וכמש”כ בפי”ד שם בקרן זוית הסמוכה לרה”ר דאינה רה”ר הואיל ומוקפת שלש מחיצות, דמשמע מינה דבמפולש מיהא מצטרפא לרה”ר להיות רה”ר, וא”כ מאי שנא מבואות המפולשין לרה”ר מרה”ר עצמה דלא מיערבא רק בדלתות, אכן לפי המבואר הרי ניחא, דמבואות המפולשין לרה”ר כיון דכל דין רה”ר שבהן הוא בהדי צירופן לרה”ר, א”כ מועיל צורת הפתח להפסיק שלא יצטרפו לרה”ר, משא”כ ברה”ר עצמה, דכל דין ביטול רה”ר שלה הוא רק ע”י דין מחיצות של רה”י, ע”כ לא מהניא ע”ז צורת הפתח, כיון שאינה מועלת להשלים דין מחיצות עצמן.
ולכאו’ יל”ע דהא כפי דהבאנו לעיל ביאר הגר”ח פי”ז הי”ב בשיטת הרמב”ם דאין דין השיעור במחיצה עצמה אלא בעינן י’ טפחים דיהי’ להם דין מחיצה, ונפק”מ דלכך אין בזה דין דכתותי מיכתת וכו’ וכדהתבאר, וא”כ מה”ת לומר דדין המחיצה דשבת הוא טפי מדין מחיצת כלאים, ולא סגי רק בדין ההפסקה בין מקום למקום אלא בעינן לחפצא של המחיצה, ולכאו’ מדוע והא עיקר דין המחיצה אינו בעצמותה, וכדחזינן דאין דין השיעור בהחפצא של המחיצה ורק בהמקום דיהי’ גובה י”ט שבו מוקף במחיצה, ולכאו’ גדר הדברים דהוא דין בהמקום למנוע בו רגל רבים, וא”כ לפי”ז הא סגי במחיצה כנדרש לענין כלאים בלבד דהיא רק להפריד בין מקום למקום.
ומוכח בהרמב”ם דאין כן גדר הדברים, אלא וכמו שהבאנו מש”כ הגר”ח בפט”ז הט”ז דאף אם הוי מחיצה להפסק בין מקום למקום, לא סגי בה, כיון דאמרינן דהמקום עצמו הוא חלק מרה”ר ולכך המחיצה לעשות הפסק בין מקום למקום לא תועיל, שהרי המקום עצמו גם הוא רה”ר, וכדכ’ הגר”ח דשאני מבוי המפולש דהוא אינו ברה”ר ורק מפולש, ולהכי דווקא בו סגי במחיצה דעבדא רק הפסק. ולכך בעינן בכה”ג ליצור מקום אחר, מקום של רה”י, ובעינן למחיצה דתיצור מקום חדש, ולהכי צריכים מחיצה דיש בה דין נמי בעצמותה ולא רק למיעבד הפסק בין המקומות כבכלאיים.
אלא דצ”ע דהא מפורש בדברי הגר”ח שם בדבריו דכ’ דצורת הפתח אינה מועלת רק להחשב כולו מוקף מחיצה, וממילא דמועיל בסוכה העשויה כמבוי לצרף את הדופן השלישי להשנים, אבל לענין עצם שיעור מחיצה האמור בסוכה שתים כהלכתן ושלישית טפח, דההילכתא בזה הוא דבעינן מחיצות עצמן, עכת”ד. ודבריו הנ”ל לכאו’ מכריחים דלא כדבריו בפי”ז דאין דין מחיצה דשבת למהווי דין במקום להיות חשוב כולו מוקף מחיצה אלא דין במחיצה עצמה, דהוא גופא דין במחיצה ולא רק דין במקום.
ונראה די”ל דבשבת אף דיסוד הדין הוא דמקום י’ טפחים יהי’ מוקף מחיצה, מ”מ בעינן לכך דין מחיצה בעצמותה ולולא כן לא יהי’ חשוב מקום רה”י, כיון דאינו כבכלאיים דסגי דיהי’ מוקף מחיצה דיהי’ מובדל מהמקום הסמוך, כיון דהכא גם על מקום שבתוך המחיצה אכתי הוי שם רה”ר, ולכך בעינן למחיצות עצמן בשביל לבטל שם רה”ר וכדכ’ הגר”ח. ורק דכיון דלמעשה יסוד דין השיעור אינו במחיצות אלא במקום דבעינן דיהי’ מוקף בגובה י”ט, לכך ל”ש בהו דין דכתותי מיכתת. ולפי”ז אף דהוו בהו נמי דין דמחיצות עצמן אין זה אלא רק מחמת דאם לא דנוצר מקום דרה”י, לא יחשב מובדל ממקום הרבים, אך לעולם יסוד הדין דבעינן הוא במקום י’ דיהי’ מוקף מחיצות.
