מלאכה בהוצאה

א
הקשו התוס’ דף צ”ו [ד”ה הכנסה] דאמאי צריך בהכנסה לסברא דמה לי עיולי מה לי אפוקי, ותיפ”ל דהוי הכנסה במשכן. ותי’ התוס’ דלא סגי הן בזריקה והן בהכנסה בלא דהוי נמי סברא מלבד מה דאיתא במשכן.
והק’ המהרש”א דאמאי הקשו התוס’ דיהי’ סגי בהא דאיתא במשכן, והא התוס’ שם בריש העמוד כתבו להדיא דבמלאכת הוצאה לא מהני אי לאו דכתיבה נמי בקרא [ויכלא העם מהביא], משום דמלאכה גרועה היא.
ותי’ המהרש”א די”ל דמ”מ כיון דגלי קרא בהוצאה, ממילא מהני נמי בזריקה כיון דהיתה במשכן.

ובתירוץ התוס’ שם מבואר, דבזריקה נמי לא סגי בהא דהוי במשכן בלבד, אלא בעינן נמי לסברא דמה לי ע”י הוצאה מה לי ע”י זריקה. דאי לאו סברא לא הוה מחשבינן לה תולדה דהוצאה ואי לא הוות נמי במשכן לא הוה מחייבינן עלה מסברא לפי שמלאכה גרועה היא, ע”כ. והוכיח המהרש”א דה’זריקה’ דמיירו בה התוס’ היא ‘זריקת ד’ אמות’ [דאילו זריקה מרה”י לרה”ר לא הי’ סלק”ד דלא יהי’ בה ‘סברא’ ד’מה לי מוציא בהוצאה מה לי בזריקה’]. ולפי”ז כוונת תירוצם דהוי ‘סברא’ גם ב’זריקה’ היינו בזריקת ד’ אמות. וכוונתם בזה ביאר המהרש”א ע”ד משנ”ת בבעה”מ כאן, דהעברת ד”א הוי ע”ד הוצאה מרשות לרשות, דכיון דד”א של אדם, לכך מוציא מרשותו כשמוציא מהד”א.
אלא דיעו’ בתוס’ רא”ש דכ’ בנוסח אחר את התי’ על הקושי’ הנ”ל, די”ל דהוי סברא גם בזריקה, דמה לי מטלטל החפץ בזריקת ד’ אמות ומה לי מטלטלו בהוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים דאי לאו הכי אמאי חשיבא תולדה דהוצאה, ע”כ.
ומשמע מדברי התוס’ רא”ש דדגש הסברא הוא על ‘טלטול’ החפץ. וצ”ב דהא אליבא דביאור המהרש”א ע”ד הבעה”מ, הרי הדמיון בין זריקה להעברה הוא על עצם מצב ה’הוצאה מרשות’ ומאי שיאטיה דגש ד’מה לי מטלטל’.

עוד יש להעיר בדברי התוס’ רא”ש ריש מכילתין [ב’ א’] במש”כ ליישב הא דהק’ התוס’ שם אמאי פתח תנא דמכלתין בענייני יציאות דווקא. ותי’ התוס’ רא”ש דכיון דשאר המלאכות ידועות לכל אבל הוצאה מלאכה גרועה היא שאלו היה נושא חפץ גדול כל היום ברשות היחיד לא מיחייב ואלו הוציא כגרוגרת מרשות היחיד לרה”ר מיחייב הילכך הוצרך לשנות דהוצאה אסורה בשבת קודם ששנה לא יצא החייט במחטו. ותדע דמלאכה גרועה היא דלשאר אבות מלאכות לא מצרכינן קרא אלא כל שהיתה במשכן מלאכה אסורה בשבת ולהוצאה מצרכינן קרא לקמן בפרק הזורק. ועוד כל תולדות של אבות מלאכות לא בעינן שיהיו במשכן אלא כל הדומה לאב הוי תולדה דידה וכל תולדות של הוצאה כגון זורק ומושיט ומעביר והכנסה כולהו מצרכינן להו לקמן למצוא שהיו במשכן. ועוד אמרינן בפרקא קמא דיום טוב עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליום טוב והיינו טעמא משום דאינה חשובה מלאכה וביום טוב כתיב לא תעשה מלאכה, ע”כ.
והנה בענין פטור הוצאה ביו”ט מבואר בתוס’ בביצה י”ב א’ דהוי משום דהוצאה מלאכה גרועה לכך גריעא ופטור עליה ביו”ט, ויעו”ש נמי ברש”י.
אכן בדברי התוס’ רא”ש הנ”ל התחדש חידוש עצום, דביו”ט פטור על מלאכת הוצאה לא רק משום דהיא מלאכה גרועה, אלא משום דאינה חשובה כלל מלאכה וביו”ט כתיב לא תעשה מלאכה. וצ”ב היאך אפשר לומר דהיא כלל לא חשובה מלאכה, והא נהי דהוי גרועא אך הוי מלאכה מעליא וחייב עליה בשבת.
וביותר צ”ב דהא התוס’ רא”ש נמי כ’ בכל מהלך דבריו שם דענין הוצאה הוי משום דהיא מלאכה גרועה, ומדוע דווקא גבי ‘היתר הוצאה ביו”ט’ נקט דהפטור הוי משום דכלל אינה מלאכה.

