ידו של אדם אינה לא כרה”י ולא כרה”ר

 

א

ג’ ב’, אמר אביי פשיטא לי, ידו של אדם אינה לא כרשות הרבים ולא כרשות היחיד. כרשות הרבים לא דמיא מידו דעני, כרשות היחיד לא דמיא מידו דבעל הבית. בעי אביי ידו של אדם מהו שתעשה ככרמלית, מי קנסוה רבנן לאהדורי לגביה או לא תא שמע היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ. תני חדא אסור להחזירה, ותני אידך מותר להחזירה. מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר ככרמלית דמיא, ומר סבר לאו ככרמלית דמיא לא, דכולי עלמא ככרמלית דמיא וכו’.

וביאר רש”י דהגי’ בגמ’ היא דאמר אביי פשיטא לי ממתניתין, דידו של אדם הפשוטה לרשות אחרת אינה נזרקת אחר גופו לגמרי להיות כרשות שהוא עומד בה, בין שהוא רשות היחיד בין שהוא רשות הרבים. כרשות הרבים לא דמיא מידו דעני דקתני מתניתין דכי נטל בעל הבית מתוכה פטור. וכרשות היחיד לא דמיא אם פשוטה לרשות הרבים. מידו דבעל הבית דקתני נטל עני מתוכה פטור.

ובעי אביי השתא דחזינן דלאו בתר גופו שדינן לה לענין איחיובי מדאורייתא, אלמא איפלוג רשותא, מי אחמור עלה רבנן למיהוי כרמלית, דהיכא דהושיט ידו מלאה לרשות אחרת לא יחזירנה אצלו, ותהא כך פשוטה עד שתחשך, דכיון דלאו בתר גופו גרירא נעשית לה רשות אחרת מדרבנן, דגזור רשות מדבריהם לשבת שאסור להכניס ולהוציא ממנו לרשות היחיד ולרשות הרבים, ושמו כרמלית.

 

בתוס’ ד”ה מי קנסוה רבנן לאהדורה כ’ דנראה לר”י דגרס ‘מי אסרוה’ ולא גרס ‘מי קנסוה’ כיון דלקמן בסמוך כי מוקמא דלאו ככרמלית דמיא אמרינן דאסור להחזירה משום קנס ושמא הא דעבדוה ככרמלית נמי הוי קנסא ונ”מ דאסור בשוגג מבעוד יום.

אכן רש”י גרס דנדון הספק הוא מי קנסוה הואיל והתחיל בה באיסור. וע”ז אמרינן דלמטה מעשרה רשות הרבים הוא קנסוה רבנן ושויוה כרמלית דלא ליהדרה. למעלה מעשרה דאויר מקום פטור הוא, כדתנן בהזורק (שבת ק, א) הזורק ארבע אמות בכותל למעלה מעשרה

ורש”י כ’ ליישב קו’ התוס’ דהקשו דלקמן דווקא כי מוקמא דלאו ככרמלית דמיא אמרינן דאסור להחזירה משום קנס ומשמע דהכא אינו משום קנס, ורש”י התם כ’ דביאור דהאב”ע דאידי ואידי למטה מעשרה טפחים ולא ככרמלית דמיא למהוי רשות לעצמה. כאן מבעוד יום דהושיטה מבעוד יום ומחזירה משתחשך, דלאו רשות לעצמה היא, אלא בתר גופו גרירא. וכאן משתחשך הושיטה משחשיכה קנסוה, ולא שתהא רשות לעצמה, דאם כן אף מבעוד יום מיתסרא, אלא קנסא בעלמא, ע”כ. והיינו, דלרש”י עיקר נידון הגמ’ מתחילתה לאסור החזרת היד משום דהוי ככרמלית הוי נמי משום קנס בלבד ודלא כהתוס’ דלעיל, ורק דבתחילת הסוגיא הקנס הוא לעשותה רשות דכרמלית, ואילו לתי’ בהמשך הסוגיא הוא דהקנס הוא להחזירה למרות דאין רשות כרמלית לעצמה.

וצ”ב דאמאי לרש”י הוי נדון הגמ’ להיות כרמלית רק משום קנסא ולא מחמת עיקר הדין כתוס’.

 

עוד יל”ע דהנה לשיטת רש”י בסוגיא דעקירת גופו לעיל דאמרינן דלא דמי לידו, וביאר רש”י  דהוא משום דידו לא נייח, ולא גרס ידו בתר גופו גרירא כגי’ התוס’ ושא”ר. וכ’ התוס’ דלשיטת רש”י ידו לא חשיבא דנייחא אף באותה רשות, ובר”ן, ריטב”א ורמב”ן התבאר דסברי בשיטת רש”י דעכ”פ כשהיד ברשות אחרת לא חשיבא דנייחא, וא”כ כיון דכל היסוד הוא דהיד לא נייחא, היאך מוכיח אביי דהנוטל ממנה לא חשוב כנוטל ממקום הגוף שהוא ברה”ר, והא הטעם הוי משום דהושטת היד לא חשיבא דנחה כלל, ולא משום דאינה כרה”ר.

אכן לשיטות הראשונים דלא חשיבא דניחא רק משום דהיא ברשות אחרת, שפיר י”ל דאם היתה חשובה דהיא נמי ברה”ר במקום הגוף, הרי לא היתה חשובה דהיא חלוקה לרשות אחרת, אלא היתה חשובה דהיא נמי במקום הגוף, וחשובה כנייחא. אכן לשיטת התוס’ דאף באותה רשות לא חשיבא דנייחא א”כ מה שייך הוכחת אביי דהיד לא חשיבא כרה”ר, והא היד כלל לא חשיבא דנייחא.

 

עוד צ”ב דלפי רש”י דהנדון בסוגיא הכא או האם חשיב דהיד גרירא אחר הגוף שברה”ר, להחשב כאילו היא נמי ברה”ר, או דלא גרירא לענין זה, א”כ מה שייך מסקנת הגמ’ דלא אמרינן דנגררת אחר הגוף להיות במקומו ברה”ר, אלא חשיבא דהיא במקום רה”י, להמשך נדון אביי דמהו שתעשה ככרמלית, והא מה בכך דלא נגררת אחר מקום הגוף לרה”ר, דנימא דמשו”ה תעשה לרשות חדשה.

