א
מתני’ גיטין ע”ט א’, מתני’. היתה עומדת על ראש הגג וזרקו לה, כיון שהגיע לאויר הגג הרי זו מגורשת הוא מלמעלה והיא מלמטה וזרקו לה, כיון שיצא מרשות הגג, נמחק או נשרף הרי זו מגורשת. והק’ הגמ’ דאמאי הוא מלמעלה והיא למטה הרי”ז מגורשת והא לא מינטר. א”ר יהודה אמר שמואל כגון שהיו מחיצות התחתונות עודפות על העליונות. וכן אמר רבי אלעזר א”ר אושעיא כגון שהיו מחיצות התחתונות עודפות על העליונות. וכן אמר עולא א”ר יוחנן כגון שהיו מחיצות התחתונות עודפות על העליונות. א”ל ר’ אבא לעולא כמאן כרבי, דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא א”ל אפילו תימא רבנן, עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אלא לענין שבת, אבל הכא משום אינטורי הוא, והא קא מינטר. וכן אמר ר’ אסי א”ר יוחנן כגון שהיו מחיצות התחתונות עודפות על העליונות. א”ל רבי זירא לר’ אסי כמאן כרבי, דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא א”ל אפילו תימא רבנן, עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אלא לענין שבת, אבל הכא משום אינטורי הוא, והא קא מינטר.
ובעיקר דברי הגמ’ דסלק”ד לומר דין קלוטה כמי שהונחה, צ”ע אמאי נקט דווקא לדברי רבי דהוא דווקא בבית מקורה ולא לדברי ר”ע דסוגין דס”ל בכל גוונא לומר קלוטה כמי שהונחה.
והנה מפשטות ההבנה בסוגיא חזינן דלמסקנת הגמ’ אין הנדון בסוגיין משום קלוטה כמי שהונחה אלא בעינן דיהי’ בחצר המשתמרת.
אלא דצ”ע לשון הגמ’ דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אלא לענין שבת אבל הכא משום אינטורי הוא והא קא מינטר, דהא הי’ על הגמ’ לומר דשאני הכא דמשום אינטורי הוא, ואילו מלשון הגמ’ דעד כאן לא פליגי וכו’ משמע דעיקר דבריהם הוא דהכא בגיטין מודו רבנן לדין דקלוטה הגם דלענין שבת פליגי.
עוד יעו’ בהמשך הגמ’ אמר רבא שלש מדות בגיטין הא דאמר רבי קלוטה כמי שהונחה, ופליגי רבנן עליה, הני מילי לענין שבת, אבל הכא משום אינטורי הוא, והא מינטר והא דאמר רב חסדא נעץ קנה ברשות היחיד ובראשו טרסקל וזרק ונח על גביו, אפילו גבוה מאה אמה חייב, לפי שרשות היחיד עולה עד לרקיע, הני מילי לענין שבת, אבל הכא משום אינטורי הוא, והא לא מינטר וכו’, וביאר רש”י דשלש מידות בגיטין דחלוקות משאר איסורין. ולכאו’ צ”ב דהא הוי חדא עניינא דגיטין שאני דהוא רק ענין של ‘מינטר’ וממילא לא שייך גביה קלוטה, ומאידך לא מהני הנחתו על ראש הקנה, ומה שייך בזה למנות שלש מדות בגיטין.
ובתוס’ שם בסוגיא ד”ה כמאן כרבי דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא הקשו דתימה דנקט רבי דלא איירי אלא ברשות היחיד מקורה משום דביתא כמאן דמליא דמיא כדאמרינן בריש שבת (דף ה.) ודר”ע הוה ליה למינקט דאית ליה קלוטה כמי שהונחה דמיא אפילו ברה”ר ונראה דהשתא סלקא דעתין דטעמא דרבי לאו משום קירוי אלא משום מחיצה אית ליה דכמאן דמליא דמיא ולהכי קאמר כמאן כרבי דכר”ע לא מיתוקמא מדמצרכת מחיצות החיצונות עודפות ולר”ע אית ליה דכמי שהונחה דמיא אפילו ברה”ר אלא ודאי כרבי מוקמת לה ומשני אפילו תימא רבנן כו’ ולפי זה יכול להיות טעמא דרבי משום קירוי כדאמרינן בשבת.
