אגוז ע”ג מים

אגוז ע”ג מים

א
גמ’ ה’ ב’, ואזדא רבא לטעמיה, דאמר רבא מים על גבי מים היינו הנחתן, אגוז על גבי מים לאו היינו הנחתו. בעי רבא אגוז בכלי, וכלי צף על גבי מים, בתר אגוז אזלינן והא נייח, או דילמא בתר כלי אזלינן והא לא נייח, דנייד תיקו. שמן שצף על גבי יין מחלוקת רבי יוחנן בן נורי ורבנן. דתנן שמן שצף על גבי יין, ונגע טבול יום בשמן לא פסל אלא שמן בלבד, רבי יוחנן בן נורי אומר שניהם מחוברים זה לזה.
ובתוס’ ד”ה אגוז כ’ דאע”ג דאמרינן בפ”ק דב”מ (דף ט ושם) ספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא ממטי לה לגבי קנין שאני דלא אקרי חצר מהלכת דחצר ילפינן מיד ויד נמי איהו דקא מסגי תותא וקא ממטי לה אבל הכא ממשכן ילפינן ושם לא היה מסתמא אלא כדרך שמצניעים חפצים בני אדם ובעי אגוז בכלי וכלי צף ע”ג מים אם הוא דרך כך להצניע חפצים או לא אף על גב דודאי לאו כמונח דמי דקי”ל רכוב כמהלך דמי ובריש פרק בתרא (דף קנג.) משמע נמי דאם נותן על אדם כשהוא מהלך דלא חשיב הנחה דקאמר מניחו עליה כשהיא מהלכת ונוטל ממנה כשהיא עומדת ואמרינן נמי בהמוציא (לקמן דף פ.) הוציא דיו כשיעור שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב כתיבתם זו היא הנחתם משמע דוקא כתבן שהניחן במקום שישארו שם לעולם אבל אם שפך לכלי אחר לא חשיב הנחה כיון שהוא מהלך.
והנה מבואר בתוס’ דהא דשאני שבת מקנין, אינו רק משום דשבת הוא דין דממשכן והוא דין הנחה ולא דמי לדין קניינים דאין המגרע התם אלא דין דחצר המהלכת דלכך כל שעומדת ורק המים מוליכים אותה לא חשיבא חצר המהלכת, אלא עיקר החילוק משבת הוא דווקא משום דהנחה דשבת הוא כדרך שמצניעים חפצים. ולכך הוי ריעותא טפי מקנין, דכה”ג יש לומר דאין זה דרך להצניע ולא יחשב הנחה.
אכן דצ”ע דבגמ’ משמע דעיקר הבעיה בלהניח ע”ג מים הוא משום דנייד ,וכדחזינן בלשון הגמ’ בהמשך גבי אגוז בכלי וכלי צף וכו’ דאי בתר כלי אזלינן והא לא נייח דנייד, וכן רש”י להדיא ביאר הכא דנדון הסוגיא הוא משום דמיים ניידי ואזלי, וכיון דמשמע דהנדון הוא משום דהמים ניידי, א”כ מה הוא חידוש התוס’ גדר חדש דבעינן לדין הנחה במקום המוצנע, והא עיקר הדבר הוא משום דבעינן נייח ולא נייד.

ואכן בתוס’ רא”ש לא נקט כלל כדברי התוס’ הנ”ל ורק כ’ דאבל הכא ילפינן מהנחה שהיו עושים במשכן ואין דרך אדם להניח חפציו במקום שאין החפץ עצמו מונח ועומד במקום שהוא שם, ע”כ. הרי דהוא רק משום דהנחה צריך דהחפץ עצמו מונח ועומד ולכך לא סגי בין אם הוא לא נח מחמת עצמו ובין מחמת המים.

עוד צ”ע מהמשך דברי התוס’ דביארו ספק הגמ’ גבי אגוז בכלי וכלי צף אם הוא דרך להצניע חפצים למרות דרכוב כמהלך, וחזינן דאף דבגדרי קניין ובכל גדר דהנחה חשיב כה”ג ודאי דאינו נח דרכוב כמהלך, מ”מ אמרינן דהכא יחשב דהוא מונח משום דין אחר דכיון דדרך כן להצניע חפצים יחשב מונח, הרי דהוי זו סברא אדרבא להחשיב דמחמת דדרך להצניע חשיב טפי דרך הנחה, וזה להיפך ממשנ”ת לעיל דדרך להצניע היא סברא להחמיר טפי בשבת טפי משאר קניינים דלא יחשב הנחה, ואילו הכא אמרינן להיפך דאף דלא חשיב הנחה דרכוב כמהלך מ”מ כיום דדרך להצניע חשיב הנחה.

ובעיקר דבריהם צ”ע דביארו ספק הגמ’ האם דרך להצניע אגוז בתוך כלי או לא, ואילו בלשון הגמ’ להדיא לא משמע כך שהרי התבאר בגמ’ דהספק הוא האם בתר כלי אזלינן או בתר אגוז, ואילו לפי”ד התוס’ אין הספק של הגמ’ אלא האם דרך להצניע כך אגוז בתוך כלי או לא.

עוד צ”ע דהא כיון דהוכיחו דכשלא נח לא חשיב הנחה, והכא דרכוב כמהלך ודאי לא חשוב דהוא נח, א”כ מה”ת דיועיל ויחשב הנחה רק מחמת דבתר אגוז אזלינן ודרך להצניע, והא למעשה לא נח, וזהו כלל במעשה דהנחה דבעינן נייח, וכי בגלל סברא דלהצניע לא יצרכו דינא דנייח בחיוב בשבת.