ב

הרשב”א הביא לגי’ רש”י  בסוגיא דאביי אתי לחדש לן דידו של אדם אינה לא כרשות היחיד וכו’ כרשות היחיד לא דמיא מידו דבעל הבית כרשות הרבים לא דמיא מידו של עני. ופירש דאינה כרשות שהגוף עומד שם לבטל רשות שהיא פשוטה שם, בין שהיא פשוטה לרשות הרבים והוא ברשות היחיד בין שהיא פשוטה לרשות היחיד והוא ברשות הרבים, כרשות הרבים לא דמיא מידו דעני שפשוטה לרשות היחיד ואפילו הכי נטל בעל הבית מתוכה או שנתן לתוכה פטור, ואי חשבת לה כרשות הרבים שהגוף עומד שם היה חייב, וכן לפשט בעל הבית את ידו לחוץ.

ודחה הרשב”א דאינו מחוור חדא דפשיטא דאין היד הפשוטה לרשות היחיד חולקת רשות לעצמה שתעשה רשות הרבים.

אכן דהראש יוסף הוכיח בשיטת רש”י דס”ל דבודאי גם בפשוטה לרה”י אמרינן דאזלינן בתר הגוף והיד תחשב כרה”ר ולא כרה”י ותחלוק רשות לעצמה, שהרי לשון רש”י היא ידו של אדם הפשוטה לרשות אחרת אינה נזרקת אחר גופו לגמרי להיות כרשות שהוא עומד בה, בין שהוא רשות היחיד בין שהוא רשות הרבים, ע”כ. הרי דלא חילק רש”י בין פשוטה לרה”י או לרה”ר, אלא כל דפשוטה לרשות אחרת סלק”ד דתחשב כרשות שבה נמצא הגוף.

 

וצ”ב בביאור כוונת הרשב”א בקושייתו על גי’ רש”י ‘דאין היד חולקת רשות לעצמה’, דמה הטעם בזה דלא נימא דהיד תיזל בתר הגוף להחשיב דהיא גם רה”ר מחמת הגוף.

ויעו’ ברמב”ן דהדגיש בקושייתו על רש”י, דפשוט דידו הפשוטה לרשות היחיד אינה רשות הרבים וכי יש רשות הרבים בתוך המחיצות, אפילו באויר רשות הרבים למעלה מעשרה אינה רשות הרבים.

הרי דלרמב”ן דגש השאלה דווקא משום דאין רה”ר בתוך המחיצות. ובהמשך הוסיף דאפ’ באויר רה”ר למעלה מי’ אינה רה”ר, וא”כ גם הכא לא יהי’ רה”ר כיון שזה לא מקום של רבים.

ויעו’ בהמשך דברי הרשב”א גבי גי’ הר”ח בסוגין דביאור ספק הגמ’ הוא האם כשהוציאה מלאה פירות הוי כרשות לעצמה ותהא ככרמלית או נגררת לעולם בתר גופו ומותר להחזירה אצלו. וקשיא לי לפשוט ממתניתין דקתני פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה בעל הבית פטור, ופטור אבל אסור קאמר דפטורי דאית בהו מעשה נינהו כדאמרינן לעיל, אלמא ידו של בעל הבית שפשוטה לרשות הרבים ככרמלית היא ואסור להכניסה אצלו, וליתא דהתם משום דאיתעבידא מלאכה היא דזה עוקר וזה מניח ולא משום שתעשה כרמלית. ותדע לך דהא פשט העני את ידו לפנים בודאי אינה נעשית כרמלית ברשות היחיד דרשות היחיד עולה עד לרקיע ואפילו הכי אסור, אבל הכא שהוציאה מלאה פירות מבעוד יום קא מיבעיא ליה אם נעשית כרמלית, ע”כ. הרי דלענין דלא תחשב כרמלית נקט דווקא דהטעם הוא משום דהיא דרשות היחיד עולה עד לרקיע, ולא נקט לטעם דאין הכרמלית חולקת רשות לעצמה, כדנקט בריש הדברים במחלוקתו על רש”י דאמר דאין רה”ר חולקת רשות לעצמה בתוך רה”י.  [אכו דיעו’ בלשון הרשב”א ח’ א’ גבי כוורת דכ’ דל”נ דזורק מרשות הרבים לרשות היחיד אפילו גבוהה עשרה ורחבה ארבעה חייב, דכיון דרשות היחיד עולה עד לרקיע אין כלי חולק בו רשות לעצמו, ולא חשיבא רשות לעצמה אלא ברשות הרבים שאין תופסת אלא עד עשרה, ע”כ. ומשמע דרק משום עולה עד לרקיע אין חולק רשות לעצמו התם]

 

עוד הק’ הרשב”א דלפי’ רש”י הבעיא דאיבעיא ליה אם תעשה כרמלית אינה מענין הפשיטות, דאף ידו אינה נגררת אחר הגוף לחייב הנותן בתוכה והנוטל ממנה אבל לענין חזרתה אצלו אינה כמוחלקת ממנו, ואין הבעיא אלא אם היא כמוחלקת ממנו להחזירה אצלו.

וביאור קו’ הרשב”א, דבשלמא לגי’ הר”ח דהנדון הוא לענין העוקר דאמרינן דלא חשיב דהחפץ כמונח ברה”י אלא ידו בתר גופו גרירא, ולהכי מסתפקת הגמ’ אי מחמת הפקעת המקום דידו בתר גופו גרירא, נימא דיחשב החפץ דהוא במקום כרמלית, אכן ברש”י דהיה צד דמקום היד הוא לגמרי כמקום הגוף ברה”ר, הרי דאחר דאמרינן דאינו כן, מה”ת דלענין החוזר נסתפק דתיהי’ זו כרשות אחרת של כרמלית.

 

ג

ובהמשך הדברים הביא הרשב”א לגי’ הר”ח בסוגיין דגרס איפכא, כרשות הרבים לא דמיא מידו דבעל הבית כרשות היחיד לא דמיא מידו דעני. כלומר פשיטא לי דידו בתר גופו גרירא כדאמרן בין שפשוטה לרשות הרבים בין שפשוטה לרשות היחיד ולעולם אינה בטלה לגבי הרשות שפשוטה שם, אלא הא מבעיא לי אם הוציאה מלאה פירות אם היא כרשות לעצמה ותהא ככרמלית או נגררת לעולם בתר גופו ומותר להחזירה אצלו.

ונמצא דלגי’ הר”ח והרשב”א אתי אביי להוכיח מידו דעני וידו דבעה”ב דידו בתר גופו גרירא, ולכך לא נחשבת שהיא נחה ברשות שבה היד מונחת, אלא נגררת אחר מקום הגוף.