ומשמע אכן בדברי התוס’ דהי’ שייך להביא גם את ר”ע דקלוטה, ורק משום דהכא חזינן דבעינן דווקא מחיצות בשביל דין דקלוטה. ולכך משמע לגמ’ דהוא דווקא מחמת דין רבי, וסלק”ד דלא כסוגיא דידן בשבת דלרבי בעי דווקא תקרה אלא סגי גם במחיצות. אכן מאידך מודגש בתוס’ דהוא דווקא דלכך חשיב ‘כמאן דמליא’ דהוא גדר אחר בקלוטה וכדאיתא נמי בסוגיין בשבת, וצ”ב.
עוד צ”ב דאם אכן סגי גם במחיצות להחשיב דכמאן דמליא, מדוע אכן הגמ’ אצלנו אומרת דווקא משום תקרה.
עוד יל”ע בדברי התוס’ דאמאי סלק”ד דהא דבעינן מחיצות לרבי הוי משום דין דקלוטה, והא לכאו’ הוי משום מינטר וכדהתבאר כבר בתחילת הסוגיא דהק’ הגמ’ והא לא מינטר והעמידה לכך במחיצות העליונות עודפות. ויעו’ במהרש”א ע”ד כן, דכ’ בביאור דברי התוס’ דלסלק”ד של הגמ’ הוי משום דין קלוטה ורק למסקנה דוחה הגמ’ דכל מה דבעינן מחיצות עודפות הוי משום מינטר. ותמה דהא כל מה דאמרינן דבעינן מחיצות עליונות עודפות הוי רק משום מינטר ואל”כ מנ”ל כלל דבעינן מחיצות דנוקמא כרבי כלל, יעו’ מש”כ.
עוד יל”ע מדברי תוס’ בסוגין ה’ א’ ד”ה לא דכתבו דההיא דגיטין גבי היתה עומדת על ראש הגג וזרקו לה כו’ וקאמר כמאן כרבי דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא לא סברי דרב ושמואל דהכא דאמרי דלא חייב רבי אלא ברשות היחיד מקורה ולדידהו צריך לשנויי דהתם משום אינטורי כדמשני התם אליבא דרבנן אפילו תימא רבנן כי פליגי רבנן לענין שבת אבל הכא משום אינטורי כו’, ע”כ.
ולכאו’ צ”ע דמה ההוכחה מדברי רבנן, דאמרינן דכי פליגי לענין שבת אבל הכא משום אינטורי וכו’, והא מבואר שם בגמ’ לכאו’ דלרבנן אין הטעם כלל משום קלוטה ורק משום אינטורי דסגי בדין דחצר המשתמרת, וא”כ מה כתבו לבאר לפי”ז דברי רבי האומר התם דבדין קלוטה כמי שהונחה סגי במחיצות ולא בעי תקרה כבסוגיין משום הא דחזינן בדברי רבנן ד’מינטר’ קיל טפי, וצ”ע דהא לכאו’ הא דקיל טפי הוי רק משום דאינו כלל משום דין ‘קלוטה’, אך רבי דס”ל קלוטה, וסבר דבעינן תקרה כדי שיחול דין קלוטה, א”כ מה”ת דיועיל מחיצה.
ויש עוד להוסיף בחומר הקושיה בענין, דהא למעשה חזינן דלר”ע לא מועיל שם דין קלוטה, והסוגיא שם רק אליבא דרבי, וא”כ היאך אמרינן דניקל לרבי במחיצה בלא תקרה משום דין קלוטה, ואעפ”כ לא נאמר דמה”ט יועיל אף בלא מחיצות וכדין דר”ע.