ומעתה נראה לבאר דברי התוס’ בגיטין דאף דשיטתם דמחיצה בשבת עיקרה אתי למניעת רגל רבים, מ”מ מוכיח המהרש”א גיטין ט”ו ב’ מדברי התוס’ בגיטין וסוכה דעיקר דין המחיצה הוא דיהי’ מקום י”ט בתוך מקום הרה”י ולא כלפי הרה”ר, כיון דמדין המחיצה דרה”י נמי ליצור מקום בפנ”ע שהוא מוקף מחיצה, והוא דין ברה”י ליצור מקום חדש של רה”י, ורק בזה נוצרת ממילא ההפקעה מהשייכות למקום הרבים.

ח
ומעתה ע”ד מה דחזינן דבעינן ב’ דברים, האחד ליצור הפסק למניעת רגל רבים, והשני הוא ליצור מקום אחר דאינו רה”ר, דאל”כ אף מחיצה דעבדא הפסק מקום לא תועיל כיון דאכתי הוי מקום רה”ר, הרי די”ל ע”ד הגר”ח, אף אי נימא דעיקר דין המחיצה אחד והוא למנוע רגל רבים, וזהו בהחפצא דקיום דין דמחיצה, אך כל עוד לא ניצור ‘מקום’ דהוא לעצמו [דלגר”ח הוי ע”י מחיצה דאית בה דין בעצמותה, דמהני אף לשיעור ולא רק להפסק] לא יחול במקום דין רה”י.

ולכך עיקר דגש הרמב”ן והריטב”א אינה משום דהוי בסוכה דין מיוחד של מחיצות הסמוכות לסכך אלא דבסוכה הוי דין דפנות, וכדהדגיש הרשב”א דיש בה דין ‘מחיצה בעצמותן’, וזהו ע”ד דברי הגר”ח דלעיל [פט”ז] דכ’ דצורת הפתח אינה מועלת רק להחשב כולו מוקף מחיצה, וממילא דמועיל בסוכה העשויה כמבוי לצרף את הדופן השלישי להשנים, אבל לענין עצם שיעור מחיצה האמור בסוכה שתים כהלכתן ושלישית טפח, דההילכתא בזה הוא דבעינן מחיצות עצמן, עכת”ד.
והיינו דהמחיצה אינה רק להפסיק מקום למנוע רגל רבים, אלא ליצור מקום מצ”ע, ולכך בעי דתהא חלק מהסכך ותהא מחוברת אליו, ואין זה דין נוסף, אלא חלק מדין המחיצה, דכיון דהיא מחיצה בעצמותה דיוצרת מקום סוכה, צריכה להיות חלק מחובר.
אכן בשבת מבינים הראשונים הנ”ל דסגי במחיצה דאין בה דין בעצמותה, אלא עיקרה למנוע רגל הרבים, ולכאו’ דלא כהגר”ח בשיטת הרמב”ם דאף במחיצה בעינן ליצור מקום אחר ואית בה דין בעצמותה, אלא זה גופא החילוק מדין סוכה דהתם הוי דין דפנות דהוא דין דבעינן עצמות המחיצה, ואילו בשבת אין דין בעצמותה של המחיצה ורק למניעת רגל רבים ולמיעבד הפסקה. דזהו עיקר דין רה”י בשיטת התוס’ כדכ’ בסוכה ד’ [וכן בתרא”ש שם] וז”ל ‘דלא דמי דרשות שבת הוא למנוע רגל הרבים’.
אכן אפשר לומר דאף דאזלי ע”ד הגר”ח, ולעולם גם בשבת יש דין במחיצה מצ”ע ולא רק להפסק, מ”מ יסוד הדין הוא במקום דיהי’ מוקף מחיצות, ורק דלהכי הוי נמי דין דבעינן שיעור מחיצות במחיצות עצמן ליצור חפצא דמחיצה למקום עצמו דרה”י.