וצ”ב דהא נדון זה כבר התבאר בסוגיא דע”א דנקטה הגמ’ בפשטות דהגם דעקירת גופו כעקירת חפץ ולא דמי לידו מ”ט ידו בתר גופו גרירא. [לגי’ התוס’ הרשב”א והראשונים שם. אכן דגי’ רש”י שם ‘ידו לא נייח’]

עוד יש לעיין דבסוגיא לעיל ביארו בראשונים [רמב”ן ורשב”א] דגם הגורסים ‘ידו לא נייח’ כוונתם משום ד’ידו בתר גופו גרירא’ [והרשב”א ביאר כן אף בשיטת רש”י], והיינו דכיון דבתר גופו גרירא לא חשיב דנייח. ומשמע דעיקר הגדר בידו בתר גופו גרירא הוא דלא חשיב דנייח. וצ”ב דהא בפשטות גדר אגד כלי הוא דחשיב דהחפץ לא יצא לגמרי לרשות האחרת ולא רק משום דלא נייח.

וביותר צ”ב דהנה אכן הכא בדברי אביי מבואר כפי הגדר הפשוט בדין ‘אגד’ דהנדון הוא מקום היד, אי חשיב דהוי במקום הנחתה ברה”י או נגרר לרה”ר ולא חשיב הנחה.

 

עוד יש לדון בדברי הרשב”א הכא דביאר בגי’ הר”ח דידו בתר גופו גרירא הוא משום דהיד לא מתבטלת לרשות שפשוטה שם, וצ”ב אמאי לא הזכיר ביאור זה בדבריו בסוגייא בע”א דאמרינן דידו בתר גופו גרירא.

 

ויעו’ עוד בדברי הרשב”א בסוגיין דמשמע מביאורו בגי’ רש”י,  דלרש”י דגש הסוגיא הוא דאינה כרשות שהגוף עומד שם לבטל רשות שהיא פשוטה שם. והיינו דהחידוש אינו רק דחשיבא היד לדין מקום הגוף דהוא רה”ר, אלא דאמרינן דמבטל רשות היחיד שהיא פשוטה שם, וע”ז מק’ הרשב”א בהמשך דלא ייתכן דהיד הפשוטה לרשות היחיד חולקת רשות לעצמה שתעשה רשות הרבים. והיינו, דלפי פי’ זה גופא הקו’ דלא ייתכן דהיד תבטל את הרשות שהיא בה לחלוק רשות לעצמה. ומאידך בשיטת הר”ח ביאר הרשב”א דאמרינן דידו בתר גופו גרירא מבאר הרשב”א דהוא משום דהיד לא מתבטלת לרשות שפשוטה שם. ונמצא לפי דברי הרשב”א  דעיקר הנדון בין השיטות הוא האם היד לא מתבטלת לרשות, או דהגוף מבטל רשות שהיא פשוטה שם.

ד

והנה בפשטות י”ל דהא רש”י לא גרס כגי’ הר”ח, הוא משום דאין רש”י יכול לבאר דכרשות הרבים לא דמיא מידו דבעל הבית כרשות היחיד לא דמיא מידו דעני. והיינו דמשום דידו בתר גופו גרירא לכך בין שפשוטה לרשות הרבים בין שפשוטה לרשות היחיד לא חשיבא דהיד נייחא במקום שהיא נמצאת. שהרי לרש”י ליתא לכאו’ לגדר דידו בתר גופו גרירא, שהרי בסוגיא דלעיל גרס רש”י דידו לא חשיבא דנייח, והתוס’ הבינו בדברי רש”י דאפ’ כשגופו וידו באותה רשות לא חשיב דנייח, ולר”ן ולריטב”א ושא”ר עכ”פ כשידו ברשות השניה לא חשיב דנייח. וכ’ הראשונים דנפק”מ בין השיטות, דלרש”י אם יהי’ מונח ע”ג קרקע יהי’ חשוב שפיר הנחה, ואילו לפשט דידו בתר גופו גרירא לא יהי’ חשוב הנחה. וא”כ כיון דרש”י לא גורס דידו בתר גופו גרירא, אין לומר דכרשות הרבים לא דמיא מידו דבעה”ב הפשוטה לרה”ר, כיון שהרי התם הא דלא חשיבא היד מונחת ברשות האחרת אינו רק משום דנגררת אחר גופו ולא חשיבא דהיא ברה”י, אלא משום דכלל יד לא חשיבא דהיא מקום נייח, ועכ”פ כשהיא ברשות האחרת. ואדרבא וכדאיתא בר”ן רש”י לא סובר דידו  בתר גופו גרירא, ולא ס”ל לנפק”מ דאף היכא דידו מונחת לא תהא חשיבא הנחה משום דגרירא בתר גופו.

ולכך הגי’ של שיטת רש”י היא להיפך, דאביי אתי וחידש לן דהנדון הוא לענין אי יבוא אחר ויניח בידו של זה הנמצאת ברה”י, דלא אמרינן דחל עליה דין רה”ר מחמת דגופו נמצא ברה”ר.

ואכתי צ”ב מדוע כה”ג יסבור רש”י דתחשב היד למקום הנחה, והרי וכפי דכ’ התוס’ בדעת רש”י הא יד לא חשיבא כלל מקום הנחה.

אלא דכבר תמהו התוס’ והראשונים על ההבנה הזו ברש”י דהא במשנה מוכח להדיא דחשיב הנחה ביד כשהיא באותה רשות של הגוף וכדחזינן מנוטל ומניח בידו של עני ובעה”ב.

ואכן לראשונים דכל מה דלא הוי ליד מקום הנחה  הוא רק ברשות האחרת, הרי הכא אי נחשיב דהיד חשיבא כמקום ההנחה דהגוף ברה”ר, הרי לכך אה”נ חשיבא מקום הנחה דהיא כבמקום הגוף.

אכן דלמעשה צ”ב לבאר כן בהכרח הפשט של רש”י בג’ ב’, שהרי הכא למעשה מזכיר להדיא נדון דידו בתר גופו גרירא, ויל”ש.