ומוכח מדברי התוס’ וכן יש לבאר ליישב כל הקושית מהסוגיא הנ”ל, דאף למסקנת הגמ’ דהוא משום ‘מינטר’ אין זה משום דכה”ג לא בעינן לדין קלוטה אלא סגי בדין ד’מינטר’, אלא דדין ‘קלוטה’ דבעינן בכדי שתהא זו ‘חצר דמינטר’ קיל טפי מהדין קלוטה דבעינן לגבי שבת.
ונראה להוכיח דאף למסקנת הגמ’ הוי דין קלוטה בחצר מדברי התוס’ רא”ש סוטה מ”ה א’ ד”ה אויר, דכתבו דאפילו למאן דאית ליה לענין שבת דקלוטה לאו כמי שהונחה דמיא לענין קנין מודה דכמי שהונחה דמיא, וכן בגיטין נמי פ’ הזורק גבי עומדת בראש הגג וזרקו לה כיון שהגיע לאויר הגג הרי זו מגורשת וכן הוא מלמעלה והיא מלמטה, ומפרש בגמ’ דאפילו לרבנן דלית להו כמי שהונחה דמיא היינו לענין שבת אבל לענין גיטין משום אנטורי הוא והא מינטר, ובפ’ קמא דבב”מ נמי לא מיבעיא ליה אלא אויר שאין סופו לנוח אבל סופו לנוח פשיטא ליה דקני, ע”כ. ומבואר מתו”ד דלענין גיטין וקנין הוי דין דכמי שהונחה, ואין זה סברא גרידא דכמאן דמינטר ולא צריך ‘כמי שהונחה’, אלא משמע דגם זה הוי בכלל דין ‘קלוטה’.
וכן מפורש בדבריו בסוגיא בב”מ י”ב ד”ה אויר שאין סופו לנוח דכ’ ז”ל, אבל אויר שסופו לנוח קני אפילו באויר מההיא דגיטין כדפי’ רש”י, ועוד בפ’ מרובה (ע’ ב’) גבי זרוק גנבתך לחצרי ותקני לי חצרי, ואפילו למ”ד קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא מודה לענין קנין דכמי שהונחה דמיא דמשום אינטורי הוא והא מינטר. ויש ליישב האי בעיא אפילו למ”ד קלוטה כמי שהונחה דמיא ומחייב זורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע דדילמא הכא איפכא דמשום אינטורי הוא והא לא מינטר, ע”כ. הרי דגם בגיטין הוי דין דכמי שהונחה, ורק הוי גדר אחר מדין שבת דבה לכ”ע קלוטה כמי שהונחה דמיא.
אכן דצ”ב בדברי התוס’ רא”ש דמחד מוכיח מההיא דגיטין דאמרינן התם לכ”ע כמי שהונחה ומאידך הגמ’ בב”מ מסתפקת לענין קנין. כן נמי צ”ב דהתוס’ רא”ש מתקשה אליבא דמ”ד דקלוטה כמי שהונחה דן אמאי הגמ’ מסתפקת לגבי קנין, והא אף למ”ד דלאו כמי שהונחה מ”מ מודה לענין קנין הוי משום אינטורי כדביאר הסוגיא בגיטין. וזהו דוחק דמה דפשוט בגמ’ בגיטין למסקנת הסוגיא זהו גופא ספק הגמ’ בב”מ, ואכמ”ל.
כן יעו’ בחידושי הגר”ח [סטנסיל] ב”מ י”ב א’ דביאר ע”ד כן להסוגיא התם דביאר דכיון דבגט ל”מ שום קנינים ובעינן דוקא יד ממש ונתן בידה, ונמצא דביד גופא חלוק מציאה ומתנה מגט, דבמציאה ומתנה סגי בקנין יד כמו כל שאר קנינים, אבל בגט אף דבעינן גם קנין יד לגירושין יש בזה הגזה”כ דיד ממש בעינן בגט, ולכך אפשר לומר דהיכא דליתא לחצר ממש אלא אויר חצר דהחצר קונה ע”י אוירו, אין זה אלא קנין חצר וכמו קנין יד, אבל אי”ז חצר ויד ממש, ומשו”ה סברה הגמ’ לומר דאתי אליבא דרבי דס”ל קלוטה כמי שהונחה ועי”ז נעשה לחצר ממש דכמו שהונחה בחצר, ודחי הגמ’ דאפילו רבנן לא פליגי אלא לענין שבת אבל הכא משום אינטורי הוא, משום זה לחוד הוא דנעשה לגוף חצר ממש.