ב
כתב הרמב”ם פי”ב ה”ח משבת, הוצאה מרשות לרשות מלאכה מאבות מלאכות היא, ואף על פי שדבר זה עם כל גופי תורה מפי משה מסיני נאמרו, הרי הוא אומר בתורה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא, הא למדת שההבאה מלאכה קורא אותה, וכן למדו מפי השמועה שהמעביר ברשות הרבים מתחלת ארבע לסוף ארבע הרי הוא כמוציא מרשות לרשות וחייב.
וצ”ב אמאי נקט הרמב”ם בלשונו דווקא באב זה דהוצאה דהוא מלאכה מאבות מלאכות, טפי משאר מלאכות. ואמאי נמי הי’ צריך להזכיר הרמב”ם מקור דין ההל’ לחייב מויכלא העם להביא.
עוד תמוה דבפי”ד משגגות ה”ב כ’ הרמב”ם ז”ל, אבל אם טעו והורו ואמרו המוציא מרשות לרשות הוא שחייב שנאמר אל יצא איש ממקומו אבל הזורק או המושיט מותר, או שעקרו אב מאבות מלאכות והורו שאינה מלאכה, הרי אלו חייבין, ע”כ. ומבואר דהרמב”ם יליף חיוב הוצאה מ’אל יצא’ ולא מהפס’ דמביא הכא בהל’ שבת מ’ויכלא העם’.

והרהמ”ג בשבת שם הביא דברי רבינו האי ז”ל דלא גרסי’ ‘היכא כתיבא’ וטעות הוא, דמעיקרא לא אסתפק להו אלא מנלן דהויא מלאכה. ומהדרינן משום דכתיב לא יעשו מלאכה ויכלא העם מהביא אלמא הבאה דהיינו הוצאה קרויה מלאכה וזה דעת רבינו. וכתב הרשב”א ז”ל והוא הנכון.
והיינו לשיטות דלא גרסינן דילפינן מ’ויכלא’ דהוי חידוש דהוצאה הוי מלאכה לשבת מגזה”כ ד’העברה העברה’, אלא דרק ילפינן מעצם זה דהפס’ ד’ויכלא העם’ הגם דמיירי בימות החול, מ”מ ילפינן מיניה דחשיב מלאכה.
ותמה הלח”מ דק’ שהרי לכאו’ אף לרב האי דלא מוכיחים מ’העברה העברה’ אלא ממשמעות הא דנקראת הוצאה מלאכה בימות החול, מ”מ אמאי מחמת זה יש הכרח לרהמה”ג דגם לא גרסינן ‘היכא כתיבא’, אלא ‘מנ”ל דהוי מלאכה’. והא שפיר י”ל דקו’ הגמ’ היא ‘היכא כתיבא שהיא אסורה מלאכה זו’ וע”ז מוכיחים מהא דנקראת מלאכה אף בימות החול.

והרמב”ן הק’ התם דאמאי הק’ הגמ’ דווקא התם על תולדות דהכנסה והוצאה. [ותי’ דהיא תולדה ראשונה וכו’ עי”ש]
ובחידושי הגר”א לשבת הק’ דמשמע מקו’ הגמ’ ד’זריקה תולדה דהוצאה, הוצאה גופא היכא כתיבה’, דעיקר קו’ הגמ’ ד’הוצאה מנ”ל כתיבה’ הוי רק משום ד’זריקה תולדה דהוצאה’ ,וצ”ב אמאי תלי הא בהא.