עוד יש לעיין בהמשך דבריהם גבי הוציא דיו כשיעור ב’ אותיות וכו’ דכתיבתם זו הנחתם דמשמע דווקא במקום שישאר שם לעולם וכו’ אם אם שפך לכלי אחר לא חשיב הנחה. וצ”ב דא”כ מדוע כשכתבן חשיב הנחה והא מהלך.
ובתוס’ משמע דהוא משום דהוא שהניחן במקום שישארו שם לעולם וכדממשיך דאבל אם שפך לכלי אחר לא חשיב הנחה וכו’.
וצ”ב גדר הדין בדיו דחשיב הנחה כי ישאר שם לעולם, והא סוף סוף הוא מהלך.
והי’ נראה דגדר הדברים הוא ע”ד מה דחידשו התוס’ קודם גדר הצנעה בגדר חשיבות המקום של הנחה, וכשם דמהני לענין אגוז ע”ג כלי, כן חשיב מקום לענין עצירה הגם דהוא מהלך.
אכן דבתוס’ רא”’ש בתחילה נקט חידוש דמוציא דיו דע”א דרכוב כמהלך ואעפ”כ בדיו מהני דהוא במקום שישאר שם לעולם, ובהמשך דבריו דווקא נקט דבאגוז ע”ג כלי דלמא הכא חשיבא הנחה שמא כך הוא רגילות להצניע חפציו.
אלא דצ”ל דפשטות כוונת התוס’ בדבריהם דמה דממשיך והולך לא אכפת לן, הוא כיון דלענין הדיו נגמר הדבר במה שנכתב על הנייר, דבזה נגמר מהות הדיו, ומעתה כבר הוא במצב נייר, והדיו הונח, ונגמר מצבו לחלוטין ותו אין לו קיום, ושפיר חשיב דמציאות הדיו היתה לו הנחה סופית, ואין כל שייכות להמשך הליכתו.
אלא דצ”ע דיעו’ להלן בתוס’ י”א א’ ד”ה לא יעמוד אדם ברה”ר וישתה ברה”י דכתבו די”ל דבליעתו היינו הנחתו ואין לחוש במה ששוב נכנסים לתוך מעיו כדאמר (לקמן דף פ.) הוציא דיו לכתוב ב’ אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב דכתיבתן זו היא הנחתן, ע”כ. הרי דדימו הוציא דיו לכתוב ב’ אותיות לבליעתו זו הנחתו דאין לחוש במה ששוב נכנסיום לתוך מעיו. והנה ודאי כשנכנסים לתוך מעיו המיים עדיין קיימים במעיו, ואעפ”כ מדמים לדיו. וביותר יל”ע דהא אם כל הסברא בדיו מחמת שנגמרה מציאותו, מה שייך לדמותו לנדון דמיים דהמים ממשיכים למעיו ולא התבטלה מציאותם.

ויעו”ש בתוס’ רא”ש דהוסיף קצת בביאור הדברים דכתב דעוד יש לפרש דכי הוי ראשו ברה”ר מיד כשבולע המים חשיבי כמונחים בתוך מעיו אף על פי שעדיין לא באו לתוך מעיו דמתבטלי אגב גופו ויש כאן עקירה והנחה בחדא רשותא דבית הבליעה ברשות הרבים קאי, וכו’ דאז חשיב כמונח ואפי’ הוא מהלך כההיא דאמר רבא פרק המוציא הוציא שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב כתיבתן זו היא הנחתן, ע”כ. הרי דסבר התוס’ רא”ש דאף הכא יש התבטלות של המים למעיו דמתבטלי מיד בבליעה אגב גופו.
אכן מאידך צ”ע דאם מתבטלי אגב גופו, א”כ מה צריך לדמות לדיו, והלא בדיו גם כשמניח הוא מהלך, ואילו הכא מיד כשבלע התבטל לגופו וחשיב הנחה ותו לא אכפת לן ממה שממשיך.
וע”כ דגדר הנדון של הנחה אינו עצירה והפסקה, ורק דהוא גדר דיש שייכות להמקום, וכיון דהתבטל בבליעתו לגופו תו לא אכפת לן ממה דממשיך והולך במעיו, וכמו דלא אכפת לן דהוא מהלך אחר דהסתיים ענין הדיו בכתיבתו, והיינו דמזה גופא חזינן דיסוד הנחה אינו עצירה והפסקה, ורק זה גופא הוי ביטול חשיבות למקום ההנחה של הגוף או של הדיו לכתב.

עוד יש לדון בהא דמהני הנחת דיו למהווי הנחה והא בעינן הנחה במקום ד’.
ואפשר די”ל דכיון דמחזיק הדיו בידו שפיר חשיב מקום ד’, דידו של אדם חשובה לו כד’ על ד’. אלא דבתוס’ לא הזכיר מזה מידי.
וביותר דהא מחמת חשיבות דידו של אדם כד’ על ד’, תמוה לומר דחשיב הכא כמקום ד’, דהא מיירי במהלך, והיד מהלכת, והיאך חשיבא מקום הנחה, דהוא לכאו’ רק משום הכתיבה על הנייר, ובזה היכן הוי מקום ד’.

ב
עוד יש לעיין דבסוגיא להלן ח’ ב’ אמר רב יהודה האי זירזא דקני, רמא וזקפיה רמא וזקפיה לא מיחייב עד דעקר ליה.
והקשו התוס’ ד”ה לא מיחייב עד דעקר לי’ ממקומו דתימה מאי קמ”ל פשיטא דלא מיחייב כיון דלא עקר ועוד מה שייך הכא הך מילתא וי”ל דקמ”ל דאע”ג דדרך להוליכם בענין זה שאינן קלין לנושאן והוי כמו עומד לכתף דאמרי’ לעיל (דף ה) דחייב אפ”ה פטור ומשום דלעיל איירי בכיתוף עמוד ט’ ברה”ר ורבים מכתפים עליו נקט ליה הכא.
ויש לתמוה מדוע שאלו התוס’ דווקא על מימרא דרב יהודה היאך סלק”ד דיהי’ עקירה, והא להדיא בסוגיא להלן צ”א ב’ במגרר חזינן שפיר דכה”ג חשיב עקירה.