והוסיפו לפי”ז ליישב קושית התוס’ אמאי מייתי הגמ’ מרבי דלא איירי אלא ברה”י מקורה ומשום דביתא כמאן דמלי’ דמי, מר”ע הו”ל למינקט דאית לי’ קלוטה כמי שהונחה אפילו ברה”ר עיין שם, ולהמתבאר דטעם קלוטה כמי שהונחה מועיל להעשות חצר ממש אבל קלוטה דר”ע דגם ברה”ר אית ליה כמי שהונחה אינו מועיל זה לעשות חצר ממש, ורק לענין לחייב משום שבת סובר דכמו שהונחה.
הרי דמוכח דגם אליבא דרבנן אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא, ונעשה כגוף חצר ממש. ורק דלגר”ח אמרינן דהתחדש למסקנא דלרבנן נמי מהני לעשות כגוף חצר ממש. ובסלק”ד עכ”פ הבינה הגמ’ דדווקא לרבי ולא לר”ע, דאילו לר”ע הוי רק דין בשבת, ורק לרבי ד’כמאן דמליא’ דנה הגמ’ דיחשב דהוא גם לענין שבת, וקמ”ל דאף לרבנן דאין בשבת הכא מודו. [ויש לדון האם אכן לרבנן דווקא בכה”ג דיש מחיצות חשיב ע”ד רבי דכמאן דמליא]
ונראה דביאור הדברים הוא דלענין הנחה בשבת, דהוא להניח החפץ ממש על הקרקע, הוי חידוש טפי למימר דמ”מ יועיל בו דין קלוטה להחשיב כאילו הונח בארץ מאשר הנצרך למקום ההנחה של גט להיות בכלל והונח בידה דבעי לכך דיהי’ רק במקום האשה ולא להחשיב דהוא ממש מונח בארץ. [וגדר זה דלא כמובא לעיל בדברי הגר”ח ב”מ דקלוטה במחיצות דגיטין עביד דכמונח ממש בארץ]
וזהו דמודו רבנן לענין גט דסגי במינטר, דכוונתם דסגי במינטר להחשיב דאית בו דין קלוטה ממש לענין גט.
ולכך נמי התבאר התם בסוגיא דהוו שלש מדות בגיטין וכו’, דנדון מינטר לדין קלוטה הוא דין בפנ”ע ולא שייך למונח ע”ג קנה דלא נשמר אלא דהכא התחדש דין נוסף דחשיב מקום האשה כיון דמינטר.
ויסוד הדברים הוא דהנה בגדר דין דקלוטה כמי שהונחה חוקר האבנ”ז האם חשיב כהונח ממש בקרקע או דחשיב מונח באויר. והבה”ט דן דאם הניח תפילין של יד וכשבא להניח של ראש קודם שהגיע הקציצה בבשר אחר שהגיע לאויר הראש הפסיק בדיבור אי אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא לענין זה. והביה”ל סי’ כ”ה כיון דכל שלא הידק לא נגמר המצוה. [וצ”ב לבה”ט דהא ודאי לא משמע דס”ל דאף יצא יד”ח תפילין מדין קלוטה] הרי דסברי דקלוטה הוי כהונח ממש. ויש דביארו לפי”ז את המשנה בפרה פ”י מ”ה דהיה עומד חוץ לתנור ופשט ידיו לחלון ונטל את הלגין והעבירו על גבי התנור ר”ע מטמא וחכמים מטהרין, ובגמ’ זבחים צ”ג ביארה הגמ’ בתחילה דבהא פליגי, דר’ עקיבא סבר כמונח דמי, ורבנן סברי לאו כמונח דמי, וכ’ בפיהמ”ש בפרה דר”ע לטעמיה דקלוטה כמי שהונחה. וצ”ב דהא הגמ’ דחתה התם וביארה דהוא רק משום גזירה ואין זה איסור מעיקר הדין. והתפא”י ביאר דהגדר בגזירה דרבנן הוא גופא דקלוטה כמי שהונחה דמיא. אכן עוד צ”ע דבשאר הטומאות לא שמענו דאם יעביר שרץ מעל כלי חרס יחשב דהטומאה בתוך הכלי.
