א
הק’ התוס’ דק’ לר”י מדמצרכינן קרא לפטור משמע דזה עוקר וזה מניח היה במשכן ובפרק המצניע (ג”ז שם.) נמי פוטר ר”ש זה אינו יכול וזה אינו יכול אף על פי שהיה במשכן כגון ב’ שנושאין את הארון ובירושלמי פרק הזורק אהא דתנן שתי גזוזטראות ברשות הרבים כו’ היו שתיהן בדיוטא אחת המושיט חייב אמר רב חמא בשם ר’ מיישא ובלבד על ידי ב’ ופריך בכל אתר אמרת ב’ שעשאוה פטורין וכאן אמרת חייבין ומשני שכך היתה עבודת הלוים והשתא מה בכך שהיתה במשכן מ”מ הוי ליה לפטור מושיט כיון דשניהם עושין אותה.
ונראה לר”י דבמושיט אין זה עוקר וזה מניח אלא המושיט עשה עקירה והנחה ולא קשיא ליה בירושלמי אלא אמה שאינו מחייב מושיט אלא כשחבירו מקבל מידו אבל אם המושיט מניחו על רשות היחיד אחר פטור ובכל מקום על ידי חבירו פטור טפי כגון ב’ שעשאוה וכאן אינו מתחייב אלא על ידי חבירו.
ותמוה אמאי פשוט להתוס’ דליכא סלק”ד לחייב זה עוקר וזה מניח אלא משום דהי’ במשכן, והא כל עוד דליכא מיעוט ד’בעשותה’ מדוע דלא יועיל גם בעושה חצי מלאכה להתחייב עליה.
וביותר צ”ע דהא התוס’ להלן צ”ג א’ ד”ה חד למעוטי זה עוקר וזה מניח כתבו דבזה כתב אות אחת ובא חבירו וכתב אות שניה לא איצטריך קרא אלא אהוצאה דה”א אהכנסה ואהוצא’ הוא דקפיד רחמנא וליחייב אפי’ בלא הנחה, ע”כ. הרי דסברי לחייב אפ’ בזה כתב אות אחת וכו’ הגם דליכא להאי מעשה כלל במשכן.
עוד יל”ע דבתוס’ בסוגיין מבואר דאין צד לחייב על מעשה העקירה ורק על מעשה ההנחה כיון דהוא גמר המלאכה. [ויעו’ בתוצ”ח ז’ ד’ וברשב”א בסוגיין דעיקר המעשה זה ההנחה] ואילו בתוס’ דף צ”ג מפורש דלסלק”ד דההו”א בסוגיא היא דחייב רק על הכנסה והוצאה אפ’ בלא הנחה. ומשמע דגם על העוקר הוי חיוב בפנ”ע [ובאפיקי ים ח”ב ד’ ח’ ד”ה ויסוד וד”ה ואמנם דן אי כוונת התוס’ לחייב על עוקר בלא דעביד הנחה, או דעכ”פ דהיכא דעביד הנחה, יתחייב גם העוקר. ועכ”פ זה כנגד דבריהם הכא דאין כל צד לחייב את העוקר]
ב
תי’ התוס’ דהא דאיתא בירושלמי דבמושיט אין זה עוקר וזה מניח אלא המושיט עשה עקירה והנחה ולא קשיא ליה בירושלמי אלא אמה שאינו מחייב מושיט אלא כשחבירו מקבל מידו אבל אם המושיט מניחו על רשות היחיד אחר פטור ובכל מקום על ידי חבירו פטור טפי כגון ב’ שעשאוה וכאן אינו מתחייב אלא על ידי חבירו.
והק’ המהרי”ט דהא בירושלמי נקיט בקו’ משום דהוי זה שניים שעשאוה, ואעפ”כ משמע דסגי ליה הא דהי’ במשכן, ומדוע לא סגי זה גם לנדון סוגיין בזה עוקר וזה מניח.