עוד צ”ע דמאי סלק”ד דתוס’ לדמות למכתף, והלא מכתף לא חשיב הנחה, דאין זו דרך הנחה וממילא הוי שפיר חשיב דהוא בדרך ההוצאה ולא עצירה והפסקה להנחה, משא”כ הכא ברמא וזקפיה אף דאין דרך לעקור, הא מ”מ כה”ג לא חשיב דנעשה מעשה עקירה, ובמעשה שבת הא אין לחייבו בלא מעשה עקירה.
והיה מקום לומר דכוונת התוס’ אינה כדברינו דאין צריך עקירה, ורק דרמא וזקפיה לא חשיב הנחה וכדחזינן מהא דעומד לכתף, וכיון שכך נחשיב הכל כחדא מעשה דמגרר דמפורש להלן צ”א ב’ דחשיב שפיר כה”ג עקירה.
אכן דהתוס’ הכא לא הזכירו מימרא דמגרר אלא בסו”ד, אחר תירוצם דהכא ברמא וזקפיה ל”’מ כיון דלא הוי חדא פעולה אבל מגרר מוכח בדף צ”א דמהני וכו’, ומשמע דעד עתה לא מיירו מדין זה, ולכאו’ מבואר מזה דאין כוונת דבריהם דלעיל דכיון דדרכו בכך חשיב רמא וזקפיה כמו מגרר בבת אחת. וכן מפורש טפי בלשון התוס’ רא”ש דאין כוונת הדברים כן דכ’ ז”ל דהקמ”ל בהך דינא הגם דלכאו’ מילתא דפשיטא היא דלא מחייב כיון שאינו עוקר ראשו האחד ממקומו לעולם [וזה הגם דבסדר התוס’ רא”ש התבאר בדבריו כבר קודם דאם גרר בבת אחת חוץ לד’ אמות חייב], דמ”מ י”ל דקמ”ל אף על פי שחפץ זה אין דרכו לטלטל בענין אחר מפני כובדו סד”א כיון דאורחיה בהכי ליחייב כדאמרינן לעיל בעמד לכתף דלא הויא הנחה כיון דאורחיה בהכי, ע”כ. ומבואר דהסלק”ד לחייב כיון דאין דרכו ליטלטל ענין אחר לכך ליחייב אף דאין עקירה, ולזה דימה בעמד לכתף דלא הוי הנחה כיון דאורחיה בהכי. [אכן דיש לדון בהבנת החזו”א בתוס’ דס”ל דודאי כוונתם במה שדימו לעומד לכתף, דאף לכתף מהני בחפץ ולא רק באדם, ולכאו’ למד דהדמיון של התוס’ הוא זה גופא דזרזא דקני חשיב עקירה כיון דהוי כעומד לכתף ולכך הוי כגורר בבת אחת, ויש לדון בזה וצ”ע]

ובעיקר דברי התוס’ דדימו לעומד לכתף חזינן דסברי דחשיב דלמעשה הוא עומד ממש, ורק דאין זו דרך הנחה, ולכך לא חייב ע”ז, אכן דבפשטות הי’ מקום לומר לא כן, אלא דלעולם עומד לכתף כלל לא חשיב דהוא מונח, וכדחזינן להדיא ברש”י ה’ ב’ בסה”ע , דחידש דגם אם יבוא אחר ויטול ממנו יהי’ פטור, דחשיב דלוקח ממהלך, דלא חשיב כלל עצירה, וז”ל רש”י התם ד”ה ואם לכתף עמד אין זו עמידה, ואם נטלה אחר מידו אחרי כן שניהם פטורין, ע”כ. וע”כ דלא חשיב כלל כנח. ואילו מהתוס’ חזינן דודאי חשיב דהוי עצירה לגמרי, ורק דפטור דאין זו דרך הנחה. ויעו’ דהחזו”א ס”ב ד’ דן בזה וכ’ דיש להסתפק עמד לכתף ועקר חברו מידו והוציא מהו מי חשיב לגבי עקירת חפץ כמונח או לא. והגרצ”פ זצ”ל [הו”ד בזכרון שמואל] הוכיח מדברי רש”י הנ”ל את ספק החזו”א. אכן דכאמור לכאו’ התוס’ פליגי בזה.

ג
ובראשונים, יעו’ רמב”ן ורשב”א, תי’ על קו’ התוס’ דשאני רמא וזקפיה דהוי הרבה עקירות והנחות. אכן התוס’ לא יכול לבאר כן, שהרי אדרבא שיטתו הכא דאין זה כלל עקירה, ורק דאדרבא כיון דזה כבד הוי אורחיה אף בלא עקירה להתחייב.
אכן דמאידך יש לדון דעכ”פ יש בזה מעשה הנחה כל פעם שמניח את הזרזא דקני.
אלא דיש לכאו’ לדחות דהא אם אין חשיב דיש עקירה כיצד יחשב דהוי הנחה להפסיק המעשה הוצאה דהוא דרך הוצאה בכה”ג.
אמנם די”ל דאף דאין עקירה לעקור מהקרקע דכל הזמן נוגע צד אחד בקרקע, אכן מאידך גיסא עצם זה דמניח אח”כ חשיב הנחה.
אלא דלמעשה זהו דוחק שהרי אם אין עקירה לעקור והוי דרך הוצאה עצם זה דהופך הצדדים, א”כ מדוע יחשב הנחה.
אכן די”ל כדכ’ התוס’ בהמשך הדברים דכיון ‘דנח מעט’ וכדדימו דבריהם בהמשך לגבי תיבה מרובעת. והוא גדר להחשיב דנח.