אלא נראה דמוכח גדר אחר בדין קלוטה דאין זה דחשיב דהוא באויר ולא שהוא בארץ אלא דהוא במקום הרשות והלגין. ולסלק”ד בזבחים בביאור המשנה דפרה סברי דכל דעוברת טומאה במקום הלגין חל דין טומאה, ולמסקנא רק גזירה, אלא דגם למסקנא לולא דין קלוטה אין שייכות לגזור, ורק דין קלוטה מחשיב דהטומאה באותו מקום של הלגין וממילא יש שייכות בינהם וגזרינן לטמאות.
עוד יעו’ ברמב”ן להלן צ”ז ב’ דחידש התם דאמרינן קלוטה היכא דעומדת לנוח בארץ, ואף דלא ברה”ר ורק אח”כ ברה”י. ולכאו’ מה השייכות דנימא דכבר מונחת השתא ברה”ר דיהי’ חשוב עקירה או הנחה ברה”ר. וצ”ל דעצם זה דיש לה שייכות אח”כ לקרקע, חשיב דאינה עוברת סתם למעלה אלא שייכא למטה גם אם עכשיו עוברת למעלה. ואינה כמו ‘אגוד בידיו’ דהתם דלא עומד כלל ליפול עי”ש. ומשמע דעיקר דין דקלוטה הוא השייכות למקום. [אכן דאכתי מהתם לא חזינן למעשה מה הגדר ד’כהונחה’ ורק מתי חשיב דהוא ‘קלוטה’ ואכמ”ל]
ומעתה י”ל דזהו ביאור החילוק בין דין קלוטה דגיטין לבין דין קלוטה דשבת, די”ל דקלוטה דלענין גיטין כיון דעיקר המקום הנחה הוא דיהיה ‘מינטר’ לאשה, לכך סגי בקלוטה ל’מקום דמינטר’, ולכך סגי במקום דהוא ‘מוקף מחיצות’ דעי”כ כבר חשיב דהוא ‘מקום האשה’ לקבלת גיטה. אכן לענין דיחשב מונח לענין שבת בעינן דתחשב הנחה על גבי קרקע, ולזה בעינן לרבי דווקא מקורה דיחשב דכאילו מונח בזה ע”ג קרקע דהכל חדא מקום בית וכמליא נמי לענין דיחשב הנחה בקרקע הבית.
ולכך התוס’ בסוגיין ס”ל דכשם דחזינן בדין דקלוטה דאף לרבנן דלית להו דין קלוטה לענין מקום הנצרך לשבת, מ”מ לענין ‘רשות האשה’ אמרינן דקלוטה כמי שהונחה, ה”ה י”ל אליבא דרבי דאף דבסוגיין בעי דווקא תקרה לדין קלוטה, התם סגי ליה אף בדין דמחיצות לענין דיחשב דנח במקום דמינטר דרשות האשה.