עוד ילה”ק בדברי התרא”ש על קו’ התוס’ הנ”ל מהירושלמי דהוסיף על תי’ התוס’, וכתב ז”ל די”ל דמושיט לא הוי זה עוקר וזה מניח אלא המושיט עושה גם ההנחה שהוא מושיט החפץ ליד חבירו, והא דפריך בירושלמי הכי פריך בכל אתר אתמר יחיד חייב טפי משנים שעושין מלאכה כאחת ובמושיט אלו עשאה לבדו שהושיט חפץ מרשות היחיד לרשות היחיד והניחו על גבי קרקע לא מיחייב אלא א”כ קבלו אחר מידו, ומשני שכך היתה עבודת הלוים שהיה השני לעולם מקבלו ולא היתה מלאכה זו נעשית ביחיד כלל אבל מלאכה שהיתה במשכן נעשית ביחיד וגם על פי שנים מיעטה קרא הכא מבעשותה שאם נעשית בשנים פטורים, ע”כ. וצ”ב אמאי הוצרך להוסיף על התי’ של התוס’ גם דמושיט לא הי’ נעשה במשכן ביחיד, ואילו מלאכה שהיתה במשכן היתה נעשית גם ביחיד וגם על פי שניים. עוד צ”ב מה הסברא בחילוק זה בין היתה נעשית בין ביחיד בין בשנים לבין היכא דלא היתה נעשית אלא בשניים, דהא גם אם היתה נעשית גם ביחיד, הא מ”מ היתה נעשית במשכן גם בשניים, ומדוע לא יחשב דהוי מעשה חשוב מחמת כן.
וביותר צ”ע דזה סותר לכאו’ למש”כ בתחילת התי’ ע”ד תירוץ התוס’ דבמושיט אין זה כלל שנים שעשאוה, אלא עושה הכל לבדו ורק מושיט החפץ לחבירו, וזה עיקר החילוק בינו לבין זה עוקר וזה מניח, וא”כ מדוע לבסוף נכנס לחילוקים בין היכא דיש ב’ אפשרויות לעשות המלאכה במשכן, לבין היכא דהוי רק אפשרות אחת לעשותה במשכן ע”י שניים.
ג
וביארו דהסוגיא הכא והסוגיא להלן צ”ג הם ב’ סוגיות. ויסוד הדברים ע”ד דברי הגר”ח [כתבים, גרי”ז בכורות ב’ ובגנזי הגר”ח] גבי קו’ התוס’ דף צ”ד א’ ד”ה שהחי דהק’ דהא קיימ”ל זה יכול וזה אינו יכול דהיכול חייב והאינו יכול פטור, וא”כ ה”נ החי אינו יכול לישא עצמו לגמרי והנושא את החי הרי הוא יכול לנושאו אף כשאין החי נושא את עצמו וא”כ הנושא צריך להיות חייב.
ותירץ הגר”ח שזה יכול וזה אינו יכול שייך רק היכא שהמלאכה נעשית כולה אלא ע”י שניהם שעשאוה, על זה אמרינן דהיכול חייב, אבל הכא מכיון שהחי נושא את עצמו, א”כ לא נעשית המלאכה של משא בשלימות מאחר שהחי נושא את עצמו, ואין כאן הוצאה שלמה, דהחי ג”כ נושא את עצמו, וא”כ לא נעשית מלאכת הוצאה כי אם במקצת נושא ובמקצת ההולך לבדו, ואין כאן מלאכה שלמה כלל.
ולכך ביארו דסוגיא דהכא הוי הנדון כפי נדון דחי נושא את עצמו, דמגרע בעיקר מעשה ההוצאה, כך הכא הנדון הוא לחיוב רק על מעשה העקירה או ההנחה, וע”ז אמרי התוס’ דעל עקירה לחוד אין סלק”ד לחוד להתחייב, ורק על הנחה, דלה יש חשיבות של מעשה, דהיא גמר מלאכה עכ”פ. ולכך נמי בעינן מקור דווקא ממשכן בשביל להתחייב, דאילולא כן לא חייב על חצי מעשה.
אכן הנדון בסוגיה צ”ג הוא מחמת פטור של שניים שעשאוה, דאף דלמעשה החיוב על כל המעשה שנעשה, כיון דיש שייכות לשניים במעשה, אמור להיות פטור. וכלפי”ז דנים דאף בכותב ב’ אותיות, הגם דהתם אין זה נדון של מעשה לחוד, דאין דומה לעוקר ומניח דכל חד עשה פרט אחר, אלא כותב כל אחד אות והוי רק לענין מעשה המלאכה שנים שעשאוה, בזה הנדון גם בלא דין דמשכן. ובזה יש צד לחייב גם את העוקר.