עכ”פ בתוס’ כ’ בנוסח אחר דאין זה משום דיש עקירות והנחות אלא דדוקא רמא וזקפיה דכשהניח ראשו האחד חוץ לד’ אמות עדיין ראשו השני מונח בתוך ד’ וכשחזר ומשליך ראשו הב’ חוץ לד’ אמות עדיין אינו מתחייב דהוי כמגרר החפץ עד שהוציא ראש החפץ חוץ לד’ אמות והניחו דאע”פ שחוזר ומושכו לחוץ פטור שלא נעשית המלאכה בבת אחת אבל אם מגרר זירזא דקני בבת אחת עד חוץ לד’ אמות או מרה”י לרה”ר חייב כדאמרינן (לקמן המצניע דף צא) בגונב כיס בשבת היה מגרר ויוצא פטור משום דאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד ואומר ר”י דאם מגלגל חבית ד’ אמות ברה”ר או מרה”י לרה”ר חייב דהוי כמו מגרר דאינו נח כלל אבל מגלגל תיבה שהיא מרובעת פטור דהוי כמו רמא וזקפיה דא”א שלא תהא נחה קצת.
הרי דהוא רק משום דכשמניח מחוץ לד’ אמות עדיין ראש אחד בתוך הד’ אמות, אך לא משום דכל פעולה ופעולה הוי עקירה והנחה. [אכן דלמעשה מהמשך דבריהם גבי תיבה מרובעת משמע דאין זה רק משום דראשו האחד מחוץ לד’ אמות, אלא כל פעולה ופעולה חשיבא פעולה חדשה, ולכאו’ דהוי כל פעולה מעין עקירה והנחה, ובאמת צ”ב דבריהם בתחילה דהדגישו דווקא חוץ ותוך לד’ אמות, ואכמ”ל]

ויעו’ לשון התוס’ דהריעותא הכא הוי משום דלא נעשית הפעולה בבת אחת, ולא הזכירו דהוא משום דנעשו עקירות והנחות.
אכן דזהו למעשה לשון המשנה להלן צ”א ב’ המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה, בין שחזר והוציאן, בין שהוציאן אחר פטור, מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת. קופה שהיא מלאה פירות ונתנה על אסקופה החיצונה, אף על פי שרוב פירות מבחוץ פטור, עד שיוציא את כל הקופה.
הרי דמפורש דהחיסרון בהניחן והוציאן הוי משום שלא עשה מלאכתו בבת אחת.
וברש”י התם באמת ביאר דלא נעשית מלאכתו בבת אחת עקירה ממקום חיוב והנחה במקום חיוב, והכא הוה ליה עקירה ממקום חיוב והנחה במקום פטור, והדר עקריה ממקום פטור ואנחיה במקום חיוב.
ומשמע דהוי אכן חיסרון בעקירה והנחה. אכן דלמעשה לשון המשנה צ”ב דנקטה דלא עשה מלאכתו בב”א. ומאי סלק”ד דיחשב כפעולה אחת למרות דהניח, וצ”ע. ורק דמ”מ ברש”י להדיא ביאר דקאי על עקירה והנחה.

עוד יעו’ בתוס’ רא”ש ח’ ב’ ד”ה דדימה דין דרמא וזקפיה לסיפא דמתני’ דכ’ ז”ל דדמי להא דאמרינן לקמן בפרק המצניע קופה שהיא מלאה פירות ונתנה על האסקופה החיצונה אף על פי שרוב פירות בחוץ פטור עד שיוציא את כל הקופה, ומשמע התם אפילו חזר והוציאה פטור שלא עשה מלאכתו בבת אחת, אבל אם תפש את החבילה ומשכה עד שהוציא כולה לרשות הרבים או חוץ לד’ אמות חייב לפי שעשה כל מלאכתו בבת אחת ולא הונחה בנתים עד שגמר מלאכתו כדאמרינן לקמן פרק המצניע גבי הגונב כיס בשבת היה מגרר ויוצא פטור משום גניבה וחייב משום שבת וכו’, ע”כ. וצ”ע מדוע מדמה רק לסיפא דמתני’ ולא לרישא.
וביותר צ”ע דברישא הא כתיב להדיא דאפ’ חזר והוציאו חייב, ומדוע הוצרך להוכיח מהסיפא דלא כתיב בה כלל דין זה דאם חזר והוציא והניח ורק מדייק ממשמעות, דמשמע התם דאפ’ חזר והוציאה פטור וכו’.
ומעיקר ההוכחה של התוס’ רא”ש מדברי המשנה התם מוכח דלא ס”ל דחשיב הכא כעומד לפוש וכהנחה גמורה, דא”כ אין כל חידוש דאם הדר ועוקר דחשיב פעולה חדשה, דהא כיון דהוי קודם לכן הנחה גמורה, ודאי דשוב אם הניח מתחייב, ומה בעי להוכיח דין זה. ואם משום דברמא וזקפיה לא פשוט ליה דהוא חשוב כעומד לפוש, א”כ מה שייך להוכיח מהתם דודאי הוי הנחה גמורה, דהא הניח לגמרי את החפץ. ואם משום דחשיב התם נמי דהניח את החפץ רק לכתף, הא לכאו’ לא שייך נדון ד’לכתף’ בהנחת חפץ וכדאיתא הכא בשיטה להר”ן.

אלא מוכח מדברי התוס’ רא”ש לדמיון לנדון המשנה דהתם, חזינן נמי להדיא דס”ל דשייך, וכדכ’ החזו”א ס”ד ד’ גם בהניח חפץ גדר דין דעומד לכתף דלא יחשב הנחה גמורה, ורק בעומד לפוש הוי הנחה גמורה ודלא כשיטה לר”ן והראשונים דבחפץ לא שייך עומד לכתף אלא רק באדם, דהא אם בחפץ הי’ חשיב תמיד דכשהונח הוי הנחה גמורה, מה הצד להחשיב דאם ימשיך ויקחהו יחשב המשך העקירה הראשונה, והא אדרבא ודאי דכבר הוי הנחה גמורה והפסק המעשה. אלא ע”כ דכיון דחשיב רק לכיתוף, יש מקום לומר דלא חשיב הנחה גם לחפץ, ולכך מוכיח מהתם דעכ”פ גם כשהוי רק לכתף מ”מ חשיב הנחה גמורה.