ולכך יש להוסיף ולומר דזהו נדון התוס’ בגיטין דאה”נ כבר בתחילת הסוגיא אחזינן דהוא משום מינטר ורק דזה גופא הוי סברא בדין דקלוטה דגיטין דהוא קלוטה דדין מינטר, ולכך בעי מחיצות, דאל”כ חסר במקום דמינטר. דהך מקום אינו צריך הנחה בקרקע כבשבת, אלא במקום דמינטר ומיוחד לאשה זו. ואף דמאידך כמשנ”ת בעי בשבת הנחה טפי ולא סגי בשבת לרבי אלא בתקרה ולא במחיצות, וכן לרבנן לא יועיל קלוטה בשבת ורק בגיטין וכדבארנו לעיל דגיטין קיל משום דהוא קלוטה למקום דמינטר ולא צריך להיות ממש כמונח ע”ג קרקע, אכן מ”מ כיון דבעינן בגיטין יהי’ ההנחה ברשות האשה ולא שייכות לקרקע, לכך י”ל דבלא מחיצות אין כל הגדרת מקום להבדילו ממקום אחר ולייחסו אליה בדווקא דכנח כמונח בידה, ובעי דווקא מחיצות, ולכך לא שייך קלוטה אליבא דר”ע, ורק לרבי דהוא קלוטה של מחיצות דחשיב דזהו המקום שלו.
עוד י”ל לאידך גיסא, דלר”ע דקלוטה בכל מצב, אפ’ בלא מחיצות, חשיב כמונח, הוי ממש כ’לבוד’ וכדאיתא בתוס’ צ”ב א’ ד”ה התם, ובלבוד הא מבואר בתחילת הסוגיא בגיטין דכל שהגיע למקום ג’ מגורשת אף דלא מינטר, דחשיב כבר דנח, אף דאח”כ יעוף הגט ברוח. וא”כ גם בקלוטה אם יגיע לא יהיה אפשר אם יעוף אח”כ. וכל נדון הסוגיא הוא דווקא כיון דהעמידה הגמ’ על קושיתה דהא לא מינטר דמיירי במחיצות עודפות לכך מוכח דאין דין קלוטה דר”ע, וכיון שכך מוקמינן במחיצות עודפות כדי שיהי מינטר, ואז דין ההנחה בידה הוי משום דין דרבי ד’כמאן דמליא’, וזהו דכ’ התוס’ דכר”ע לא אתיא מדאצרכת מחיצות העליונות עודפות, דאם היה כר”ע היה סגי בדין קלוטה להחשיב כנח.
ב
אכן הנה חזינן בתוס’ דאליבא דרבי חשיב גם מחיצות דהוא כמאן דמליא. וחזינן דגדר הקלוטה במחיצות שאני, דהוא גדר של יצירת מקום, ולכך פליג רבי. ואע”פ דאין תקרה והקלו [כמש”כ התוס’ בסוגין, ודלא כמסקנת התוס’ בגיטין] דסגי במחיצה להיות קלוטה, מ”מ גדר הדברים הוא חשיבות מקום דמליא, ע”י המחיצות. וכן כדאיתא בגר”ח ב”מ דלעיל דלהיות חשוב בקרקע ממש לא סגי בקלוטה דר”ע ורק בקלוטה דרבי, והיינו דקלוטה דמחיצות מחשיב דהוא טפי מקום הנחה.
ויעו’ עוד ברמב”ן בסוגיין גבי נעץ קנה ברה”י וזרק ונח על גביו אפי’ גבוה מאה אמה חייב, דנראה שרש”י ז”ל מפרש דלא בעי רב חסדא הנחה ע”ג מקום ד’ ברה”י, ואף על פי שמשמען של דברים כן תמה הוא דא”כ היכי פשיטא להו לרבנן דגמ’ דבעינן עקירה והנחה ע”ג מקום ד’ דאקשו לה בהדיא לעיל אמתני’. ומצאתי לר”ח ז”ל שכתב וקיי”ל דלמעלה מי’ א”צ ד’ על ד’ אלא אפי’ קנה עולה למעלה מעשרה טפחים וזרק ונח על גביו חייב, ומדברי כולם נלמוד לפרש דהיינו נמי דאתא רב חסדא לאשמועינן דרה”י עולה עד לרקיע והויא כמונחת בקרקע, ואף על גב דלא סבירא לן קלוטה כמי שהונחה, בהנחה כל דהו מיהא הויא הנחה כמי שהוא מקום ד’, הלכך לא בעינן הנחה על גבי מקום ד’ אלא כגון בר”ה, א”נ לאדם שהוא עומד ברה”י שאינו דומה לקנה נעוץ דהוא כרה”י עצמה, ע”כ. וחזינן מדברי הרמב”ן דאף דטעם דרה”י עולה עד לרקיע מחשיב דהוא נמי מקום הנחה וכמי שמונח בקרקע, מ”מ אם לא יהי’ במצב זריקה באויר לא יועיל ה”ט אף ברה”י, ורק אם יהי’ הנחה כלשהוא כנדון דהתם דנח על קנה, הגם דאין בו ד’ על ד’, וצ”ב דהא גם כשלא נח, הא טעמא נקיט דרה”י עולה עד לרקיע וחשיב כדנח.