וביארו לפי”ז דזהו ביאור תי’ התוס’ על הקו’ מהירושלמי, די”ל דדווקא בסוגיא דהכא הוי חיסרון בעיקר המלאכה, דעשה רק מקצת המלאכה, ולזה אכן לא יועיל הא דהוי במשכן. אכן בנדון דירושלמי, הא הויא מלאכה שלימה דהא נעשה הכל על יד המושיט כפי שכ’ התוס’ בתי’, אלא כיון דמ”מ נעשה המעשה ע”י שניים, איתא בזה עכ”’פ לחיסרון ד’שנים שעשאוה’, וע”ז אמרינן דלענין זה אין חיסרון דשנים שעשאוה כיון דהי’ במשכן.
אלא דנראה להעיר על עיקר יסוד הגר”ח, דהא הגמ’ התם צ”ג דימתה זה יכול וזה אינו יכול למדרס דבהמה, דהרגל הרביעית חשיבא רק מסייעת כלפי ג’ הרגליים [כפי פשטות הוכחת הגמ’ וכדאיתא בתוס’ להדיא] והנה אף ד’רגל הרביעית’ שונה לכאו’ מתינוק, שהרי הרגל ‘פועלת’ ואינה כתינוק דלא עביד מידי, אך מאידך הסברא אומרת דכל סברת הגר”ח עיקרה לחלק היא בין שניים שפועלים במקביל זה לעומת זה לבין תינוק דאינו אלא מגרע במשא הנושא אותו אך לא פועל לנשיאה נוספת. והנה בבהמה מאוד דחוק לשמוע דיש פעולות מקבילות של ג’ הרגליים לעומת הרגל הרביעית, שהרי הכל זה פעולה אחת של בהמה אחת, ואין בזה ב’ פעולות לגרע האחת בשניה, ורק דהנדון בזה ע”כ דכיון דל”צ לרביעית זה מגרע בפעולה שלה, דאין צריך אותה, ודמי ממש לתינוק דאף דאינו שותף לעוד מעשה, מ”מ חשיב דמגרע במשא הנושא, וכן הכא אף דלא חשיב הרגל הרביעית לפעולה נוספת, מ”מ היא מגרעת בפעולה דג’ הרגליים האחרות, ואעפ”כ הוי בסוגיא בכלל ‘זה יכול וזה אינו יכול’.
ד
אכן דנראה לבאר הסוגיות באופן הפוך מהנ”ל, דבאמת בסלק”ד דסוגיא צ”ג דאמרינן בראשונים וכדחזינן בסוגיא התם דלכ”ע הפשוט ביותר למעט הוא נדון דזה עוקר וזה מניח. ובאמת סלק”ד לחייב אף מסברא כשעושה חצי פעולה. וכדאיתא בתוס’ שם דסלק”ד דעיקר המחייב זה העקירה וההוצאה, ולכך דימו גם לכותב ב’ אותיות הגם דליתא במשכן וכו’. וע”ז אמרה הגמ’ שם דהתמעט מקרא דאין חייב על חצי פעולה.
אכן לאחר נדון הסוגייא דהתם, ואחר דחזינן שם דלר’ יהודה ור”ש התמעט לא רק זה עוקר וזה מניח אלא גם גוונא דעשו שניהם לכל המעשה כגון זה יכול וזה יכול וכן זה אינו יכול וזה אינו יכול, דגם הללו הוי בכלל הפטור דשניים שעשאוה, חזינן דאיכא פטור בעצם עשיית מעשה ע”י שניים.
ובאמת הכא אין צד לגמ’ אליבא דהתוס’ לחייב רק על חצי פעולה כדסלק”ד התם בדף צ”ג א’, ולכך אכן אין צד אליבא דתוס’ הא לחייב את העוקר שהוציא, כיון דלא נגמרה המלאכה, ועדיין לא נעשתה המלאכה בשלימות. ורק דהי’ צד לחייב את המניח שסיים למעשה את הפעולה, דהגם דנעשתה למעשה ע”י שניים, שהרי העקירה נעשתה ע”י אחר, מ”מ יתחייב גומר המלאכה מחמת חשיבות גמר המלאכה. וע”ז קמ”ל קרא דסוגיא ד’בעשותה’ הוי הפטור דשניים שעשאוה גם על עצם הפעולה.