דהנה בעיקר הדמיון של התוס’ לעמד לכתף, הוא לכאו’ דכשם דהתם חזינן דעל אף דעומד חשיב כהולך ה”ה הכא לענין עקירה. ובאמת בעיקר נדון דעומד לכתף לגבי הנחת חפץ מבואר בשיטה להר”ן דלא חשיב דגבי הנחת חפץ יש הבדל בין לכתף ובין הנחה גמורה, וכל שהונח החפץ ואפ’ לכתף חשיב הנחה גמורה וחשיב שוב דעוקר מרה”י. ורק בפשטות ההוכחה כשם דעמידה חשיבה כהוצאה, כך כשדרך הוצאה בלא עקירה ג”כ חייב.
אכן דהחזו”א ס”ב ד’, כ’ בשיטת התוס’ דיש להסתפק אי הניח החפץ לארץ לצורך כיתוף אי חשיב הנחה, ומדברי תו’ לק’ ח’ ב’ ד”ה לא, משמע דגם בהנחת חפץ לכתף תוך ד”א חייב, וזירזא דקני לא חשיב לכתף רק לפוש א”נ חשיב לכתף מ”מ אין עיקר הוצאה לקבוע עצמו לכתף בכל פסיעה והלכך אין זה עיקר הוצאה והר”מ פי”ג הי”א כתב דאין זה עקירה בב”א, ומיהו בהניח לכתף חוץ לד”א ודאי חייב, דכיון דהוריד סמוך לקרקע תוך ג”ט חשיב כמונח אפי’ דרך הילוכו כדאמר פ’ א’ דבמעביר א”צ הנחה ע”ג משהו, ע”כ. הרי דס”ל דבשיטת התוס’ מהא דדימו לעומד לכתף לנדון דעקירה ע”כ סברי דגם נדון דעומד לכתף הוי נדון בחפץ עצמו ולא רק באדם המהלך, דרק משום דסברי דשייך כיתוף גם בחפץ ממילא שייך גם לומר נדון דל”צ נדון דעקירה בחפץ.
ועכ”פ סובר החזו”א בתחילה דהוא משום דבזרזא דקני הוי כעומד לפוש והוי הנחה גמורה. וע”ד הראשונים הרשב”א והרמב”ן דהוי עקירות והנחה.
אכן דעצם זה דבעי להחשיב דהחפץ ג”כ חשיב דעומד לפוש ורק לכך חשיב הנחה בזרזא דקני אליבא דתוס’ דוחק הוא לכאו’ בדבריהם דלא הזכירו מזה מידי ורק כ’ דלא נעשית המלאכה בב”א, ובהמשך גבי תיבה שהיא מרובעת פטור דהוי כמו רמא וזקפיה דא”א שלא תהא נחה קצת, ולא משמע דהוא גדר שלא עומד לפוש, ורק משום דאי אפשר דהתיבה לא תנוח קצת. וכיון דיסוד התי’ לחזו”א הוא גופא דהתחדש דחשיב כעומד לפוש חסר הדבר לכאו’ בדברי התוס’, וצ”ע.

ובדרך השניה כ’ החזו”א דביאור המשך דברי התוס’ לחלק בין לכתף ובין הא דלא בעינן הכא עקירה הוי משום דהכא בזרזא דקני אף דחשיב לכתף אין זו צורת הוצאה לקבוע עצמו לכתף בכל פסיעה.
הרי דאין זה משום דחשיב עקירה והנחה כדכ’ החזו”א שם בדרך הראשונה, אלא דאף דלא חשיב הנחה ואין זה כעומד לפוש מ”מ עצם זה דעביד פעולה ועצירה וכו’, מחשיב דאין זה דרך הוצאה, דהוא גדר של הפסקת פעולות, ורק דהחזו”א ביאר דהגדר הוי משום דאינו דרך הוצאה. ואפשר דיש לבאר באופן נוסף בזה.

ד
דהנה נראה מוכח דיסוד נדון הוצאה אליבא דהתוס’ כפי דמוכח מדבריהם דאם רק הוי דרך הזרזא דקני אף בלא עקירה הרי אז ל”צ עקירה, דאין דין עקירה דין בהלכות ההוצאה דא”כ ובעינן בדווקא עקירה, מה”ת דמשום דכך דרך להוצאה את הזרזא דקני מחמת כובדו בלא עקירה אף יתחייב בשבת בלא עקירה. דהא סוף סוף לענין שבת אין להתחייב בלא דין עקירה דהוא חלק מדיני ההוצאה.
וע”כ דלתוס’ העקירה אינו דין במלאכת ההוצאה, ורק דין בחשיבות המעשה הוצאה, ולכך אם בזרזא דקני כך דרך ההוצאה אין צריך עקירה.
ואף למסקנת הסוגיא אליבא דהתוס’ לא בעי עקירה בכה”ג, ורק דהא דלא מהני ברמא דזקפיה הוי משום דחשיב פעולה חדשה וכו’.

ויש לומר ע”ד הנ”ל ובדומה למש”כ החזו”א הנ”ל בביאור דברי התוס’ דאינו משום דעומד לנוח, ורק דאין זה דרך הוצאה, ורק דיש להוסיף באופ”א דהוא גדר שלא נעשית הפעולה בבת אחת, דכיון דיסוד דין העקירה וה”ה יש לומר ההנחה אינו דין במלאכת שבת דהוצאה, ורק משום דכך דרך הוצאה, ויש לומר דעיקר דין ההנחה הוא רק דכך סיום ההנחה [וע”ד התוס’ לעיל ג’ בשניים שעשאוה דרק בהנחה יש רבותא טפי לחייב את המוציא ואילו עקירה טפי פשוט, ויעו’ ברשב”א שם דווקא בהנחה כיון דהיא עיקר הוצאה, ובדף ה’ ב’ בדברי הגמ’ גבי מקום ד’ דאו’ הגמ’ דיש לחלק דדווקא בעקירה ולא בהנחה, כ’ הרשב”א דכיון דהנחה היא סיום הדבר סגי בכל מקום, וצ”ב ביאור הדברים, ולכאו’ ע”ד הנ”ל דהוא רק סיום ההוצאה ולא גדר של קיום דין של מעשה הנחה] ולכך עצם זה דיש בזה הרבה פעולות לא חשיב דהוא מעשה הוצאה אחד אלא יש בזה כמה וכמה מעשים של הוצאה.