עוד יעו’ בדברי הרמב”ן דחזינן מינייהו דאו’ רבותא דאע”ג דלא סבירא לן קלוטה כמי שהונחה מ”מ בהנחה כל דהו הויא הנחה, דמאי שיאטיה לנדון דבריו דהכא להניח על מקום הנחה כל דהו ברה”י דחשיב דהוא כמקום ד’ משום רה”י עולה עד לרקיע.
והנה עוד חזינן מדברי הרמב”ן דיסוד דין רה”י עולה עד לרקיע אינו רק משום גו”א מחיצתא כדאיתא בחי’ ר’ חיים פ”ד מסוכה, שהרי א”כ מה מעלה להחשיב דכאילו נח מחמת כן, דמאי עדיף על רה”ר דאף דהיא רק עד מקום י’ מ”מ גם אם יניח באויר או על קנה בתוך מקום י’ אמרינן דלא חשיב הנחה ובעינן מקום ד’, ומאי מהני הא דרה”י עולה עד לרקיע, דמה בזה דהמחיצות עולות דיחשב מקום נייח כשמניח על קנה.
וע”כ דענין רה”י עולה עד לרקיע חלוק בעצם מדין רה”ר, ואין זה דין רק במחיצות העולות, אלא עיקר הרשות יש לה חשיבות עד לרקיע, וחשיבות זו היא הנותנת דחשיב מקום נייח גם במניח על קנה.
וגדר הדבר אפשר דעצם זה דהמחיצות עולות וכו’ מחשיב דהמקום גדור, וע”ד דחזינן ברבי בגדר קלוטה עם מחיצות דהוא יוצר מקום ‘מינטר’ דיש לו חשיבות נמי ד’כמאן דמליא’ וכדאיתא בתוס’, דעצם יצירת מקום דהיקף, מחשיב דהוא מקום. ולכך דווקא ברה”י חשיב דאף יהי’ מקום דנייח.
אכן דיעו’ בעירובין ל”ב ב’, אמר רבא לא שנו אלא באילן העומד חוץ לעיבורה של עיר, אבל אילן העומד בתוך עיבורה של עיר אפילו למעלה מעשרה הרי זה עירוב, דמתא כמאן דמליא דמיא. אי הכי, חוץ לעיבורה של עיר נמי, כיון דאמר רבא הנותן עירובו יש לו ארבע אמות, הויא לה רשות היחיד ורשות היחיד עולה עד לרקיע. אמר רב יצחק בריה דרב משרשיא הכא באילן הנוטה חוץ לארבע אמות עסקינן וכו’. וכ’ רש”י דהא דאמרינן דרשות היחיד עולה עד לרקיע אף דאפילו נתנו למעלה מעשרה מ”מ הוא ועירובו ברשות היחיד הן, ונהי דלא רשות היחיד ממש נינהו, לגבי איסורא דאורייתא למשקליה מאילן להתם דהא ליכא מחיצה מיהו לענין מיהוי הוא ועירובו במקום אחד הוי חד רשותא, דומיא דנותן בעיבורה של עיר, דחזי ליה רבא כמאן דמליא, ע”כ. ומתבאר דעל אף דאין התם מחיצות, ולא הוי דין רה”י ממש מ”מ שייך מושג דרה”י עולה עד לרקיע, עכ”פ לענין עירוב להיות חשוב ברשות אחת עם העירוב חשיב חדא רשותא. ורק דלענין שבת בעינן לשם כך דווקא מחיצות. אכן גם המחיצות הא דעבדי רה”י עולה עד לרקיע אינו מחמת עצם המחיצות ורק דעי”כ חשיב מקום רה”י אף למעלה, וכדהוי לענין עירוב אף בלא מחיצות, ורק דחשיב דזהו מקום השובת.