אכן אכתי י”ל דגם פטור זה, הוי לכ”ע ולא תלי במחלוקת דהתם, כיון דאף דפליגי התם לחייב בזה יכול ולא דרשי לשניים שעשאוה זהו דווקא כשכל אחד עביד כל המעשה, אכן הכא דעביד רק חצי מעשה, איכא עכ”פ ודאי לכ”ע מיעוט גם לשניים דעשאוה, ולכך נפטר אפ’ דעושה מעשה הנחה. דהגם דאמרינן דבהנחה יש חשיבות של גמר מלאכה, מ”מ התמעט מקרא דשניים דעשאוה. [אלא דצ”ב דא”כ לפי”ז צריך ב’ קראי לזה עוקר ולזה מניח, חדא לחצי הפעולה, והשני דלא יצטרף עם העקירה, ואילו בסוגיא צ”ג משמע דאם הוי קרא נוסף למעט אתי דווקא לזה יכול וזה יכול וכו’ או ליחיד שעשה בהוראת בי”ד. עכ”פ י”ל דהך סוגיא דאכן דרשה מ’בעשותה’ ולא מ’נפש’ לזה עוקר וזה מניח, מוכח דנדון דבריה הכא הוא גופא לנדון ד’שנים שעשאוה’, ולא מחמת דעושה רק חצי פעולה]
ולכך דווקא הכא בסוגיא דף ג’ אילולא דהוי במשכן, הי’ למעשה חסר במעשה המלאכה, לכך גם בלא דידעינן דהוי במשכן לא הי’ סלק”ד לחייב על עושה חצי פעולה, ורק משום דיש חשיבות להך פעולה,
לכך כיון דכבר ידעינן דלא סגי בחצי מלאכה, ורק הצד לחייב הוא את עושה מעשה ההנחה כיון דלמעשה גומר השתא את המלאכה, אכתי לא היינו יודעים דיש צד לחייבו אם לא דמצינו במשכן תורת מעשה גם על חצי מעשה. ורק דאעפ”כ אמרינן דהתמעט מקרא כיון דהוי ‘שנים שעשאוה’.
וזהו דדנו הכא התוס’ בריש דבריהם ד”ה בעשותה דבכל הספרים גרסינן העושה את כולה ולא העושה מקצתה יחיד שעשה אותה חייב שנים שעשאוה פטורין. פשטיה דקרא נראה דבעשותה קאי אנפש אבל הש”ס דריש ליה אמלאכה כלומר בעשות אותה וכולה מיירי בזה עוקר וזה מניח ואינו אלא כפל מלה. וליכא למימר דב’ שעשאוה איירי בב’ שעשאוה בבת אחת דבפרק המצניע (לקמן צג.) משמע דצריכי תרי קראי לזה עוקר וזה מניח ולב’ שעשו מלאכה בבת אחת. ועוד דבאיתמר נמי דקאי אמתניתין נמי קאמר האי לישנא יחיד ועשה אותה וכו’. אך קשה דבפרק המצניע (שם.) משמע דזה עוקר וזה מניח נפקא מנפש או מאחת והכא נפקא לה מבעשותה, ע”כ. די”ל דזהו נדון התוס’ בסוגיין אי הוי הך שמעתתא משום שניים שעשאוה, שהרי למעשה נלמד מבעשותה גדר פטור של שניים שעשאוה פטורין וכו’ ורק דמחדשים התוס’ דהוא פטור מיוחד לענין זה עוקר וזה מניח לפטור את עושה ההנחה למרות דעביד לגמר המלאכה וכדכ’ התוס’ ד”ה דלעיל וכו’. ואכן דאה”נ התוס’ הק’ דהא בסוגיא צ”ג משמע דילפינן מפס’ אחר ולא שייכא נדון של שניים שעשאוה לזה עוקר ולזה מניח וכו’, אלא דעכ”פ הכא הסוגיא למדה מבעשותה, והוא פטור דשניים דעשאוה.
ולדברינו אפשר דיש להוסיף בזה וליישב קו’ התוס’ די”ל דהא דהכא נפק”ל מבעשותה, הוי משום דאחר דהתמעט להנך תנאים נמי שניים שעשאוה בזה יכול וכו’, הרי ממילא גם התמעט גוונא דזה עוקר וזה מניח בדין נוסף זה של שניים שעשאוה מלבד הדין דזה עושה עקירה וזה הנחה דהתמעט בתחילה, ונפק”מ השתא דגם הנחה למרות דהיא גמר מלאכה דאית בה סברא מעליא לחייבו, מ”מ פטור עליה מהך קרא .