ונראה להוסיף לפי”ז ולבאר דברי התוס’ ג’ ב’ בסוגיא דעקירת גופו דכ’ דנקט מבעוד יום לאשמעינן דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי דאי הוה נקט טוען עצמו משחשכה ועמד לפוש לא היה משמע מידי דאפילו אי עקירה והנחת גופו לא הויא עקירה והנחה חייב משום עקירה ראשונה. ותמה רע”א דהא כיון דעומד לפוש ודאי דהוי הנחה. ותי’ בחזו”א דלבטל עקירה בעינן דווקא הנחת גופו כהנחת חפץ ולא סגי בעומד לפוש. אכן ע”ד הנ”ל יש להוסיף דכיון דיסוד ההנחה אינו קיום דין דהנחה אלא רק סיום מעשה ההוצאה, דאין קיום דין בעיקר ההנחה, ורק דעצם זה דחשיב סיום להוצאה, הרי די”ל דכה”ג דעומד לפוש ולא חשיב הנחת גופו כהנחת חפץ, לא חשיב דהוי סיום של מעשה ההוצאה, ואינו הפסק.
ורק בארבע אמות מהני הא דעומד לפוש דחשיב כמה וכמה פעולות ולא הוי מעשה הוצאה אחד של ארבע אמות, אך כדי להחשיב דהוא סיום מעשה ההוצאה לא חשיב בכה”ג דעומד לפוש גרידא. והיינו דבארבע אמות זה גופא התחדש דאף דאינו הנחה גמורה מ”מ מהני להפסיק העברת ד’ אמות מעצם זה דחשיב כמה וכמה פעולות וכלשון המשנה צ”א ב’ דלא נעשית הפעולה בבת אחת.

וכן יש לחלק בין רישא דמתני’ צ”א דהניח בכרמלית לענין הוצאה מרה”ר לרה”י דחשיב מק”פ לבין הסיפא דהוא אגד כלי דלא חשיב דעביד כלל הוצאה, ובודאי אם הוי הנחה גמורה דעומד לפוש אין לחלק בינהם, אלא ודאי דהוי ההנחה דלכתף, מ”מ ברור דהיכא דעביד הנחה במק”פ לא מהני מה דיבוא ויטול, דבודאי חשיב הנחה גמורה לפטור אף דהוי רק לכתף דמ”מ נעשתה הנחה, ואם נוטל שוב חשיב דהוא עושה מעשה חדש. ורק דהוי נדון לגבי דומיא דהסיפא דהוא אגדו במק”פ ועדיין לא חשיב דנעשתה הנחה במק”פ ואדרבא עדיין לא נעשתה כלל הוצאה, ולכך יש מקום לשמוע דממשיך אח”כ את ההוצאה, וע”ז קמ”ל דלא.
והוי זה ע”ד החזו”א במש”כ בסו”ד דלענין עומד לכתף בהנחת הכלי אחר ד’ אמות ודאי דחייב [וא”כ לא ברור דפליג כלל על הר”ן], ורק דלחזו”א כל הנדון בתוך ד’ אמות הוי משום דאין זה דרך הוצאה וכו’, ולדברינו אין זה משום דאין זה דרך הוצאה, אלא משום דחשיב דהוי פעולות הרבה ואין ההנחה בסוף סיום הפעולה, כיון דכבר נגמרה הפעולה קודם לכן.
ואף דיש מקום לומר דלא חשיב לגמור פעולה כיון דלא הוי עומד לפוש, מ”מ אמרינן דחשיב דהוא גמר פעולה ואין עליו לבסוף חיוב בהנחה שלבסוף כיון דאינה מועילה על תחילת הפעולה. ומ”מ לענין להתחייב לגבי מקום הנחה שפיר יש לומר דיתחייב אף במניח לכתף. ולכך בכרמלית ודאי חשיב הנחה דמק”פ להיפטר בהנחה זו דחשיב נח במק”פ, ורק דכה”ג דהוא אגד כלי, דהפטור אינו משום דנח ברשות, ורק משום דלא יצא עדיין לרשות השניה, ובזה כיון דהוי רק עומד לכתף חסר למעשה בהנחה כלל, והי’ צד לשמוע דאפשר להמשיך הפעולה, קמ”ל, וזה דווקא דומה למפסיק באמצע העברת ד’ אמות.

ה
ונראה דיסוד הנדון של התוס’ ה’ ב’ דשאני שבת דבעינן בה מקום הראוי להצניע אין זה דין בהל’ הנחה, אלא זה מהות מקום של הנחה בשבת, דאיןז ה רק דין שצריך להצניע ולכך לא מועיל מים, שהרי בגמ’ משמע דהא דמים לא מהני הוי משום דניידי, וכי משום דניידי חסר בהצנעה טפי. ורק דזה מגדיר של המקום, דאין זה רק דין דאסור לדבר להלך כבקנין, דממילא כל היכא דהמים מוליכים אין כל חיסרון דחצר מהלכת, אלא בשבת בעינן מקום להצניע, היינו דבעינן דיהי’ הנחה במקום של הנחה, ששם מקומו, וזהו גדר להצניע, שיהי’ לו מקום משלו. ולכך מים כיון דניידי אינם מקום דהם נדים, ולא יוצרים מקום.