ולרבנן, עצם זה דלא נייח מפקיע משייכות להנחה בקרקע דרה”י הכא או התם כיון דממשיך במצב אי הנחתו, והגם דהוי מקום אחד של רה”י מוקף מ”מ לא חשיב הנחה בקרקע זו כל עוד דממשיך לילך, אך כשמונח על קנה, אף דחסר בחשיבות מקום ההנחה, הרי כיון דמ”מ מתייחסת ההנחה לקנה, שוב מהני הא דרה”י עולה להחשיב דהכל מקום הנחה וכאילו הוי מקום ד’ התם, דלענין זה מיוחס מקום ההנחה בקנה למקום הקרקע בכה”ג דהוי רה”י.
עוד יעו’ ברשב”א עירובין ל”ג ב’ דהק’ על רש”י התם דכ’ דהטעם בלמטה מעשרה מהני העירוב משום דקלוטה כמי שהונחה, ותמה הרשב”א דהא כל זמן שיש מקום מסויים למעלה משלשה לכ”ע לאו רה”ר הוא ואפי’ למ”ד בעלמא קלוטה כמי שהונחה דא”כ כרמלית ומקום פטור היכי משכחת להו, (א.ה. הי’ מקום לומר דאף דבענין רה”י ורה”ר דאו’ דהוו דין רשויות ל”ש קלוטה לרה”י ואדרבא הוי ברשות אחרת, ואל”כ היכי מצאת כרמלית ומקום פטור, אך לענין עירוב דהוא רק דין מקום לגביו, וכמשנ”ת בדברי רש”י עירובין ל”ב ב’ דלעיל, לכך חשיב גם המקום דמעליו בעץ, הגם דהוא ברשות אחרת, מ”מ לענין עירוב חשיב דהעירוב במקום האדם, דלענין זה מהני קלוטה ליחס ל’מקום האדם’, אף דלא מהני להפקיע שם ‘רשות’ בעניניי חיוב דהוצאה) ולא אמרו קלוטה אלא באויר ואי נמי בשנח במקום שאינו מסויים כזורק בכותל כגון דבלה שמנה וכדאמרי’ הזורק בכותל למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ ואוקימנא בדבילה שמנה וכדאיתא התם בשבת בריש פ”ק ובפ’ הזורק, הא במקום מסויים לא, וכמדומה שכן כתב גם רש”י ז”ל בפי’ בפ”ק דשבת גבי זקף לבנה, ודבר ברור הוא, אלא הכא הכי קאמר כיון שהוא תוך אויר מקומו של אדם דהיינו תוך עשר כמי שהונח במקומו של אדם הוא אבל כל שהוא למעלה מי’ מקום בפני עצמו הוא ואף על פי שהוא באויר רה”י ולפיכך צריך שיהא בראשה ארבעה שיהא מקום חשוב להנחת העירוב, ע”כ.
וחזינן מדברי הרשב”א דאף דרבנן דלא סברי קלוטה כמי שהונחה דמיא מ”מ מודו היכא דנח במקום שאינו מסויים כזורק בכותל וכגן בדבילה. והיינו דס”ל ע”ד מה דהתבאר בדברי הרמב”ן ז’ ב’ דהבאנו לעיל, דגם זה ע”ד דין דקלוטה, ורק דלרמב”ן למעשה לא הוי מדין קלוטה בכה”ג, אך לרשב”א מבואר דכה”ג גם לרבנן הוי דין קלוטה, כיון דיש לה מקום הנחה. דדין קלוטה נותן לה חשיבות מקום ליחסה למקום הרשות והקרקע בכה”ג, דאף בהנחה על הקנה חשיב דיש לו חשיבות דמקום הנחה.