וביארו בזה דאף דידעינן דחייב על הוצאה, אכתי כיון דהיא ‘מלאכה גרועה’ לא ידעינן דהתחדש בה נמי דהיא ‘מלאכה’. ונפק”מ דלא יהיו לה תולדות, די”ל דאין תולדה אלא ל’מלאכה”. וזהו דדווקא משום דאמרינן דזריקה היא תולדה דהוצאה, שואלת הגמ’ התם דמנ”ל דהוצאה היא ‘מלאכה’ ולא איסור גרידא, דיהי’ בה נמי דין תולדות.
ולפי”ז ביארו סתירת הרמב”ם מהל’ שגגות, דהתם יליף מ’אל יצא’ ואילו הכא בהל’ שבת יליף מ’ויכלא העם’, די”ל דאף דלמעשה עיקר האיסור נלמד מ’אל יצא’, מ”מ הכא דן הרמב”ם לענין דחשיב ‘מלאכה’ ונפק”מ לענין דיהי’ להוצאה נמי תולדות.
וזהו הביאור בגירסת רב האי ד’מנ”ל דהוי מלאכה’, דאין הנדון הכא לאיסור הוצאה, אלא להא דחשיבא מלאכה, ויש לה נמי תולדות.
אכן דיש להעיר דנמצא לפי”ז דעיקר החידוש בהרמב”ם הכא הוא דחשיב מלאכה לענין דיהי’ תולדות, ואילו בהרמב”ם בהלכה זו לא הוזכר מזה מידי דשייך לענין תולדות. ולא הזכיר חידוש דתולדות אלא בה”י לענין זורק ומושיט.
[ואף לגי’ ברמב”ם דגרסו גם ‘דהכנסה’ הוי מלאכה, הא לכאו’ אדרבא אתי לומר דהוי כ’אב’, ועכ”פ לא התחדש לענין תולדה]
ובאמת יש להעיר זה גופא אמאי הרמב”ם התם בהלכה הנ”ל, לא הזכיר במה דחידש דגם העברת ד”א היא דין של הוצאה מרשות לרשות דהיא נמי דין של תולדה, והא פשוט, וכפי המבואר בראשונים ד, ע”ג א’ דהעברת ד”א גם למה דילפינן בדף צ”ו ב’ מהלל”מ, מ”מ עיקר חיובה הוי רק משום דהיא תולדת הוצאה, דאילו מהלל”מ בלבד לא הי’ חיובה דכרת, וגם לא שייך דיהיו יותר מארבעים מלאכות.

ואיכא דגרסו ברמב”ם הכא דילפינן מ’ויכלא העם’ גם ‘הכנסה’ [יעו’ לח”מ]. אכן בגי’ שלפנינו ליתא. אלא דלשון הרמב”ם ד’המוציא מרשות לרשות הוא מלאכה ככל שאר המלאכות’ משמע דכולל הן הכנסה והן הוצאה. [וכך למעשה לשון המשנה בהוריות ג’ ב’, ‘המוציא מרשות לרשות’, יעו’ בגה”ש שם ד’ א’], אלא דמסתם לשון הגמ’ בסוגיין צ”ו משמע דהכנסה רק תולדה ולא בכלל אב. [אכן דיעו’ ברמב”ן ורשב”א ב’ ב’ דיש מחלוקת סוגייות בדבר] . כן יל”ע דהא הרמב”ם כתב בהלכה זו גם לענין מעביר ד”א, הגם דהתם ודאי דאינו אלא תולדה [וכמש”כ לעיל]

ובר”ח דף צ”ו ב’ הביא גירסתו ד’מנ”ל דהוצאה חשיבא מלאכה’, ותירוץ הגמ’ מ’ויכלא העם להביא’ דמדחשיב מלאכה אף בימות החול חזינן דקרי מלאכה. ואח”כ הביא הר”ח דהכנסה נמי מלאכה היא כשם שנמנעו העם מלהוציא ולהביא וליתן לגזברים, כך נמנעו הגזברין מלקבל מהן ולהכניס ללשכה. [ולא ציין דזה מפורש בירושלמי ריש שבת ושבועות]. וסיים דבריו, ‘ומפורש נמי בירושל’ ביציאות השבת שההוצאה קרויה מלאכה’.
וצ”ב מאי מצא בירושלמי דהוצאה חשיבא מלאכה, והא גם בסוגיא צ”ו חזינן דחייב על הוצאה. [ובשלמא אם הי’ מוכיח מהירושלמי דגם הכנסה חשיב מלאכה, אך הר”ח הזכיר רק ענין הוצאה]
ולכאו’ מוכח דיש מקום גדול להוכיח מהירושלמי עצם זה דנקט ‘מלאכה’ דאין זה נדון רק על עצם החיוב, אלא חידוש נוסף דהתחדש דחשיב אכן כמלאכה.