וזהו גופא נדון הגמ’ באגוז ע”ג כלי האם חשיב מקום להצניע באגוז בתוך הכלי, כיון דכך דרך הרגילות להצניע, הרי ממילא חשיב דהוא מקומו של האגוז, וכיון דיש לו תורת מקום שפיר על אף דהמים מניידים, מ”מ יש לאגוז מקום במנוחתו. וזהו בתר אגוז אזלינן דיש לו תורת מקום, אכן אם בתר כלי היינו אם אין דרך להצניע את האגוז בכלי, הרי אז אינו חשוב אלא כנמצא דף על גבי דף על המים, שאין כל חשיבות לדף העליון דהוא נמצא ב’מקום’ כל שהוא, אלא חשיב דהוא גם שייך למקום המים ואין לו תורת מקום.

ונמצא עכ”פ לתוס’ דאם רק הוי תורת מקום להאגוז שוב לא אכפת מה דהכלי שהאגוז בתוכו נע ונד, כיון דאין לנו בעיה בעצם הנע ונד אלא דחסר בעיקר השייכות למקום דהנחה, וכה”ג שפיר חשיב דהגיע למקום של הנחה, אף דהמקום עצמו נע ונד. מ”מ האגוז עצמו הגיע למקום חשוב.
וכל מה דלא מהני כשלא נח, הוא זה גופא דאין לו כל חשיבות ושייכות למקום, אך כאן דהכלי יש לו חשיבות מקום מצ”ע כי רגילות להצניע בו, ממילא המניח בו כמניח במקום.

וביאור יסוד הדברים, דכיון דלתוס’ עיקר ההנחה אינו קיום דין בפנ”ע ורק דבעינן דיהי’ מקום לסיום המלאכת הוצאה, הרי לכך זהו גופא כשהוי מקום המוצנע שפיר חשיב דהוא מקום לסיום הפעולה עצמה, דאף דלמעשה המים מוזיזים את הכלי שהאגוז בתוכו וחסר בהנחה, מ”מ עצם זה דחשיב הנחה לגבי האגוז, חשיב דלגביו הסתיימה המלאכה של ההוצאה והוא כרגע במקום דאין בו פעולת הוצאה אלא דהוא בתוך מקום. משא”כ אם צריך דווקא מעשה של הנחה, ודאי דזה חסר עדיין כשמניחים על מים, גם אם הוי רגילות להניח בתוך כלי שע”ג מים.

וכן לכך יסוד זה של הנחה לגבי דיו דחשיב סיום ההנחה, אף דהוא ממשיך והולך, ורק דעיקר הגדר הוא דחשיב דהגיע למקום סיום דאין לו טפי מקום אחר הדיו, ואף דממשיך בפעולת ההליכה אין לזה שייכות לדיו דכבר חשיב דיש לו מקום סיום וזה גופא מחשיב לגביו סיום הפעולה, אף דאין למעשה הנחה בפועל.

ומה”ט בבליעה אף דממשכי המים ואזלי בגופו, מ”מ חשיב הנחה בבליעתו דטפל לגופו ואף דממשכי ואזלי מ”מ ההנחה היא סיום הפעולה, ומהרגע דחשיב דההוצאה נגמרה בעצם הגעתה לגוף, דאז בטלה להגוף, אף דהמים ממשכי ואזלי הפעולה כבר נגמרה דהגיעה ליעוד המקום שלה, ובזה גופא פסקה. אכן אם הי’ צריך דווקא מעשה הנחה ועצירה, הרי כה”ג דלא פסקי המים לא חשיב עדיין דיש מעשה עצירה.

ויש לבאר לפי”ז דלכך לתוס’ ה’ ב’ מהני קלוטה אפ’ באויר, כיון דההנחה אינה דין בעצם להניח בקרקע וכיו”ב, אלא רק דין דהפסקת פעולה גרידא, וזה שפיר שייך דיהי’ גם באויר דלמעלה מי’ דהוא מק”פ דנימא שם דין הנחה דקלוטה ויחשב דעוצר.

ולכך לתוס’ ק’ א’ נדון דמתגלגל הוי גם במתגלגל על הארץ, כיון דלדידהו עיקר ההנחה זה הפסקת הפעולה, וכל עוד מתגלגל לא עצרה הפעולה. [ובקלוטה צ”ל דהתחדש דעצם דין הקלוטה מיחל דין הנחה אף דממשיך והולך, ואכמ”ל]
ואילו לרש”י רק במתגלגל באויר כיון די”ל דכשמתגלגל בארץ חשיב שפיר דיש הנחה, דעיקרה הוא ההנחה בארץ ולא הפסקת הפעולה.

ואפשר דזהו דלתוס’ כיון דכתיבת דיו חשיבא מצ”ע סיום הפעולה אין צריך מקום ד’, דאינו אלא להחשיב מקום של סיום, והיכא דהוא בהכרח סיום דלא שייך יותר המשך לדיו, סגי אף כשאין לו מקום ד’.

ו
ואכן שיטת רש”י להלן פ’ לגבי דיו דהא דחשיב הנחה אינו משום מה שכתבו התוס’ דזהו כיון דהוי הנחה במקום שישארו שם לעולם אלא הדגש של דבריו הוי דכשכתב כשהוא מהלך שלא עמד לפוש דתהוי הנחת גופו הנחה אפילו הכי חייב, דעיקר הנחת דיו על הכתב הוא, ע”כ. ומשמע דבעי לדגש דעיקר הנחת דיו על הכתב, דהעיקר והתכלית הזה, הוא דמחשיב להנחה, ולא עצם הפסקת הפעולה, אלא הגעת הדבר לתכליתו, ולהנחתו.
ואף דגם לרש”י עירובין צ”ט בסוגיא דאחשביה [וכן להלן ק”ב ובקו’ הרע”א] חזינן דעיקר נדון דהנחה במקום ד’ אינו נדון מצ”ע ורק דהוי גדר בהוצאה עצמה והוא חלק מהפעולה, וכדאמרינן בשיטת התוס’, מ”מ חלוק הדבר, דלרש”י הוא קיום דין של עקירה והנחה דהוא חלק מדין המלאכת הוצאה, ולא רק בצורת ואופן צורת הוצאה ע”י עקירה, והיכא דהוי זרזא לא נצטרך עקירה וכו’ כדלתוס’, אלא לרש”י הכל חלק מעיקר הפעולה והמלאכה של שבת דבעינן בה דיהיה עקירה והנחה מצורת המלאכה.
ולכך י”ל דגם בכל הוצאה העיקר הוא קיום דין של הנחה ולא רק עצירת הפעולה, אלא הגעת החפץ לתכלית של מקום אחר, ולהנחה ברשות אחרת.
וזהו דגם בדיו ההגעה לתכלית היא קיום דין של ההנחה, דאינה רק עצירת והפסקת פעולה אלא הגעה לתכלית חדשה.