ומעתה י”ל דזהו דהתחדש בתוס’ בשבת דעיקר הדגש אינו רק דבעינן בסוכה מחיצות הסמוכות לסכך אלא דבשבת אין המחיצה אינה אלא למנוע רגל רבים ולא סגי להו לומר דאין בשבת לדין זה דמחיצות הסמוכות לסכך, כיון דזה גופא יסוד החילוק דבסוכה הוי דין מחיצות בעצמותן, דהוא חלק מהסוכה דיהי’ לה מחיצות וסכך, ולכך בעינן להיות שייכי אהדדי דאין זה רק גידור והפסק למקום אלא יצירת מקום דכך צורתו עם המחיצות. [שהרי בית יש בו מחיצות, דכך צורתו, ולא רק להפסק רגל רבים]
ולכך דווקא בסוכה דיש בה דין דפנות דהוא מחיצות בעצמותן כדביאר הרשב”א לכך אית בהו ממילא דין מחיצות הסמוכות לסכך דהכל חדא מילתא, וצריך שייכות זה לזה, ולכך לא מהני צירוף מחיצות כשיטת התוס’ ולא מחיצה הרחוקה ממקום החקק כשיטת התו”י והרא”ש, אלא בעינן מחיצה כחלק ממקום הסוכה דהיא השתא רק במקום החקק. משא”כ בשבת דאין המחיצה אלא לגדר את המקום דיהי’ מובדל ממקום הרבים ועי”כ יהי’ רה”י, לכך סגי אף צירוף המחיצות או אף מחיצה החיצונית של הבית למרות דאינה סמוכה למקום הרה”י בחקק, כיון דלמעשה העיקר דיש מניעת רגל רבים ממקום החקק. ונמצא דהסברות הנ”ל הם הסברות לעיקר החילוק בין שבת לסוכה, דמחיצות הסמוכות לסכך הוי משום דבעינן עצמות המחיצה, ואילו מניעת רגל רבים זהו גדר דין דמחיצה דאין בה דין בעצמותה מצ”ע ורק דיוצרת הפסק מקום.

ונראה להוסיף ולחדש דזהו נמי כוונת הרא”ש דאף דלשיטתו אין הנדון משום צירוף מחיצת החקק למחיצת הבית, ורק מהני מחיצת הבית החיצונית, מ”מ בעי לומר בסוכה דמשום מחיצות הסמוכות לסכך לא מהני, אף דהתם אין במחיצה החיצונית כלל י”ט וא”כ בכה”ג הא אף בשבת לא מהני, שהרי לא מהני צירוף ורק מחיצה החיצונית.
ורק די”ל דזהו גופא יסוד החילוק, דסוכה הוי דין בעצמות המחיצה ולכך לא מהני בה צירוף מחיצה, ובאמת גם בשבת דאין דין בעצמות המחיצה ורק למניעת רגל רבים הי’ סגי מעיקר גדר המחיצה דתיהי’ המחיצה בצירוף החקק והמחיצה, ורק כיון דההפסק דמחיצת השבת אינו הפסק גרידא כמחיצה דכלאים, אלא בעינן דיהי’ הפסק של רגל הרבים דזהו עיקר דין רה”י בשיטת התוס’ וז”ל ‘דלא דמי דרשות שבת הוא למנוע רגל הרבים’, לכך בעינן דיהי’ מחיצת י’ מבחוץ או עכ”פ לבוד, דאל”כ וחשיב ב’ מחיצות, הרי הם למעשה לא מונעים את רגל הרבים. ונמצא דמה דבעינן רק מחיצת י’ אינו אלא משום דרק עי”כ נמנע רגל רבים אך לא זה עיקר דגש החילוק, ורק דאם הי’ דין במחיצה עצמם כבסוכה, ודאי דלא הי’ מועיל כה”ג דתהא המחיצה מרוחקת ממקום החקק וגם לא הי’ מהני צירוף מחיצות.

ובשיטת הרמב”ן י”ל דהנה אף דס”ל דעיקר הדין הוא דמהני מחמת המחיצות החיצוניות ולא מהני צירוף מחיצות. הרי דדין גידוד חמשה ומחצה חמישה דלא מהני אף דהוי ממש זעג”ז ועדיף מלבוד דדפנות סוכה, מוכיח לן דאין הנדון שם מחמת חסרון דמחיצה, ורק דלא חשיב ע”י צירוף של גידוד ומחיצה דנוצר מקום חדש, די”ל ע”ד סברת הגר”ח דכשהוי ברה”ר עצמה לא סגי במחיצה להפסק בלבד, הואיל וזה גופא אף דמופסק מהמקום שלידו, הרי הא מיהת גם המקום עצמו הוא רה”ר, ולא עוזר הבדלה דמחיצה אלא במבוי מפולש דאין דינו להיות רה”ר אלא רק מחמת חיבורו ופילושו לרה”ר, ולזה מהני ההפסק, משא”כ כשהנדון הוא על דבר שהוא ברה”ר עצמו בזה בעינן ליצור מקום אחר, ולהגר”ח זהו רק ע”י מחיצה דאית בה דין בעצמותה.