 

עוד אפש”ל בדעת רש”י דהא דלא גרס כהר”ח, דחידוש אביי הוא דלא לחייב את מניח בידו לרשות אחרת מדין ‘הנחה’, וכלשון הבעה”מ והראשונים דלא נימא דכאילו הניח גופו ברשות האחרת. הוי משום שיטת רש”י במתני’ ריש מכלתין, וכפי דדייק רע”א שם, דמוכח דס”ל דלא מהני הנחת גופו ורק להמניח החפץ על הרשות האחרת. [ונדון הסוגיא ג’ א’ היה רק לענין עקירה. ואכן רע”א תמה שם דהא הנחת גופו הוי כהנחת חפץ] ולכך זהו דלא יכול לבאר רש”י כהר”ח דאם יוציא ידו הנדון הי’ לחייב כאילו הוציא גופו, כיון שגם בהנחת גוף לא חייב אלא כשמניח את החפץ. [וזה היפך התו”י]

ה

ונראה בביאור שיטת רש”י ע”ד מש”כ בסוגיא הקודמת דלרש”י עיקר דין דלא נייח אין זה כפשוטו משום דהיד לא נייחא על הקרקע, אלא דהוא גדר דליד אין חשיבות של מקום הנחה מצד עצמה. ואם אכן הי’ ליד חשיבות של מקום ברשות האחרת, לא הי’ שייך לגוררה אליו, כיון דאדרבא שם מקום הנחתה, ורק כיון דאין חשיב דליד יש מקום הנחה מצ”ע, לכך נחשבת ונגררת אחר מקום הגוף. ולכך כ’ רש”י דהגי’ ד’ידו בתר גופו גרירא’ מייתרא, כיון דהוא דין דממילא, מחמת דלא חשיב מקום היד ברשות השני’.

וכפי דדייקנו דרש”י לא כ’ דידו לא נייח ע”ג קרקע, כדדייקו הראשונים בדבריו, אלא סתם דידו לא נייח, ורק גבי גופו הדגיש רש”י דחשיב עקירה משום דגופו נייח ע”ג קרקע. והיינו דלעצם הא דיד לא נייח אין זה משום דאינה על הקרקע, אלא משום דיד לא חשיבא הנחה מצ”ע, דאין יד מקום דהנחה אלא הגוף. [ורק דמדגיש רש”י דבגוף חשיב עקירה, למרות דהחפץ לא נעקר ורק הגוף, משום דהגוף עומד ונח ע”ג קרקע, וממילא עקירת הגוף עוקרת החפץ]

 

ויש לבאר לפי”ז שיטת רש”י להלן צ”ט ב’ דאיתא בגמ’ דהזורק בארץ ארבע אמות חייב. והוינן בה והא לא נח ואמר רבי יוחנן בדבילה שמינה שנינו. ואמאי הא קא ממעט מארבע אמות התם לא מבטל ליה, הכא מבטל ליה. ופי’ רש”י דמשמע דמיירי אפילו בד’ אמות מצומצמות שעובי הדבילה ממעט מד’ אמות. והקשו התוס’ [ד”ה ואמאי] דהא בענין זה אין נראה שיתחייב כיון שאיגודו בפנים כמו מוציא חצי קופה לרה”ר דאינו חייב עד שיוציאנה כולה לחוץ דאטו אם זרק אדם רומח וכל דבר ארוך כל שהוא יתחייב כיון שראשו אחד יצא חוץ לד’ אמות, ואם בזורק ד’ אמות הכי גמירי לה שיתחייב בכה”ג א”כ היכי פשיט מינה.

ולפמשנ”ת נראה לבאר דחלוק תאנה דאין שייך לומר בה אגד, דאף דבזרק כלי ארוך שחלקו עדיין בתוך ד’ אמות אינו חייב כיון דחשיב דאכתי לא יצא מתוך הד”א, כיון דחלקו אכתי בתוך ד’ אמות, אכן בתאנה הדבוקה לכותל, ודאי הדבקתה לכותל מחשיבה דהכותל הוא ה’מקום שלה’, וממילא מה שבולטת לתוך הד’ אמות לא משנה את מקומה, דודאי מקומה הוא מחוץ לד’ אמות על הכותל, משא”כ בכלי על הרצפה, כיון דחלקו בתוך ד’ אמות, אף שחציו מחוץ לד’ אמות, חשיב דאכתי אגוד למקום שתוך הד’ אמות ולא חשיב דהוציא את החפץ מתוך הד’ אמות.

ואכן דיעו’ שם ברמב”ן דתי’ ע”ד כן, דלדידן לאו מלתא היא דהתם כולו מונח בתוך ד’ אבל הכא כיון שהוא מונח על פניו המדובקות בכותל והיא ההנחה שלו, חוץ לארבע אמות הוא מונח, הלכך כ”ז דלא מבטל ליה ולא מיחשב כמחיצה עצמה בדין הוא דליחייב, ע”כ.

ועכ”פ ברש”י לשיטתו שהעיקר זה הגדרה של מקום, וכל עוד המקום של התאנה היא בכותל, ושל היד ברשות השניה, לא שייך לומר בתר גופו גרירא, ורק כיון דאמרינן דידו לא נייח ולא חשיב מקום הנחה ברשות השניה, אמרינן דבתר גופו גרירא וידו שייכא למקום הגוף.

 

אכן דשיטת התוס’ היא דלעולם חשיב דהיד ברשות האחרת, ורק דאית ביה דינא דידו בתר גופו גרירא, וכמו דמצינו דאגד כלי לא חשיב הנחה ברשות האחרת כיון דמקצתו ברשות הקודמת ה”ה ביד אף דנח הכא, מ”מ דין בתר גופו גרירא הוי כדין אגד כלי לעקור דין ההנחה הכא. ובשיטת הרמב”ן והרשב”א ושא”ר חזינן דאף לגי’ דידו לא נייח הוא משום דידו בתר גופו גרירא, ויש לומר דכוונתם דידו בתר גופו גרירא עוקר חשיבות ההנחה ברשות האחרת.

 

ונראה לבאר דהנה הק’ הרשב”א על רש”י דהיאך היד חולקת רשות לעצמה ברה”י, ונראה דביאור הקו’ היא משום דהרשב”א והראשונים הבינו דלפי הנחת רש”י דהיד שברה”י יש לה דין של רה”ר ממילא חשיב דרה”ר ממשיך ב’מקום היד’ גם למקום דרה”י, וכמו שכ’ שם הרשב”א דלסלק”ד היד היא  ”כרשות שהגוף עומד שם לבטל רשות שהיא פשוטה שם” וע”ז תמה הרשב”א דהיאך היד מבטלת וחולקת את רה”י.