ובשיטת רש”י י”ל דהא דסגי בכה”ג אף דאין מקום ד’, הוי משום זה גופא דחשיב הגיעה לתכלית, וזה לא בעינן מקום חשוב להחשיב דהוי הנחה, אלא עצם הגעתו לעיקר היעוד שלו, דעיקר הנחת דיו על הכתב, זהו גופא מחשיב להנחה.
ולכך לרש”י עירובין צ”ט וכדאיתא בביאור דבריו בתוס’ שם כ’ [ולהלן י”א] הא דפטור בשותה מרה”ר הוי משום דפיו הוי מק”פ ולא ביאר כהתוס’ דמיד כשנח בפיו חשיב דנח ברה”ר, ומה דממשיך המים במעיו עד לגופו שברה”י לא חשיב הוצאה כיון דכבר התבטלו המים בבליעתו לגופו, די”ל דרק לתוס’ דהנדון הוא הפסקת המעשה הוצאה שפיר מאחר דבלע בטל לגופו וחשיב הפסקת המעשה, משא”כ לרש”י דלהפסיק מעשה בעינן דווקא מעשה דהנחה, ולכך בעינן למקום תכלית ועיקר ההנחה, הרי ודאי דהמים לא עיקר תכליתם לנוח בפיו בבליעתו, אלא תכליתם היא ההנחה במעיו, ולכך שפיר לא חשיב הנחה אלא עד הגיעם למעיו, ולכך אין לומר דיחשב קיום דין של הנחה מיד עם בליעתו.

ובזה יש לבאר דזהו דלרש”י ד’ א’ בעינן מקום חשוב של ד’ כדי שתיהיה עקירה והנחה, דבעינן קיום דין של עקירה והנחה, משא”כ לתוס’ שם כלל לא צריך למעשה עקירה רק דהוא חלק מההוצאה, וכדחזינן בזרזא דקני דאין דרך לעקור, ולכך לתוס’ כה”ג ל”צ עקירה, ואף מעשה ההנחה הוא רק לעצור את הפעולה, דהיינו כל העקירה וההנחה הוא להחשיב דהוא חלק מהפעולה של תחילת וסיום הפעולה, וכל מה דבעי התוס’ ד’ דכך הוי במשכן וכו’, דהוא ילפותא דמשכן דילפינן מיניה לעיקר דין המלאכה, דלתוס’ גם העקירה וההנחה הם חלק מהפעולה דמלאכת ההוצאה עצמה.

ולכך חשיב לרש”י בה’ א’ בנעקר עצמו וקיבל דהוי שנים שעשאוה, כיון דעכ”פ לא הגיע לתכלית של הקיום דין דהנחה די”ל דהוא קיום דין למיעבד הנחה לפעולת הוצאה זו, משא”כ לתוס’ דאין צריך אלא לסיים את הפעולה, גם אם נעקר למקום אחר, כיון דהוא עצמו נעקר אי אפשר להחשיב כשניים שעשאוה
דלכך לרש”י בשניים שעשאוה יש נדון למעשה דעקירה כמו למעשה דהנחה דשניהם קיום דין במעשה ההוצאה, וכשם דיש צד לחייב על הנחה לחוד כן על עקירה לחוד, ורק לתוס’ דההנחה היא סיום הפעולה, שפיר יש לשמוע לחייב דווקא עליה דמסיים בה את הפעולה ולא בעקירה דהיא התחלת פעולה גרידא. משא”כ לרש”י גם בעקירה יש קיום דין של מעשה עקירה, וגם בהנחה יש קיום דין של מעשה הנחה וכמשנ”ת. ולתוס’ הנדון רק משום דחשיב כמו בא אחר דלא הונח מכוחו ואין כלל סיום לפעולה שלו, אלא הוי חשיב כהתחדשות תפיסה ועקירה חדשה ע”י אחר.

והנה ברש”י ה’ ב’ בסה”ע כ’ דאם עמד לכתף ובא אחר ונטל פטור [ויעו’ חזו”א ס”ד ד’ דהסתפק בדין זה ובזכרון שמואל הביא נמי ספק בדין זה והוכחה מדברי רש”י הנ”ל דבא אחר ונטלו פטור] והנה ודאי דהוא עומד, וא”כ מדוע דנחשיבו גם לענין בא אחר ונטלו דהוא כנייד. ולכאו’ י”ל דאף דהוא עומד, כיון דהוא עומד לכתף אין לו כל שייכות למקום זה, וא”כ זה שבא ונטל חשיב דלקח ממי דאין לו שייכות למקום, דעיקר ההנחה היא השייכות להמקום.
אכן בתוס’ ח’ ב’ מוכח דעומד לכתף חשיב דעומד ורק דמ”מ כך דרך הוצאה, להיפך מדברי רש”י, והיינו דלדידם עיקר ההנחה הוא העצירה וההפסקה ולא השייכות להמקום והעקירה מהמקום, ולכך שפיר כשעומד חשיב הפסקת פעולה.