צ”ב בדין דאחשביה, דתיפ”ל דהוי ככתיבה דאין בהנחת הדיו מקום ד’ בכתיבתו בדף
וע”כ דגדר סיום שאני [ויעו’ רשב”א דסלק”ד דהנחה עדיפא דאף לא יצטרכו בה מקום ד’ כיון דהיא סיום]
לכך עיקר רבותא דלמרות דהוא מהלך, מ”מ חשיב הנחה, דבעינן לסיים.
ורק דצ”ע דבדף ה’ כ’ רבותא דע”א דמהלך כיון דזה הוי הסיום, ומשמע דכלפי”ז לא אכפת דמהלך, ואילו בק”ב הדגישו רק מחמת דלמעשה נחשב דמונח ברה”ר.
עוד צ”ב מה הרבותא שם דחשיב מונח ברה”ר למרות שמהלך , ובמיוחד בדף י”א דמדמה מה דממשיך והולך בבטן וכו’ למה דחשיב מהלך אחרי שכתב. ומשמע דיסוד הדבר אחד, דודאי אין לו צד דלא נעשה מצד אחד מעשה הנחה כמו בכתיבה שזה סיום וכו’ כדכ’ לעיל ה’, ורק מאידך ממשיך והולך ויש הפקעה להנחה, ולהכי גם ממשיך והולך בבטן, ורק זה גופא לא חשיב הפקעה, אלא דכשיש הנחה , לא אכפת מה דיש המשך והולך. דהנחה כיון דנקבעה היא הנחה, דהנחה היא החשיבות של ההנחה. ולא משנה אחרי זה מה דממשיך והולך. ואדרבא כבר שייך לרה”ר
ולכך גם קלוטה חשיב הנחה גם אם ממשיך והולך. דכיון דהשתייך לרשות חשיב הנחה.
ומבואר דלמעשה מוכרח דיגיע להנחה ברה”ר עצמה, דזהו הנחה של החפץ ברשות ולא סגי אלא להחשיב דהוא נמצא ברשות ולא סגי בסיום הפעולה בלבד.
ורק דזה גופא הרבותא דגם כשהולך כיון דהביא החפץ לידי סיום חשיב דהגיע לידי תכליתו ,והוא כבר כנח ברה”ר, אף דהוא הולך, מ”מ החפץ כבר שייך לרה”ר ולא אליו , למוציא.
דכל מה דבעינן עצירה, זהו להחשיב דנפסק ההוצאה , וכבר לא אצלו.
ולכך כשהגיע לסיום, וחשיב דהוא עם שייכות לרה”ר, חשיב דאין לו שייכות יוותר לפעולת ההוצאה, אף דהוא ממשיך והולך, החפץ הגיע למקומו ברה”ר, ואף עצם ההנחה בפיו , דאין בו ד’ חשיב דהוא כמונח ברה”ר, דזהו מקומו כשהוי למעשה הנחה. ואף דביד בעינן מקום ד’, הכא דהוא סיום הנחה, בהכרח מצד זה חשיב הפה מקום ד’ דמתייחס להיות חפצא של הנחה, ומופקע ממנו ומתייחס לרשות.
ולכך לתוס’ ק’ גם במתגלגל בארץ חסר בהנחה לקבוע מקום, אך לרש”י רק באויר דאין שייכות למקום ולא עצם התזוזה.
ולכך גם באויר שייך קלוטה , להיות שייך בטל לרה”ר או אף למקום פטור, דאף דמהלך חשיב דיש לו שייכות לרשות.
אכן לרש”י פ’ א’ הגדר הוא דהגיע לתכלית. דעיקר הנחת דיו על הכתב.
לרש”י דבעינן חשיבות של מקום לעשות הנחה או עקירה, הרי דכה”ג דהגיע לתכלית ודאי דסגי.
וכיון דיש נדון לחשיבות התכלית ודאי דהוא נדון בחשיבות למעשה ההוצאה, דזהו תכלית ההוצאה.
ולכך י”ל דגם עיקר ענין ההנחה הוא תכלית ההוצאה, דהוא מסיים הפעולה.
ולכך רש”י בעירובין, וכן להלן ק”ב דמדמה לשינוי בהוצאת פיו דהוא שינוי בהוצאה
ולכך במהלכת יש חסרון בעקירה, דאף דכלפי החפץ נעקר רק השתא, מ”מ לענין עצם הפעולה כבר התחילה העקירה.
ולכך אין נדון במהלך דחסר בנייחא, כיון דהמנוחה אינה מצ”ע, ורק להגיע לתכלית ההוצאה למקום אחר, ואם מביא ל’מקום’ חדש בפנ”ע יש תכלית חדשה וייעוד אחר, אף כשנייד , דהנחה זה לא מנוחה אלא הגעה לתכלית חדשה.
ולכך יש שניים שעשאוה דיש ענין להגיע לתכלית הפעולה , דהכל חלק אחד, וגם כשהוא בעצמו מקדים, אין זה תכלית הפעולה, אלא התערבות חדשה של הנחה לעשות תכלית חדשה.