אכן דלפי משנ”ת י”ל דשיטת רש”י אינה דהיד ממשיכה את מקום רה”ר דהגוף גם לרה”י, ורק דכיון דיסוד הדברים לרש”י הוא ”חשיבות המקום”, הרי לכך כיון דאמרינן לעיל בסוגיא ג’ א’ דידו לא נייח, והיינו דאין ליד תורת מקום כלל, וממילא חשיבא דהיא במקום הגוף, לכך הי’ הסלק”ד דמקום היד הוא במקום הגוף ברה”ר, ואף דנמצאת ברה”י חשיב מקומה דהוא ברה”ר.  ולכך לא חשיבא היד דהיא חולקת מקום לעצמה בתוך רה”י, אלא אדרבא חשיבא דהגם דהיא ברה”י מקומה הוא ברה”ר.

וע”ז אתי רש”י ומדגיש דמ”מ היד אינה נזרקת אחר גופו לגמרי להיות כרשות שהוא עומד בה, דלעולם לא אמרינן דנעקר ‘לגמרי’ התורת מקום של היד, ואינה חשיבא דהיא ‘נזרקת’ אחר הגוף דהיא ברה”ר, ורק דבטל ממנה תורת המקום הכא ברה”י.

 

אכן הרשב”א שיטתו דאין תלי בתורת מקום דהיד לעקור חשיבות מקום ההנחה שלה מצ”ע, ולעולם היד חשיבא דנמצאת היכן דנמצאת, ורק דיש דין דגרירא כגדר אגד כלי דהוא עוקר מקום ההנחה מחמת דיש לו שייכות לרשות דמקום הגוף. אכן אם אדרבא נאמר דאף הכא הוי הנחה ורק חשיב מקום רה”ר, הא אדרבא מקום הגוף הוי גם ביד, ומבטלת היד את הרשות שהיא שם, וזה לא ייתכן דתחלוק היד מקום ברה”י.

 

ומעתה יש נמי ליישב קו’ הרשב”א והראשונים מה שיכות נדון דכרמלית אליבא דרש”י, והא לדידיה נהי דלא חשיב דהיד נמצאת במקום הגוף ברה”ר ונגררת אחר הגוף והמניח בה פטור, אכתי מה”ת לומר דיהי’ בה דין רשות בפנ”ע דכרמלית. ולהאמור ניחא, שהרי עיקר הנדון גם אליבא דרש”י הוא חשיבות מקום ורשות, דמקום היד לא חשיב דהוא נמצא ברשות שבה היא מונחת, ברה”י, אלא נמצא במקום הגוף ברה”ר. ורק דעכ”פ התחדש בדברי אביי דאינו כנמצא ממש במקום הגוף להיותו חשוב רה”ר, ולכך כיון דמצד אחד לא חשיב מקומו אלא במקום הגוף רה”ר, ומאידך אינו ברה”ר, הסתפקה הגמ’ האם חשיב דהוא כרמלית, דהוא רשות בפנ”ע.

 

אכן כיון דלשיטת רש”י ודאי דלא חשיב דמקומה של היד הוא במקום הנחתה אלא במקום הגוף, ורק דלא אמרינן דחשיבא דהיד נמצאת ברה”ר לחייב את המניח ביד כאילו הניח ברה”ר, אך מ”מ כיון דמקומה הוא מקום הגוף אין סיבה מעיקר הדין לאסור החזרת היד אליו, ולומר דיש לה רשות בפנ”ע של כרמלית, אלא רק משום קנס.

אכן לגי’ הר”ח והרשב”א דהנדון דהתחדש בדברי אביי הוא דהגם דהיד מונחת ברשות האחרת, מ”מ נגררת כדין אגד כלי וכו’ לגופו, לכך יש לדון דכיון דמחד מונחת ברשות האחרת, ואעפ”כ חל דין לגוררה לרשות הגוף, לכך י”ל דגזרו דיחול בה דין כרמלית מעיקר הדין ולא רק משום קנס, כיון דאכן מצ”ע חשיבא דהיא ברשות האחרת ורק חל בה דין גרירה לרשות הגוף, ולכך נימא דיאסר להחזירה למקום הגוף.

 

ונראה לבאר עוד עד”ז דהנה הערנו לעיל דברשב”א חזינן דבקושייתו על רש”י הק’ דהיאך היד חולקת רשות לעצמה בתוך רה”י, ולא הדגיש דווקא משום דרה”י עולה עד לרקיע. ואילו בדבריו להוכיח בגי’ הר”ח דבודאי אין לומר דברה”י יהי’ ליד דין כרמלית, הדגיש הרשב”א דהוא משום דרה”י עולה עד לרקיע.

ונראה דלפמשנ”ת ע”ד שיטת רש”י יש לומר בהבנת דברי הרשב”א הנ”ל, דדווקא לענין הא דהבין הרשב”א בשיטת רש”י דרה”ר דמקום הגוף חשיבא דהיא גם במקום היד ומבטלת שם רשות היחיד, להכי סגי ליה להק’ דאין רה”ר חולקת רשות לעצמה בתוך רה”י. אכן בהמשך דבריו בגי’ הר”ח דידו בתר גופו גרירא ולא חשיב דהיד נמצאת ברשות שבה היא מונחת, ולמעשה אמרינן דלא נייחא התם אלא נגררת אחר מקום הגוף, ורק דמ”מ גזרו דהוי רשות דכרמלית, הרי דכלפי”ז לא סגי להרשב”א לומר דאין היד חולקת רשות לעצמה בתוך רה”י להיות כרמלית, שהרי אדרבא כל מה דאמרינן דהיא כרמלית זהו משום דאמרינן דלא חשיבא דהיא ברשות היחיד אלא אדרבא נגררת לרשות דמקום הגוף. ולכך אין קו’ הרשב”א אלא רק דמשום דרה”י עולה עד לרקיע, ולכך ס”ל להרשב”א דכל מקום ומקום ברה”י חשיב דהוא רק מקום רה”י, ולכך אף היד שברה”י חל עליה דין רה”י.