ד
ויש לסייע דברינו מדברי הרשב”א בסוגיין, דכ’ דיש מפרשים איפכא שהנחות קא חשיב משום שעל ידו נגמרה מלאכה והיא עיקר המלאכה שעל ידי ההנחה אתי בהו בעלמא לידי חיוב חטאת, אבל עקירות לאו מידי קא עביד, וזה נראה עיקר, והיינו חדושיה דאשמועינן שהוא פטור אף על גב דאיתעבידא מלאכה, ועלה הוא דאתמהינן והא אתעבידא מלאכה ואיצטרכינן למיתלי בטעמא משום דכתיב בעשותה או נפש אחת דשנים שעשאוה פטורין, ורבינו חננאל פירש כפירושו של רש”י ז”ל, ע”כ. הרי דס”ל דיש לחייב על ההנחה מצ”ע, וכ’ דהא דמ”מ לא מהני אפשר דהוי משום קרא דבעשותה דשניים שעשאוה פטורין.
אלא דצ”ע, דבהמשך דברי הרשב”א הביא דהכי גרסינן איתמר נמי אמר ר’ חייא בר גמדא נזרקה מפי חבורה ואמרו יחיד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורין. ולא גרסינן ואמרו בעשותה יחיד שעשאה כו’ דאם איתא למאי איצטריך לאתויי ממימרא סייעתא לברייתא, אלא הכי קאמר לא תימא מתניתין רבי דוקא היא ודריש בעשותה למיעוטא אבל רבנן פליגי עליה משום דאיכא דלא דריש ליה למיעוטא, אלא נזרקה מפי חבורה וכולהו רבנן מודו בה ולא משום בעשותה אלא מנפש או מאחת כדנפקא לן בפרק המצניע (צ”ג א’) זה עוקר וזה מניח מנפש או מאחת, ע”כ. הרי דאדרבא גריס דלא גרסינן דהמיעוט הוא מבעשותה, כיון דהוא אליבא דרבי ואילו בזה עוקר וזה מניח הוי דין אליבא דכ”ע.
ובעיקר דברי הרשב”א תמוה דמהו הך רבותא דלא תימא מתני’ רבי דווקא, והא ודאי דבזה עוקר וזה מניח הוי מיעוט לכ”ע כדאיתא בסוגיא להלן להדיא.
וי”ל דזה גופא נידון הסוגיא האם הכא נדון הפטור הוי משום שניים שעשאוה, דאף דמדין זה עוקר וזה מניח מוכח להלן צ”ג דודאי דלא סגי בחצי פעולה, אך הכא לענין המניח לחייבו משום דהנחה זה העיקר, אין הפטור אלא משום דשניים שעשאוה. ובייחוד לשיטת הרשב”א דעיקר הסלק”ד הכא הי’ לחייבו על הנחה משום דהיא עיקר הוצאה. ולכך קמ”ל דמ”מ הוי בגדר דשניים דעשאוה.
וה’איתמר נמי’ לשיטת הרשב”א אתי לחדש דלא כמו שנקט לעיל דאפשר דהמיעוט בסוגיא הוי משום בעשותה, וכדמשמע לשון הסוגיא דהכא, אלא דלאיתמר נמי אין הנדון הכא בדף ג’ מדין שניים שעשאוה דנחלקו בו תנאי אי חייב, אלא ודאי לשיטת הרשב”א אין הפטור הכא בסוגיא נמי אלא מ’נפש’ או ‘אחת’ דממנו התמעט בסוגיא צ”ג זה עוקר או מניח, והיינו דסגי במיעוט זה לכל חצי פעולה, דאפ’ דההנחה זה העיקר, מ”מ כיון דזה רק חצי פעולה אין חיוב על האי גוונא [שהרי גם לתוס’ לא הי’ סגי לחיב על ההנחה לולא שניים דעשאוה אלא מרק משום דהי’ נמי במשכן דזה עכ”פ עביד לתורת המעשה, וכדמשמע בתוס’, ולכך י”ל דלהרשב”א זה גופא התחדש ב’איתמר נמי’ דהך זה עוקר וזה מניח אין שייך בו שנים דעשאוה מה”ט דלמעשה חסר בתורת מעשה]
ה
לפי”ז י”ל דהא דהביאו התוס’ לדברי הירושלמי דתי’ דמושיט הי’ במשכן הוי דווקא לנדון דשניים דעשאוה, דאף דלנדון דזה עוקר וזה מניח לא מהני הא דהי’ במשכן, כיון דלמעשה לא עביד אלא חלק של המעשה. אלא דבסוגיא צ”ג היה הסלק”ד דחייב גם על עקירה והוצאה בלבד דזה עיקר ההוצאה, והך סלק”ד היא בלא שייכות לנדון דמשכן, אלא דעיקר ההוצאה זה בעקירה והוצאה, ויהי’ סגי לחייבו בזה [כשהשני ישלים ויעשה ההנחה]. לכך אכן התוס’ שם דנו לענין כתיבת ב’ אותיות דאמאי לא בעינן נמי למעט כתב אות אחת הגם דבעי ב’ אותיות יש צד לחייבו בכותב אות אחת, אלא דהתבאר בסוגיא התם דף צ”ג דממעטינן מקרא דלא חייב אלא על עשיית כל המלאכה על ידו.