עוד צ”ב דמאי הביא הר”ח צ”ו מדברי הירושלמי לענין דחשיב מלאכה. והא בירושלמי שם כ’ נמי לענין הכנסה דהוי מלאכה. וא”כ לכאו’ התם פליג על הסוגיא דף צ”ו דקרי לה תולדה. ואכן דהר”ח עצמו בדף צ”ו הא הביא מקור דהכנסה הוי מלאכה מהא דהגזברין הכניסו ללשכות, משמע לכאו’ דס”ל דהכנסה נמי הוי אב [כשיטות הרמב”ן ורשב”א ב’ ב’] וצ”ע דהא בסוגיא התם צ”ו ב’ דמיירי בה הר”ח הא מבואר להדיא דהכנסה הויא רק תולדה, וכן נמי כ’ הר”ח להלן צ”ח דאף דהכנסה נמי הוי רק עקירת חפץ ממקומו אין היא אלא תולדה.

ובדברי הירושלמי שבת צ”ע, דהא הביא שם נדון בהוציא חצי גרוגרת והכניס חצי גרוגרת דחייב. והיינו דלמרות דיש במעשה ההוצאה רק חצי שיעור, ובמעשה ההוצאה רק חצי שיעור, מ”מ חייב, והיינו דמצטרפים לחדא מעשה הוצאה. וע”ז ממשיך הירושלמי ואו’ שם דמנ”ל דהוצאה חשיבה מלאכה, ומביא מויכלא העם. ואח”כ הביא עוד מ”ד דאף הכנסה כתיבה [דכשם דהעם הוציא לגזברין, גם הוי נדון מהא דהגזברין הכניסו ללשכות] . ואח”כ הביא מ”ד נוסף דילפינן הכנסה והוצאה ממשא.
ויל”ע דמשמע מדבריו דסגי לבאר ענין הוציא חצי גרוגרת והכניס חצי גרוגרת, גם אליבא דמ”ד דילפינן רק ל’הוצאה’ מ’ויכלא העם’, שהרי על המימרא דהוציא חצי גרוגרת והכניס וכו’ אתיא המימרא דמנ”ל דהוי מלאכה, ומשמע דאי אכן הוי מלאכה ניחא. ואף דאין למ”ד הראשון הכרח דהפס’ מיירי גם בהכנסה ורק למ”ד השני. וא”כ מנ”ל דהוי למ”ד הראשון ההכנסה וההוצאה חדא מלאכה.
עוד יל”ע בדברי הירושלמי דהביא לבסוף מ”ד נוסף דילפינן הכנסה והוצאה ממשא. ולא ביאר כלל כיצד ילפינן גם הכנסה מהאי קרא. [ו’פני משה’ כ’ דהפס’ שם מיירי קודם לכן בהכנסה ובהוצאה]

עוד יעו’ בר”ח ג’ א’ ריש הסוגיא דעקירת גופו כעקירת חפץ דהביא דברי הירושלמי דילפינן דהוצאה חשיבא מלאכה מויכלא העם. וצ”ב מאי שיאטיה מימרת הירושלמי הנ”ל דהוצאה הוי מלאכה בריש סוגיא דעקירת גופו כעקירת חפץ.

עוד יעו’ שם בסוגיא ד’עקירת גופו’ בהמשך דברי הר”ח דכ’ דבמשא גדול מסתבר טפי לומר דעקירת גופו כעקירת חפץ. וצ”ע מאי שייך כובד המשא דנימא בזה טפי עקירת גופו כעקירת חפץ. [וביארו בזה דככל שהמשא כבד כן חשיב דהעקירה מתייחסת גם לחפץ ולא רק לאדם ורק ‘ממילא’ נגרם שנעקר גם החפץ, ויעו’ בחזו”א בסוגיין בגדר עקירת גופו]

עוד יש להעיר בדברי הרמב”ם שם בה”ט דכתב ז”ל, אין המוציא מרשות לרשות חייב עד שיוציא כשיעור המועיל, מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, ויעקור מרשות זו ויניח ברשות שניה, אבל אם עקר ולא הניח או הניח ולא עקר או שהוציא פחות מכשיעור פטור, וכן המעביר מתחלת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים אינו חייב עד שיעקור כשיעור מצד זה ויניחנו בצד אחרת.
וצ”ע דלגבי הוצאה כ’ הרמב”ם ענין השיעור בעיקר ההוצאה, והוסיף נמי ענין הצורך בעקירה והנחה, ואמאי בהמשך דבריו, בענין העברת ד’ אמות, ציין דין ה’שיעור’ כבר בעקירה, ‘דאינו חייב עד שיעקור כשיעור מצד זה וכו’ ‘.