 

ו

ונראה להוסיף בחידוש הנדון דאביי ג’ ב’ לפי’ גי’ הר”ח דידו בתר גופו גרירא הגם דכבר התחדש כן בסוגיא דלעיל ג’ א’ להדיא דידו בתר גופו גרירא ולא חשיב עקירת גוף, דהנה יעו’ בסוגיא להלן צ”ב א, וכן אמר רבא לא שנו אלא בקופה מלאה קישואין ודלועין, אבל מלאה חרדל חייב. אלמא קסבר אגד כלי לא שמיה אגד. אביי אמר אפילו מלאה חרדל פטור. אלמא קסבר אגד כלי שמיה אגד. קם אביי בשיטתיה דרבא, קם רבא בשיטתיה דאביי. ורמי דאביי אדאביי ורמי דרבא אדרבא, דאיתמר המוציא פירות לרשות הרבים, אביי אמר ביד חייב, בכלי פטור. ורבא אמר ביד פטור, בכלי חייב איפוך. ביד חייב. והתנן פשט בעל הבית את ידו לחוץ, ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה והכניס שניהן פטורין התם למעלה משלשה, הכא למטה משלשה.

וביאר רש”י דהא דחשיב למעלה מג’ דלא נייח אף אליבא דרבא דס”ל למסקנה דאגד יד לאו שמיה אגד, הוא משום דהתם למעלה משלשה וטעמא משום דלא נח, ולא משום אגד גופה. ואילו דברי רבא הם דווקא למטה משלשה דליכא למיפטריה משום הנחה, דכמונח דמי. ובתוס’ כתבו דלמעלה מג’ פטור הואיל ובתר גופו גרירא, וכן ביארו הרשב”א והראשונים בג’ א’ למחלוקת הנ”ל.

וכ’ הרמב”ן ברשב”א ובבעה”מ שם בסוגיא וז”ל, י”מ דלגמרי מפכינן דרבא לדאביי ודאביי לרבא, כלומר אביי אמר ביד פטור בכלי חייב ורבא אמר ביד חייב בכלי פטור, ואף על גב דאמר רבא לקמן (ק’ א’) בעינן הנחה על גבי משהו הני מילי בזורק אבל במעביר לא וכדאמרינן לעיל בפרק המוציא (פ’ א’) עכת”ד. [והדברים מפורשים להדיא בגמ’ פ’ א’ דמחלקת דכל הדין דבעינן הנחה ע”ג משהו הוי רק בזורק ולא במעביר, וכמו שמציין הרשב”א]

והיינו דהקושיה היא דהא בגמ’ להלן ק’ א’ אמר רבא תוך שלשה לרבנן צריך הנחה על גבי משהו, ולא סגי בלבוד לדין הנחה אלא בעינן דיהי’ מונח ממש ע”ג קרקע. [וסותר בזה לדברי הסוגיא דלעיל צ”ז א’ דכל פחות משלושה כלבוד דמי וכו’, כל פחות משלשה כלבוד דמי הלכתא גמירי לה. דחזינן דלבוד מהני להחשיב גם כהנחה] ונמצא דרבא סותר דבריו הכא, דס”ל דבתוך ג’ כיון דאגד יד לא שמיה אגד הוי הנחה, הגם דהיד אינה נמצאת ממש ע”ג קרקע ורק בתוך ג’.

והדברים לכאו’ צ”ע דמדהעמידו קושייתם דווקא אליבא דרבא דבעינן הנחה ע”ג משהו, משמע דלולא חידושו של רבא, ודאי דגם ביד חשיב דנייח, ובפשטות הוי משום דמה שמונח ביד חשיב הנחה, וצ”ע דאם ההנחה של החפץ חשיבא דהיא על היד דהוי מקום ד’ כדאיתא בסוגיא לעיל, מדוע אינו חשיב דלרבא נמי הוא נח על מקום כלשהו, והא כה”ג דהוא למטה מג’ אליבא דרבא גם לאו שמיה אגד.ה

ובפשטות י”ל דלעולם מה דמונח ביד לא חשיב הנחה דיד אינה מקום הנחה [וכלשון רש”י ג’ א’ ידו לא נייח, ועכ’פ’ ברשות אחרת וכדאיתא בראשונים שם], ורק בתוך ג’ חשיב הנחה משום דחשיב כמונח על הקרקע, ולכך הקו’ רק לרבא דלא מהני לדידיה גם בהכי אלא בהנחה ע”ג משהו.

[והיה מקום לומר דהא דביד לא חשיב דנייח הוא משום דהיד לא חשיבא דניח משום דעל אף דהחפץ מונח ביד, מ”מ הוי כמו אגוז צף ע”ג מים. אלא דפשט זה לכאו’ לא ייתכן, דהא לפי”ז ה”ה בתוך ג’ לא יחשב ביד כמקום הנחה כיון דצף, ואילו בדברי רבא מבואר להדיא דבתוך ג’ חשיב הנחה כיון דאגד יד לא שמיה אגד.  אכן דיש לדחות, דבתוך ג’ הגם דהוא ביד, חשיב דהוא לבוד להקרקע עצמה. דהנה כ’ הגר”נ [בנין נחום בסוגיא דקלוטה כמי שהונחה ד’ א’] דביאור שיטת רש”י דף צ”ב א’ דכ’ דלמעלה מג’ פטור הוא משום דלא נייח, וכ’ הגר”נ דעל אף דחשיב מונח בידו, מ”מ הוי כאגוז ע”ג מים. ורק דהיכא דידו וגופו במקום אחד חשיב הנחה בגופו ולא כאגוז דצף. ולכאו’ צ”ע על דבריו דא”כ אמאי בתוך ג’ חשיב דנייח ולא צף. ועכצ”ל דס”ל בגדר הדברים דבתוך ג’ חשיב דכאילו מונח ממש על הקרקע, והיד לא מפקיעה ממנו להחשיב כ’צף’, כיון דההנחה היא בכה”ג בקרקע עצמה]

אלא דצ”ע שהרי שיטת הרשב”א והראשונים לעיל ג’ א’ היא דהיד חשיבא דנייחא, מה עוד דחשיבא כמקום ד’, ורק משום דידו בתר גופו גרירא הוא דלא חשיבא דנייחא. ותולה בנדון הסוגיא דף צ”ב הנ”ל, וכיון דלרבא עכ”פ בתוך ג’ לא אמרינן דגרירא בתר גופו ואגד יד לא שמיה אגד אלא חשיבא דנייחא. הרי בפשטות היד חשיבא מקום הנחה. וא”כ הכא דמיירינן בתוך ג’ ואליבא דרבא דאגד יד לא שמיה אגד ולא גרירא בתר גופו, מדוע לא חשיב מה דנמצא ביד דהוא הנחה גמורה גם לענין דיהי’ חשיב מונח ע”ג מקום, שהרי היד היא מקום הנחה אליבא דרבא, מה עוד דהיד הא חשיבא כמקום ד’ על ד’ ובודאי הוי מקום הנחה מצ”ע.