ומעתה ביאור דברי התוס’ הכא י”ל דאף דבודאי לענין שנים דעשאוה בעינן נמי להחשיב חלק זה של המעשה, שהרי אחר המיעוט דהסוגיא בדף צ”ג חזינן דלא מהני לעשות רק חלק מן המעשה, ואין לחייב את מאן דעביד למעשה העקירה וההוצאה כיון דלא עשה למעשה בשלמות. ורק דהכא הוי סברא לחייב את מאן דעביד למעשה ההנחה אף דלא עביד להעקירה וההוצאה משום דעביד ‘גמר מלאכה’, בזה י”ל דמוריד לחיסרון של ‘מקצת מלאכה’ דאף דפטרינן עושה עקירה לחוד, מ”מ את המניח אין לפטור כיון ד’גמר מלאכה’ הוא מלאכה חשובה. ואף דאכתי הוי רק ‘חלק ממעשה’ מ”מ כיון דאיתא במשכן, יש לו חשיבות להך מעשה. ואף דלא סגי בהך חשיבות לחייב את העוקר, מ”מ יש לחייב את המניח משום דהוי ‘גמר מלאכה’ וכל עוד יש לו ‘שם מעשה במשכן בפנ”ע’ יש לחייב ע”כ, לולא המיעוט דשניים דעשאוה דמ”מ נעשית העבודה ע”י שניים.
אכן במושיט, כיון דאת כל הפעולה עשה רק המושיט, ואילו השני רק מקבל ואינו משתתף במעשה, ואף דלולא חידוש דמשכן הי’ סלק”ד דעצם זה דצריך לשותפותו של השני מגרע במעשה של הראשון, כמו הנחה דמגרעת במעשה של העקירה, ע”ז סגי בהא דמייתי ממשכן, דכיון דהוי במשכן יש חשיבות להך מעשה בפנ”ע. ורק דבזה עוקר וזה מניח הגם דאית ביה תורת מעשה מ”מ אין לחייבו כיון דהוי שניים שעשאוה, דמעשה ההוצאה נעשה ע”י שניים, אכן במושיט כיון דכפי דכ’ התוס’ את כל הפעולה עושה האחד, לא חשיב זה פטור על מלאכה דאיתעבידא מתרוויהו.
והתרא”ש הוסיף בזה דרק משום דאי אפשר לעשות אלא ע”י שניים, לכך מוכח דהוי דין בצורת הפעולה ואינו שייך נמי בצורת המעשה. דאם אכן הי’ אפשר דהמושיט עצמו יעשה ההנחה גם ע”י עצמו וגם ע”י השני, נמצא דלא התחדש כלל במעשה ההושטה דהיא להניח בידי השני, אלא דיש מעשה הנחה בפנ”ע ורק דאפשר לעשותו בין אם יושיט לבד ויניח או ע”י השני שיקבל, ויחשב דאף זה הוי חלק מפרטי המלאכה, ויחשב דלא נעשה המלאכה בשלימות, וחשיב כשנים שעשאוה להך פעולה דהנחה.
ורק משום דליכא כלל מלאכת הנחה אלא ע”י שנים, זהו דאומר לן דאין הקבלה של השני מהמושיט חשיבא דהיא חלק מהפעולה, אלא רק דיש למושיט דין להניח ביד השני, דכך צורת המעשה. וכיון דמצינו חשיבות להך מעשה מהמשכן, ולא חשיב דחסר במעשה הפעולה דהמושיט דנימא דיש פה שניים שעשו להמעשה, לכך אינו בכלל פטור ד’שנים שעשאוה’.