ג
ונראה בביאור הדברים דהנה הערנו גבי הא דחזינן דהזכיר הר”ח בתחילת סוגיא דעקירת גופו לדין הירושלמי דהוצאה הויא מלאכה בשבת. דנראה לבאר בזה בהקדם הא דיש לחקור מה הוא גדר ד’הוצאה’, האם רק דין ‘פעולה’ של הוצאה מהכא להתם, או דהויא מלאכה.
ובפשטות ליכא בהוצאה כל דין מלאכה ורק הוצאה מרשות לרשות. אכן כבר חזינן ברמב”ן והרשב”א והתוס’ רא”ש דף ב’ ודף צ”ו, דהוא דין של טלטול משא. ורק דהתחדש דלא חייבים עליו ברה”י ורק בהוצאה מרה”י לרה”ר. אך למעשה המחייב הוא הטלטול והמשא. וזהו לישנא דהתוס’ רא”ש דף צ”ו ב’ בסברא דהחיוב של זריקת ד”א ברה”ר דומיא דהוצאה מרשות לרשות, דמה לי טלטול מרה”ר לרה”י ומה לי טלטול ד”א, דעיקר החיוב הוא משום המשא והטלטול.
ורק דלדברי הראשונים הנ”ל עצם זה דלא חייב ברה”י עצמה אפ’ על נשיאת משא גדול ואילו מרה”ר לרה”י חייב אפ’ על משא קטן, מכריח דגם הכא הוי גדר של ‘פעולה’ ולא מלאכה.
אכן בשיטת הר”ח דיליף להלן מקרא ד’ויכלא העם’ גבי ימות החול דחשיב מלאכה, י”ל דזה גופא התחדש דנקרא ה”ג דהוא ‘מלאכה’ ולא רק ‘פעולה.
ולכך י”ל דבדין עקירת גופו בסוגיא דף ג’ דאמרינן דחשיב דבעקירת גופו עוקר בזה נמי החפץ, דזהו לכאו’ חידוש לומר דהגם דהחפץ עצמו לא נעקר, מ”מ תחשב דנעשית בו עקירה ע”י עקירת הגוף למרות דהחפץ עצמו לא זז ולא נעקר.
ואכן אם דין הוצאה הוא ‘פעולה’, ורק הוי תנאי דיהי’ ע”י עקירה והנחה, אין דמיון ושייכות בעקירת הגוף לעקירת החפץ, כיון דהחפץ לא נעקר ולא זז. אך אי נימא דיסוד החיוב בהוצאה ובהעברה הוא המשא והטלטול, י”ל דלכך חשיב דענין העקירה אינו עוד תנאי גרידא בדין ההוצאה, אלא דזהו חלק מעיקר דין המלאכה דהיא טלטול ומשא, וע”י העקירה חשיב דהתחיל מעשה הטלטול.
ולפי”ז י”ל דשפיר בעקירת גופו הוי נמי עקירת חפץ, כיון שבעצם עקירת הגוף עם החפץ התחיל תחילת המלאכה של המשא והטלטול דחייב עליה כשמוציא מרה”ר לרה”י.
[ואף דלפי”ז יש להעיר לכאו’, שהרי גם אם הוא לא עקר אלא אחר הניח בידו, יחשב ‘משא וטלטול’, ואם עיקר העקירה היא בשביל להחשיב דהוי ‘טלטול’, מדוע בעינן דווקא דהוא זה שיעקור.
וי”ל דכיון דחייבה התורה על הוצאה, ובעלמא זהו כשעוקר ומניח, הרי ע”ז חייבה התורה כשהוא עביד לה’משא וטלטול’ ע”י עקירתו והנחתו, דכך צורת המלאכה דקבעה התורה להתחייב עליה.
ואפשר דזהו דדווקא בסוגיא דהטעינו חבירו אוכלין ביאר רש”’י דכיון דידו לא נייח, הלכך כי הוציאה לא עקר מידי ואין דרך הוצאה בלא עקירה והנחה. דתמה בתוצ”ח [ז’,ד’] דמדוע דווקא הכא הזכיר רש”י כן.
ולדברינו י”ל דהכא למעשה נעשתה עקירה, וחשיב ‘מעשה טלטול ומשא’ ורק דנעשה ע”י חבירו בלבד, ולכך כ’ רש”י ע”ד משנ”ת, דכיון דדרך ההוצאה היא ע”י עקירה והנחה, לא חייבה התורה על חיוב הטלטול דהוצאה אלא רק כשהוא עביד לעקירה והנחה, דכך ‘דרך הטלטול’ ואף דהכא החפץ ‘עקור’ אף בלא מעשה עקירה דידיה אלא ע”י אחר, מ”מ לא חייבה התורה במעשה התורה אלא כדרך ההוצאה דווקא בדעביד נמיעקירה והנחה]