ונראה בבביאור הדברים די”ל דהיד יש לה חשיבות מקום בפנ”ע, ומה דמונח בתוך היד חשיב דהוא חשיב דהנחתו במקום היד, ורק דאעפ”כ כל חשיבות היד היא רק מה דהיא משוייכת לרשות. ולכך דווקא אליבא דרבא דבעי הנחה ע”ג משהו, י”ל דכל עוד לא מונחת היד על הרשות עצמה, חסר ביחס ההנחה להיות בגדר ד’מונח ע”ג משהו’.

ומעתה יש לבאר דהסוגיא ג’ ב’ דידו של אדם אינה לא כרה”ר ולא כרה”י, היא דכשדנים לגבי ידו בתר גופו גרירא לענין הנחה הוי נדון בפנ”ע, דכשמניח ידו ברשות אחרת ודאי דמה שמונח ביד דהוא הנחה, וכל עוד עומד ברשות יש לו יחס למקום הרשות וכמונח בקרקע, ואעפ”כ התחדש דעד כדי כך ידו בתר גופו גרירא דאף לא חשיב כמונח בקרקע הרשות שהיד נמצאת בה כלל. ולכך בנדון זה נדון הגמ’ הוא האם חשיב כרה”ר שהיד נמצאת בו או נגרר למקום דרה”י שבה עומד הגוף.

אכן בסוגיה דף ג’ א’ לענין עקירה התחדש חידוש נוסף. דהא כיון דבודאי עיקר ההנחה של החפץ נחשבת דהיא בעצם ההנחה ביד, ורק דענין ההנחה של היד וחשיבותה בהנחת ד’ על ד’ הוא מחמת יחוסה למקום הרשות, ולכך כשעוקר את היד ממילא עוקר מהרשות. וכיון דאת עצם הוזזת היד כשמחזירה למקום הגוף, י”ל דאין להחשיב כעקירה כלל מ’רשות’ אלא רק ‘הוזזת יד של גופו’, ואף דכשהעמיד היד ברה”י חשיב דמשוייכת לרה”י, אך היא עצמה אינה יד של רה”י, ורק היא ”יד” של גופו, וזהו עיקר נדון ידו בתר גופו גרירא דהסוגיא דלעיל ג’ א’.

ולכך הנדון שם אינו אי חשיב כרה”ר או רה”י, אלא אי ידו בתר גופו גרירא, או אי ידו נייח לפי גי’ הספרים, דהנושא הוא עד כמה חשיב מעשה זה כלל למעשה עקירה מהרשות, די”ל דכיון דבתר גופו גרירא, הוי רק מעשה של הוזזת יד, ומה דממילא נעקר השייכות של היד לרשות, זה אינו מעיקר דין העקירה. [אכן יעו’ בחי’ ר”ן משמע דגם בסוגיא לעיל הנדון אי חשיב דהוא ברה”י או ברה”ר]

ויש לבאר לפי”ז דזהו כוונת דברי רש”י בהא דאמרינן דלא דמי לידו, דהוסיף רש”י דאין דרך הוצאה בלא עקירה והנחה, ותמה התוצ”ח דוכי עקירה והנחה הם רק משום דרך הוצאה, והלא הם מעיקר דין דהוצאה. וחידש התוצ”ח דאיכא בזה תרי דיני וכו’. אכן להאמור י”ל דכוונת רש”י היא דהגם דלמעשה נעקר החפץ מרשות שבה עמד, שהרי היד שבה החפץ מונח היתה מיוחסת ושייכת לרשות, מ”מ העקירה של היד לא חשיבא אלא הוזזת היד ולא עקירה מרשות, דהוזיז רק את ידו וממילא החפץ נעקר מרשות, ולכך חסר בדרך הוצאה, דאין עקירה אלא כשעוקר מרשות ולא רק כשמוזיז את היד וממילא נעקר. ורק כשעוקר את גופו שעומד בקרקע חשיב דלמעשה עקר את גופו והחפץ מהמקום, אך כשהוזיז רק את היד אין בזה אלא הוזזת יד שהיא חלק מהגוף ולא עקירת מקום.

 

ונראה לסייע יסוד הדברים הנ”ל דהנה איתא ברמב”ן ז’ ב’ ז”ל, קיי”ל דלמעלה מי’ א”צ ד’ על ד’ אלא אפי’ קנה עולה למעלה מעשרה טפחים וזרק ונח על גביו חייב, ומדברי כולם נלמוד לפרש דהיינו נמי דאתא רב חסדא לאשמועינן דרה”י עולה עד לרקיע והויא כמונחת בקרקע, ואף על גב דלא סבירא לן קלוטה כמי שהונחה, בהנחה כל דהו מיהא הויא הנחה כמי שהוא מקום ד’, הלכך לא בעינן הנחה על גבי מקום ד’ אלא כגון בר”ה, א”נ לאדם שהוא עומד ברה”י שאינו דומה לקנה נעוץ דהוא כרה”י עצמה, ע”כ. [יעו’ קה”י סי’ ד]’ וחזינן דאף דס”ל דאף דמשום דרה”י עולה עד לרקיע אמרינן דלכך ברה”י מהני הנחה אפ’ שלא במקום ד’, והיינו לכאו’ משום דשם המקום של הרשות עולה עד למעלה, מ”מ באדם שהוא ברה”י לא מועילה ההנחה עליו להחשיב דכאילו מונח ברה”י עצמה, ורק משום דידו של אדם כד’ על ד’ מהני להחשיב ההנחה. והיינו דאדם הגם דההנחה עליו חשיבה כהנחה ברשות, מ”מ אינו חפץ ברשות להתבטל לרשות ואף דרה”י ממלאת כל הרשות מ”מ האדם חשיב בפנ”ע, ורק ודאי דההנחה היא על האדם, ורק דהאדם מיוחס לרשות, ולכך בעינן דיהי’ ההנחה בו במקום חשוב של ד’.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ואין זה חשיב כאגוז המונח ע”ג מים דכיון דצף אינו חשיב דנח, וכדהתבאר בגר”נ בביאור שיטת רש”י. וא”כ כיון דחשיב דהוא נח ממש ביד הדרא קו’ מדוע לא חשיב דהוא מונח ע”ג משהו דהא היד היא מקום מנוחתו, מה עוד דהא לרבא אגד יד בתוך ג’ לאו שמיה אגד, וחשיב שפיר ההנחה במקום היד, וכיון דגם ידו של אדם כד’ על ד’ מה קושית הרשב”א דלא נימא בכה”ג דיחשב נמי דהוא כמונח ע”ג משהו, דהא מונח ביד, דודאי חשיבא היא למקום ההנחה וכדחזינן מהא דאין צד להרשב”א דהיד לא תחשב דהיא נייחא כדאיתא ברש”י בסוגיא, ובודאי לא ס”ל דהיד לא חשיבא נייחא, דהא א”כ אין הקו’ רק על רבא, אלא דהיא קו’ מצ”ע דהיאך לרבא חשיב נייחא והא אין מקום היד חשיב נייח מצ”ע דהוא כאגוז.