ו
עוד נראה די”ל בעיקר הא דבעינן דיהי’ במשכן וכו’ ובמה דחזינן להלן צ”ג בדברי התוס’ דהוי דווקא בנדון הכא ולא בנדון דכותב ב’ אותיות, דרק הוצאה כיון דהוי מלאכה גרועה יש לדון בה דלא יתחייב אלא כצורתה ולא כשחיסר חלק ממנה כיון דהיא מלאכה גרועה ומה דהתחדש התחדש ולא יותר מזה, ולכך בעינן דווקא דאיתא במשכן משא”כ בכותב ב’ אותיות.
אכן דצ”ע דלא הוזכר מזה בתוס’ מידי בהא דבעו דיהי’ דווקא במשכן.
עוד צ”ב דכיון דהנדון הכא אינו באופן המלאכה עצמה, ורק דאחר דהתחדש גדר המלאכה, בעינן לחייבו גם כשלא עשה כל המלאכה וכדמצינו במלאכות אחרות דיש נדון לחייבו כשמלאכה נעשית ע”י שניים, א”כ מה”ת דלא יועיל נמי בהוצאה, ומאי שיאטיה הא דהוי מלאכה גרועה לענין צירוף ב’ אינשי לעשיית הך מלאכה כדמצינו בשאר מלאכות.
ונראה לבאר באופ”א, דהנה בארנו בסוגיא דלעיל דהחיסרון בהוצאה הוא עצם זה דאינה מעשה יצירת מלאכה ורק פעולת הוצאה גרידא. ולפי”ז י”ל דאם לא עביד כצורתה אין זו הפעולה שחייבה התורה עליה. דבשלמא בכתיבת דהוי מלאכה אף בכותב אות אחת שם מלאכה עליה, ורק דבשביל להתחייב בעינן מאלכה חשובה של ב’ אותיות, משא”כ בהוצאה כל עוד לא עביד בשלימות אין זה צורת המלאכה כלל, ואין שייכות כלל לפעולת ההוצאה, ולכך לא שייך לחבר מב’ אינשי, כיון דכל אחד לא עשה כלל מעשה הפעולה והמלאכה.
ולכך כ’ התוס’ דווקא משום דהוי במשכן, די”ל דכיון דמצינו כן בצורת הפעולה במשכן, ממילא יש לדון לחייבו גם בעושה מקצת הפעולה. וע”ז אמרינן בגמ’ דמ”מ התמעט מבעשותה דרק כשעושה את כלה ולא מקצתה, דמ”מ הוי מקצת.
ולכך י”ל דהיכא דעביד רק חצי מעשה של עקירה או הנחה אף דהוי במשכן, מ”מ ודאי דאיתא בזה המיעוט דשניים דעשאוה או נפש אחת למעטו דלא יחול חיוב בכה”ג דשנים עשו לפעולת ההוצאה, כיון דלמעשה אין זו פעולת הוצאה.
אכן במושיט דבעצם עביד לכל פעולת ההוצאה ולא חסר בה מידי, ורק דמ”מ הוי שניים דעשאוה דנצרך גם להניח ביד השני, בזה כיון דכך הי’ במשכן, ומאידך לא חסר בפעולה שלו, אמרינן דשוב אין שייך דשניים דעשאוה ייגרע, דהא נהי דאילולא דכן הי’ במשכן, למעשה עצם זה דצריך דהשני יתפוס מחסר במעשה דידיה, אף דהוא עביד לכל המלאכה, דהא חזינן דצריך דהשני יתפוס, וא”כ זה גופא חשיב דחסר בתורת מעשה דידיה.
וכן יש להוסיף ע”ד בביאור דברי התרא”ש דסברתו היא עצם זה דלא מצינו במשכן אלא על ידו, זהו דאכן מוכיח דהצורה שרק על ידי השני, אינה שייכא לפעולת ההוצאה. אכן אם הי’ אפשר במשכן שיעשה גם על ידו וגם על ידי אחר, הרי דחשיב דאכתי יש המשך של פעולה שצריך לעשות ורק יכול לעשותה גם על ידי השני שמקבל, אך זה חשיב פעולה, וכל עוד השתא מחסר בפעולה ממילא אין זה כצורת הפעולה של ההוצאה, ואינו חייב.