ואת”ש לפי”ז דברי הר”ח בסוגיא דעקירת גופו דככל שכבד יותר המשא חשיב טפי עקירת גופו כעקירת חפץ, די”ל דכיון דכבד, וחשיב טפי ‘מעשה טלטול ומשא’, הרי ממילא חשיב טפי, דבזה דהאדם זז, התחילה המלאכה של הטלטול דמשא.
וי”ל לפי”ז דזהו עיקר החידוש בסוגיא דף צ”ו, דהוצאה היא דין של מלאכה, דאין הנדון שם בסוגיא לעיקר החיוב של הוצאה, דאכן זה שייך בתחילת מכילתין. ורק דבסוגיא צ”ו ב’ דיינינן לחידוש דין ה’מלאכה’ דאיתא בהוצאה.
ולדברינו יש להוסיף, דנדון ה’מלאכה’ אינו שייך לנדון ד’מלאכה גרועה’ דנימא דהוא המגרע ב’שם מלאכה’, אלא דכמשנ”ת זהו נדון מחמת עיקר מהות מלאכת ההוצאה, אי הוי רק דין איסור של ‘פעולה’ דהוצאה מרה”י לרה”ר, או דאית בזה גם מלאכת משא וטלטול.
ולכך אכן הגי’ של רב האי היא מנ”ל דהוי מלאכה, דהנדון בסוגיא התם אינו לעיקר דין החיוב, ורק דמנ”ל דהוי מלאכה של משא וטלטול, ולא דין של הוצאה בלבד.
והסיבה לנדון זה דווקא בסוגיא צ”ו ב’ י”ל דהוא משום קו’ הגר”א על אופן ק’ו הגמ’ התם’ ‘מכדי זריקה תולדה דהוצאה’, דאמאי קו’ הגמ’ דמנ”ל דין מלאכה בהוצאה הוי רק משום דין זריקה. וי”ל דהנה במשנה שם חזינן דאיכא חיוב בזריקה, והוא בודאי רק דין תולדה, וכדחזינן בסוף המשנה דבמושיט דליכא זריקת עצים במשכן אין חיוב על זריקה. והנה ברהמ”ג פ”ז ה”ד חזינן דענין תולדה הוא רק בשינוי באיכות הפעולה ולא בצורת הפעולה, ולפי”ז העירו דהא בזריקה אין כלל שינוי באיכות הפעולה, ורק בצורת הפעולה, ומה”ת דנימא דהיא תולדה. [ואכן ביארו דהואיל והוצאה מלאכה גרועה לכך חשיב גריעותא במלאכה גם בשינוי בצורת הפעולה ולא רק באיכות הפעולה] .
ובודאי בזריקה יש לדון לאידך גיסא, דאין זה כלל צורת הפעולה, וכלל לא יתחייב על זה.
ומדחזינן במשנה דחייב, וע”כ הוי בכלל פרשה ד’תולדה’, מוכרח דמישך שייך בכלל ה’ההוצאה’ ואין ההוצאה גדר של ‘פעולה’ בלבד, שהרי אז מה”ת דיתחייב על פעולה אחרת. אלא ע”כ מסיקה הגמ’ דהוי גדר של ‘מלאכה’, היינו ‘מלאכת טלטול ומשא בהוצאה מרה”י לרה”ר, ולכך הוי זריקה תולדת מלאכה, דאף דאינו ‘משא’ באיכות כמו ב’הוצאה’ מ”מ הוי תולדה.
ולכך הוכיח הר”ח מהירושלמי דעיקר הנדון התם הוא דהוי מלאכה, ובזה מוכיח הירושלמי דהוציא חצי גרוגרת והביא חצי גרוגרת מצטרפים, דכיון דזה מלאכה, היינו משא וטלטול בהוצאה, הרי שוב אין הבדל ב’משא’ אם מכניס או מוציא, ומצטרפי.
ואף דיסוד האיסור הוא ‘הוצאה מרשות לרשות’. מ”מ י”ל דדווקא הוצאה הוי ‘אב’ משום דכתיב הפס’ גבה, וכדאיתא ברמב”ן וברשב”א ב’ ב’. [וכדהוכיחו מהא דפ’ כלל גדול (ע”ה ב’) דשובט הרי הוא בכלל מיסך ומדקדק הרי הוא בכלל אורג והוו תולדות ואף על גב דהוו במשכן.]
ולכך דווקא בענין זורק ומושיט דהוא פעולה אחרת של ‘מעשה ההוצאה’ כ’ הרמב”ם בה”י דהוא גדר של תולדה, דזהו נדון החידוש בו, אבל לענין הכנסה והעברה, התם עיקר החידוש הוא דהוי דין הוצאה של מלאכה, ולכך נמי הוי ביה מלאכת הוצאה גם בהכנסה ובהעברה.