ולכך הצד בעקירת גופו וכו’ דאינו מביא חפץ לתכלית אחרת דהוא כל הזמן אצלו וכו’ ולמסקנא כיון דעומד על הקרקע ומשנה גופו, מביא לתכלית אחרת.
ולכך אין זה רק דידו בתר גופו גרירא, דאין זה דחסר רק בהנחת היד, דלרש”י הרי אפ’ ברוכבת לא חסר בהנחה, ורק כשחסר ב’מקום’ זה הנדון, ולכך עיקר הנדון הוא דחסר במקום, ולא בעצם המנוחה, אלא בשייכות יד למקום אחר, דנימא דהשתא כשמוזיז את היד הוזיז למקום אחר, דאין זה כך , אלא הכל במקום הגוף
וגם בקלוטה ל”ש קלוטה באויר כי הכל בשייכות למקום, להגיע לתכלית הנחה, ולא דין הנחה
לכך לתוס’ בבלע בפיו חשיב דהוא מקום הנחה, ומשתייך לרה”ר, ואם זוחל חשיב דהוא שייך לרה”ר ולא לרשות הבליעה, דעיקר ההנחה היא בעצם ההנחה בפיו
דלתוס’ הדגש דאף דממשיך הלאה, כבר חשיב דזו ההנחה , דהיא דבר חשוב של הנחה.
ויעו’ טפי בתוס’ עירובין כ’ א’ דהגדר דאף דממשיך כבר המים בטלים לגוף, והיינו דאין להם חשיבות למה דממשיכים, דכבר חל בהם דין הנחה, בעצם שייכותם לגוף, והטיול בגוף אינו המשך מסע, דכבר בעצם ההנחה בגוף הוי הנחה.
ורק דבק”’ב הנדון ההדגשה דאף דממשיך לילך כבר בטל לרה”ר וכו’ וכן בי”א לגבי כתיבתן , ואילו בעירובין כ’ ובנדון י”א לגבי פיו במקום פטור, התם אף דממשיך לרשות אחרת , המים בטלים לגופו, ואין נדון של הנחה נוספת.
ורק דשם ממשיך לרשות אחרת, ולכך החידוש
ולכך בעינן מקום ד’ דילפינן ממשכן דהוא מקום חשוב של הנחה או אל יצא, וכו’ דכיון דיש חשיבות מקום מונח , זה עיקר החשיבות להיות מונח, ואחרי זה אף אם ממשיך והולך יותר לא מענין דזהו המקום של הסיום.
ולכך סלק”ד דהפס’ במשכן דווקא על עקירה, דרק כלפי”ז בעינן ממקום שנחשב עצירה. דעל אף דבין כך עוצר, ורק אין ד’ לא חשיב הנחה על רה”ר
ולמעשה אף כשהוא אצל האדם , בסיום חזינן דלמעשה בעינן דעי”כ יחשב דשייך לרה”ר, דבזה נעצר הכל.
ואילו לרש”י למעשה הפה חשיב מקום פטור, דאין הוא תכלית הנחה, דאדרבא היא בבטן, ורק דהוי השתא הנחה במקום פטור. אף דממשיך והולך ועושה עוד הנחה, זה לא חשוב.
ובאמת צ”ב דמתוס’ משמע דאם כהגדר של רש”י לא קשה ששוב נבלע, ולכאו’ צ”ב דהא סו”ס חסר בהנחה דהא ממשיך בבטן, ומה עוזר אם נקבע מקום פטור, או רה”ר
ואם כרש”י דסגי במקו”פ, א”כ גם לענין רה”י נימא דחשיב דהונח קודם כבר ברה”ר, ומה דממשיך ברה”ר תו לא אכפת לן.
ובע”כ דודאי חשיב הנחה , ורק דעצם זה ממשיך נחשב דיש המשך.
אכן אם זה מקום פטור, הרי חשיב דלענין רשות זו יש שייכות והנחה, ומה דממשיך עוד לא חשיב פוגע בהנחה ברשות זו, ורק אם הוי אותה רשות, הרי עצם זה דממשיך והולך בה חשיב דאכתי לא הגיע למנוחה בה. ומה דנח בה עדיין לא שייך להנחה לרשות.
תוספות מסכת עירובין דף כ עמוד א
דמשקין נחין בתוך פיו שהוא מקום פטור ואף על גב דחוזרין ונבלעין אין לחוש הואיל ונחו במקום פטור
וגדר הדבר דהוי כדין עומד לפוש , דעומד אבל עדיין לא מבטל את העקירה הראשונה,
ורק אם הוי אותה רשות, ולא חשיב ל’מקום פטור’ מצד עצמו, לכך זה גופא דממשיך והולך , מחסר בהנחה עדייין ברשות, דאין לו אכתי השייכות לרשות עצם זה דממשיך והולך.