אכן לדברינו י”ל ע”ד הנ”ל דאף דעיקר מחיצות שבת עיקרם למיעבד הפסק בלבד למניעת רגל רבים, אך הא מיהת בעינן ליצור מקום חדש, וכדבארנו לעיל בישוב דברי המהרש”א גיטין ט”ו בביאור שיטת התוס’ דעיקר שיעור י”ט הוא במחיצות כלפי רה”י, דהוא ליצור מקום דרה”י דהוא מובדל מהמקום של הרגל רבים. ולכך גידוד חמשה ומחצה חמשה לא נוצר כאן מקום חדש, דאין המקום אלא גידוד חמישה, היינו בעומק ה’ טפחים דאין בזה ליצור חשיבות של מקום חדש, ומה דהוי עליו מחיצה של ה’, אין זה מצטרף להיות חשוב חד מקום, אלא מישך שייך להקרקע שלמעלה ואינו חלק מהבור, להחשיב דנוצר מקום חשוב של י”ט של הבור מצ”ע.
ולכך דווקא בור וחוליתה כדכ’ הרמב”ן בהמשך הדברים שכן דרך כל הבורות לעשות להם חוליות, ועד”ז איתא ברש”י שבת צ”’ט א’ ד”ה חולית הבור, קרקע חפירת הבור נותנין סביבותיו להקיף כמין חומה, כמו שאנו נותנין היקף עצים או אבן סביב פי הבור, ע”כ. ומבואר דיסוד הדברים הוי משום דהוא דרך של מקום הבור לעשות לו גדר שלא יפלו ממנו, ולכך י”ל דחשיב דהוא חלק אחד של מקום דהבור, ואינו צירוף של עוד מקום, ולכך כ’ הרמב”ן הכא דחשיב כאילו הוי הכל גידוד עשרה, דאין בזה חיבור של ב’ מקומות, אלא הכל הוי חדא מקום, שיוצר מקום אחר בפנ”ע, וממילא הוא מנותק משאר המקום שמעבר למחיצה.
והיינו דעד כמה דחשיב דהוא מקום בפנ”ע הרי אז מהני מחיצת ההפסק דמונעת השייכות למקום הרבים, להחשיב מקום זה דהוא בפנ”ע.
וכדכ’ הרהמ”ג פ”ד מסוכה דהבאנו לעיל דהא דאמרינן גו”א בעמוד י’ הוי משום דמקום י’ הוא רשות בפנ”ע, דהתחלת הענין אינה משום דין גו”א, אלא דרק בדהוי מקום בפנ”ע לכך ממילא מהני ביה לומר גו”א, אך אם לא הי’ מקום בפנ”ע הי’ חשיב חלק משאר המקום, ולא הי’ מהני בזה גו”א.
וזהו דלרי”ץ גאות עמוד י’ חשיב מקום בפנ”ע, ואין מחיצות הבית מחיצותיו, דהוא בפנ”ע, וממילא אין לשייכם אליו ולומר דהם דפנותיו מדין דופ”ע, אלא הם דפנות הבית [דהוא למעלה מכ’ אמה ואין בו דין מקום דסוכה] ולא דופן עמוד זה [דהפחית הגובה והוכשר לסוכה]
ואפשר דלכך למאירי דווקא במחיצות חיצוניות י’ דאפשר לטלטל על הגג חשיבי מחיצה גם למקום החקק, כיון דכבר חשיבי דמהני המחיצות גם כלפי מקום פנים ולא רק למניעת רגל רבים, וחשיבי דיש בהיקפם יצירת
ולכך הוי רבותא בדברי הטור דחשיב מקום החקק דאפ’ דהוא באמצע דאין לו חיבור לכל כותל מ”מ אמרינן ביה צירוף מחיצות, דאף דהוא מקום בפנ”ע לכאו’, מ”מ אמרינן ביה להלכתא [כאמימר] דמהני ביה המחיצות החיצוניות ושייך אליהם, ואינו מקום בפנ”ע אלא הוא שייך למקום הבית. [וכן הרבותא לענין דופ”ע בחקק, דאף דאין לו שייכות לאף צד מצדדי הבית, מ”מ חשיב דיש לחקק שייכות להבית דנימא דמחיצות הבית יועילו גביה ונימא ביה דופ”ע]