 

 

חידושי הרמב”ן מסכת שבת דף ז עמוד ב

נן. ומצאתי לר”ח ז”ל שכתב וקיי”ל דלמעלה מי’ א”צ ד’ על ד’ אלא אפי’ קנה עולה למעלה מעשרה טפחים וזרק ונח על גביו חייב, ומדברי כולם נלמוד לפרש דהיינו נמי דאתא רב חסדא לאשמועינן דרה”י עולה עד לרקיע והויא כמונחת בקרקע, ואף על גב דלא סבירא לן קלוטה כמי שהונחה, בהנחה כל דהו מיהא הויא הנחה כמי שהוא מקום ד’, הלכך לא בעינן הנחה על גבי מקום ד’ אלא כגון בר”ה, א”נ לאדם שהוא עומד ברה”י שאינו דומה לקנה נעוץ דהוא כרה”י עצמה, וא”ת הא לעיל אמרינן דרבי לא בעי הנחה ע”ג מקום ד’ מקמי דתייתי פירוקא דאביי, איכא למימר התם לא קס”ד נמי כדרב חסדא, והו

 

 

אכן יש לדחות פשט הדברים שאמרנו ברשב”א, כיון די”ל דביאור דברי הרשב”א הוא דס”ל דכיון דהוא בתוך ג’ לכך ודאי דאינו צף דודאי יש לו מקום, שהרי גם בדעת רש”י כל מה דאמרינן דהוא לא נייח הוי רק למעלה מג’ ואילו בתוך ג’ ודאי לא חשיב דהוא צף, כיון דהלבוד מהני להחשיבו דהוא נייח ממש ולא צף, הגם דהוא זז. ואף דבאגוז הצף ע”ג מים למרות שהוא בתוך ג’ לא חשיב מונח כלל גם ללא דין דרבא, זהו משום דלא חשיב דיש לו כלל מקום, אך יד ודאי עדיפא, ובתוך ג’ יש לומר דחשיב דיש לה דין מקום. ויש לסייע כן מהא דהגם דברש”י קנ”ג ב’ מוכח דבהניח על בהמה הולכת לא הוי חיסרון בהנחה כדביארו התוס’ ה’ ב’ אלא רק חיסרון בעקירת גופו, אף דרש”י מודה בודאי דבאגוז צף ע”ג מים חסר בהנחה [וכדכ’ בדף ק’ דלכך ל”ה עקירה ממקום נח], ועכצ”ל דשאני אגוז הצף ע”ג מים דאין לו כלל מקום, משא”כ בהניח ע”ג בהמה הולכת, אף דהיא הולכת חשיב מקום הבהמה למקום חשוב של הנחה אף דהבהמה הולכת מ”מ הבהמה עצמה היא מקום, משא”כ אגוז אין לו כלל חשיבות הנחה מצ”ע כל עוד צף.

 

ולכך נמי ביד על אף דנימא דהיא כאגוז צף, עדיפא ממנו ובתוך ג’ ודאי י”ל דחשיבא כמונחת.

ולכך הקו’ רק אליבא דרבא. דאף דהג’ מהני להחשיב דלא צף, אך מ”מ חסר בהנחת היד, דלענין הנחה אף דיש דין לבוד דסגי לומר דהוא נח ולא צף, מ”מ לא סגי ביה לקיום דין דהנחה ע”ג משהו, אף דחשיב דיש לו מקום ואינו צף.

 

 

 

חידושי הרשב”א מסכת שבת דף ח עמוד א

ם פטור, ודוקא בזורק מרשות היחיד לרשות הרבים דאין אויר רשות הרבים עולה למעלה מעשרה, אבל זרק מרשות הרבים לרשות היחיד כל שאינה רחבה ששה חייב דרשות היחיד עולה עד לרקיע, ולי נראה דזורק מרשות הרבים לרשות היחיד אפילו גבוהה עשרה ורחבה ארבעה חייב, דכיון דרשות היחיד עולה עד לרקיע אין כלי חולק בו רשות לעצמו, ולא חשיבא רשות לעצמה אלא ברשות הרבים שאין תופסת אלא עד עשרה, (ואי אפשר) [ואיפשר] דאפילו ברשות היחיד פטור דכל שגבוהה עשרה ורחבה ארבעה יצאה מתורת כלי והויא לה רשות לעצמה וכזורק מרשות היחיד לרשות היחיד הוא דכל מקום שהיא רשות היחיד היא

 

 

 

 

 

ומבואר בשיטת רש”י הוא כמשנ”ת בשיעור הקודם, דגם לרש”י גדר הדברים ב’ידו לא נייחא’ אינו משום דהיד לא נחשבת שהיא נחה כפי שהבינו הראשונים בדבריו, ורק דכשמניח ידו ברשות האחרת לא חשיב שם דזהו מקום ההנחה של היד, דלעולם מקום ההנחה של היד הוא מקום הגוף.

והיינו דלתוס’ והראשונים היד חשיבא דנייחא ברשות האחרת, ורק דהוי דין דבתר גופו גרירא דמפקיע דין הנחתה התם, ולא חשיבא דנייחא התם, כדין אגד. [ויעו’ ברשב”א וברמב”ן דאף לאלו דגרסי דידו לא נייחא, היינו משום דבתר גופו גרירא] , ולרש”י כמש”כ ג’ א’ לשון זו מייתרא, אלא עיקר הנדון הוא דידו לא נייחא, דאין היד הוא מקום ההנחה, ואם הי’ מקום הנחה אה”נ לא הי’ בזה סברא דבתר גופו גרירא, ורק כיון דמקום ההנחה של היד לא חשיב כמקום הנחה מצ”ע, לכך ממילא עיקר ההנחה היא במקום הגוף.