ומעתה יש לחדש ולהוסיף בדיוק דברי הרמב”ם דנקט ‘שיעור’ דהוצאה, ב’העברה’ גבי עקירה, ודלא כמו שנקט לגבי ‘הוצאה’ דנקט שם השיעור רק ב’הוצאה’ ולא גבי העקירה, די”ל דכיון דחידשנו דעיקר ההוצאה הוא דין טלטול ומשא, [ודין עקירת גופו נמי עיקרו משום הטלטול והמשא דהתחיל עם עקירת הגוף], הרי דהעקירה והנחה אינו רק תנאי במעשה ההוצאה אלא דחשיב דעי”כ מתחיל המשא. [ואף דאם גדר דין ד’הוצאה’ הוי דין ‘פעולה של הוצאה’, ליכא אז שייכות ל’עקירה והנחה’ לעיקר דין ההוצאה, ורק כדין של תנאי בחיוב ההוצאה, אך כיון דחידשנו דעיקר הדין הוא משא, י”ל דעיקר דין העקירה הוא דאז מתחיל דין הטלטול דהתחדש דחייב עליו כשעביד הוצאה] ולכך דווקא במוציא מרשות לרשות, דעיקר ה’הוצאה’ הוא בעצם ההוצאה מרשות, ואף דהעקירה וההנחה לפמשנ”ת י”ל דהם דעבדי לטלטול ולמשא דההוצאה, שהרי רק כשעוקר ניהיה ‘משא דידיה’, מ”מ יסוד חיוב דהוצאה הוא בעצם ההוצאה מרשות, ורק דחשיב למעשה טלטול ע”י העקירה. ולכך הדגש של השיעור הוא בהוצאה דהיא עיקר האיסור, והעקירה וההנחה רק עבדי לצורת ההוצאה. משא”כ בה’העברה’ י”ל דכל עוד דאין ‘עקירה’ תו לא חשיב דשייך בזה ‘הוצאה מרשות לרשות’ כל עיקר. שהרי לכאו’ ליכא הכא ‘רשות’ כלל דנימא דמוציא ממנה, ורק דאמרינן אליבא דהבעה”מ דחשיב רשות דידיה דד”א וכו’ דד”א של אדם, ולכך בלא דעוקר חסר בעיקר ההוצאה, להפקיע מרשות דהוי השתא בתוך ד”א דידיה, היא דווקא כשיש עקירה, דאל”כ לא מיוחס כלל החפץ שברה”ר למקום כלשהו, דנימא דנעקר ממנו, דאין מקום זה מיוחס לחפץ ברה”ר עצמה, ורק כשהאדם מרים אותו, הרי אז דווקא חשיב דזהו מקום ‘משא וטלטול’ החפץ ברה”ר, ומהכא מתחיל ההפקעה ע”י הטלטול ממקום זה להמקום דמחוץ לד”א. וביותר, דחזינן בלשון הבעה”מ [והראשונים לעיל ע”ג א’] דהוי משום ד”א של אדם וכו’, ואף דהנידון על עקירת החפץ ולא על האדם, וביותר שהרי האדם זז עם החפץ וכל הזמן משתנה רשות דידיה ולא עוקר ממנה, מ”מ י”ל דזהו יסוד הדברים, דהעקירה ממקום החפץ היא גופא בהתייחסות למקום שבו התחיל מעשה המשא וההוצאה מרשות.
ובלשון הרמב”ם משמע תוספת טפי בגדר הדברים, דכ’ הרמב”ם ד’וכן המעביר מתחלת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים אינו חייב עד שיעקור כשיעור מצד זה ויניחנו בצד אחרת’, ע”כ. הרי דעיקר דין העברת ד”א אינו רק גדר של עקירה מרשות של הד’ אמות דידיה למחוצה לה, אלא דהוא גדר של עקירה מצד זה של רה”ר לצד אחר. ויש לבאר דכיון דהוא גדר טלטול ומשא בהוצאה, החיוב הוא על ‘טלטול’ ברה”ר מצד זה לצד אחר. [וע”ד התוס’ רא”ש צ”ו דמה לי מטלטלו בזריקת ד”א, ומה לי מטלטלו בהוצאה] ולכך בעינן דכבר מעת העקירה, דהיא תחילת המשא והטלטול יהי’ שיעור עד ההנחה ב’צד האחרת’ דהכל מחפצא של ה’משא’ דההוצאה ברה”ר מצד זה להצד אחר.

