הספד על הרבנית שולמית יידל ע”ה
אשר נאמר ע”י ראש הכולל הרה”ג אברהם צבי לבנון שליט”א
ביום השלושים בבית הקברות
אנו נמצאים עתה בשלושים של אשה מיוחדת ודגולה
הרבנית שולמית יידל זכרונה לברכה, לא היתה רק דוגמא לאשה נכבדת, מורה להלכות לבנות ישראל, אשה יראת שמים ומוסרת נפש לתורה
הרבנית שולמית ע”ה לא היתה רק בעלת יסורים ומכאובים נפש וגוף כאיוב.
אלא היא היתה מאלו שהתייחד שם ה’ עליהם.
ביאור עומק הדברים:
מבואר פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת ויגש פרק מו
”ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק”
ר’ ברכיה אמר, אין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו על אדם חי אלא על בעל יסורים, ויצחק אבינו היה בעל יסורים, שנאמר ותכהין עיניו, לפיכך לאלהי אביו יצחק.
וצ”ב מהו ענין זה שהקב”ה מיחד שמו דווקא על בעל יסורים, וכי בגלל שהוא בעל יסורים יש בו יותר ייחוד לשמו יתברך.
והלא הדברים תמוהים הם לומר שכל יהודי או גוי שיש לו יסורים, הוא בגדר שמתייחד שם ה’ על ידו מחמת יסוריו.
עוד צ”ב מהו הדגש דלא מצינו ייחוד שם הקב”ה על “אדם חי” , שאותו דווקא לא מצינו אלא רק ב”בעל ייסורים”.
ונראה דיסוד ביאור הדברים הוא דבודאי הכל תלוי כיצד היחס של האדם לייסורים, האם הם רק קושי, התמוטטות, איבוד הכל.
או שיש בהם שמירה על הצלם, למרות כל הקשיים, להמשיך לתפקד , להמשיך ביראת שמים, בקריאת עוד מאמרי מוסר, בלהנות משולחן שבת עם דברי תורה, לדעת לכבד ולהעריך תורה, ולשמור על שפיות גם בזמנים בודדים ארוכים וקשים מאוד.
שמירה על קוצו של יוד על אהבת תורה, על ברירת כל מילה גם כשהיה על מה לומר.
הקפדתה על צניעות בכל מצב בבית החולים.
ידיעתה להכיר מילה טובה לידידותיה ומכריה גם בשעותיה הקשות.
הרבנית שולמית ע”ה למרות היותה מוקפת ביסורים נוראיים, שאין להם אח ורע, שמרה על אמונתה, הקפדותיה, וחשיבות ההנהגה של מורה דגולה ב”בית יעקב”.
היסורים מוכיחים את החיבור העמוק להקב”ה, שבכל מצב שומרים על ה”צלם” היהודי.
ובודאי שעל כזו אשה דגולה אפשר לומר שמיוחד עליה שם ה’ כבר בחייה
שהרי כל דוגמת ותמצית חייה הם דביקות בהשי”ת.
ואין מעכב שמפריד בינה לבין הקב”ה.
ואכן איתא בבבראשית רבה [פרשת תולדות פרשה סה],יצחק תבע יסורין אמר לפניו רבון כל העולמים אדם מת בלא יסורים מדת הדין מתוחה כנגדו מתוך שאתה מביא עליו יסורים אין מדת הדין מתוחה כנגדו, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך דבר טוב תבעת וממך אני מתחיל, מתחלת הספר ועד כאן אין כתיב יסורין וכיון שעמד יצחק נתן לו יסורים ויהי כי זקן יצחק ותכהין,
המשנה ברורה סימן רכ”ב ס”ק ד’ כתב כי באמת כל היסורין בין בגוף ובין בממון הם כפרה על העונות כדי שלא יצטרך להתיסר לע”ל ששם העונש הוא הרבה יותר גדול וכדאיתא במדרש יצחק תבע יסורין [היינו שהוא הכיר גודל מדת הדין שלעתיד וכעין זה אמר ג”כ דהע”ה סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי ותבע בעצמו יסורין כדי שינקה מכל וכל ולא יצטרך לפחוד עוד] א”ל הקדוש ברוך הוא חייך דבר טוב אתה מבקש וממך אני מתחיל שנאמר ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות.
הרי דענין הייסורים, מגיע למי שמבין מה החשיבות בהם, לא בועט בהם, ולכך יצחק אף ”תבע” יסורין.
מי שחי בצל הייסורים, והוא דבוק בכל צעד בה’ יתברך, הרי הוא נמצא בדביקות העליונה ביותר.
כשרואים מול העיניים יום יום, את עבודת ה’ של הרבנית שולמית ע”ה, במצב יסורים כה קשה, לאורך כל כך הרבה שנים.
רואים אנו ממש את שם ה’ מיוחד עליה, דביקות ושייכות שאין להפרידם.
וידוע דעיקר מעלת הצדיקים היא ‘שתולים בבית ה’ , אין הם רק לומדי תורה או עושי מצוות, אלא מכונים הם ‘שתולים בבית ה’.
הרבנית שולמית ע”ה ביסוריה, שאיתם ביחד המשיכה בחדוות המצוות, היא היתה ”שתולה בבית ה’ ” היא זו הראויה להיות שם ה’ מיוחד עליה.
לא לחינם זכתה לכאלו חברות נכבדות ומיוחדות שליוו אותה לאורך שנים רבות, ולמשפחה כל כך תומכת , שבת אחר שבת, ויום אחר יום לאורך שנים ארוכות מאוד, לא כל אחת זוכה לכך.
ברור שכל אחד שאירח אותה, ידע שאין הוא מארח עוד אורחת.
אלא מארח הוא אשה חשובה ודגולה מאוד, מליאת ביראת ה’, שאף הנהגת הסובבים לידה מחייבת התנהגות אחרת מחמתה, התנהגות בצידי מי ששם ה’ מיוחד עליה.