ונראה להוסיף בזה בהא דהקשו גבי פטור ד’חי נושא את עצמו’, דתמוה לכאו’, דוכי משום דמיקל החי בזה שנושא גם הוא את עצמו, על ההוצאה הוי סיבה לפטור בהוצאה, וכי אם יסחוב דבר שהוא קל מחמת עצמו יש צד לפטור אותו יותר מהוצאה של דבר כבד, ומה מעלה או מוריד חי נושא את עצמו.
ואמרו ליישב בזה דכשחי נושא את עצמו חסר במעשה הוצאה דידיה, הואיל ונחשב דה’חי’ משתתף בהוצאה של עצמו, ומחסר במעשה של הנושא.
ולדברינו יש להוסיף בזה טעם, דהואיל ועיקר החיוב הוא של ‘משא’, שפיר י”ל דכשה’חי’ נושא את עצמו חסר ב’משא’ של ה’מוציא’. שהרי בשלמא אם הי’ סוחב דבר קל הי’ שפיר נחשב דעביד ‘טלטול ומשא’ בשלימות של דבר זה, ורק דהוא מצד עצמו דבר שקל לשאתו, אך כשמוציא ‘משא’ שהוא כבד, ורק דיש סיבה אחרת של ‘חי נושא את עצמו’ שמקילה את ה’משא’, נמצא דהוא לא עביד את עיקר חיוב ההוצאה דהוא ‘משא’ [בזמן ההוצאה].

והנה הבאנו הא דיש להעיר בדברי התוס’ רא”ש ריש מכלתין דעירב בדבריו הא דהוצאה הוי מלאכה גרועה עם טעמא דחסר בעיקר שם מלאכה, דלכך דווקא פטר הוצאה ביו”ט ולא משום דהוי ‘מלאכה גרועה’ כדנקטו התוס’ בלשונם בביצה. י”ל דגדר הדברים דזה גופא דחשיבא הוצאה דהיא ‘מלאכה גרועה’, הוי משום דאין מלאכת ההוצאה אלא ‘פעולה’ ולא ‘משא’, וזהו גופא ד’אינו מלאכה’ הוא דהוי גורם דהיא ‘גרועה’. [וכדכ’ התוס’ רא”ש הרשב”א והרמב”ן שם דלא חייב על המשא אלא רק ב’מרשות לרשות’ ולא על עצם ה’משא’ ואפ’ ברה”י]
[ואף דמשמע בדברי התוס’ רא”ש דחיוב דהוצאה הוא מדין משא וטלטול, מ”מ סברי וכמש”כ שם נמי ברשב”א ורמב”ן, דכיון דברה”י לא חייב אפ’ נושא משא גדול, ואילו מרה”י לרה”ר חייב אפ’ על כלשהו, מוכח מזה לשיטתם דאין החיוב בהוצאה מחמת המלאכה, אלא מחמת ה’פעולת הוצאה’. ]
ולכך לענין יו”ט לא צריך לחדש דרק בגלל מלאכה גרועה פטור, דבזה מסתבר להתוס’ רא”ש דכיון דהוי מלאכה להתחייב בשבת ה”ה חייב ביו”ט, ורק משום דאף בשבת חסר בשם החיוב של ‘מלאכה’ דאין זה חיוב על מלאכה אלא על ‘פעולה’ לכך לא חשיב מלאכה להתחייב עליה בשבת.
ומעתה י”ל ליישב קו’ מהרש”א בהא דלתוס’ צ”ו בשביל עיקר חיוב מלאכת הוצאה בעינן קרא כיון דהוי מלאכה גרועה, ואילו לתולדות אף דלא אמרינן דאחר דהתחדש אב ממילא ילפינן תולדות, מ”מ סגי בלימוד ממשכן ולא בעי נמי קרא. די”ל דביאור שיטת התוס’ הוא דנהי דלתולדות אין כבר נדון של ‘מלאכה גרועה’, כיון דכבר התחדש בקרא דחייבים על עיקר מלאכת הוצאה, מ”מ לא ילפינן לחיוב תולדות מסברא כשאר תולדות דאבות, כיון דחידוש דהוצאה אינו אלא חיוב על ‘פעולה’ ולא על ‘מלאכה’, לכך בהאי גוונא דהוצאה דאין בזה חיוב על ‘מלאכה’, י”ל דאין לדמות לה תולדות להתחייב עליהם, דרק מלאכה יש לדמות למלאכה אחרת דדמי לה אף דשאני באיכות הפעולה, משא”כ בזה דאין כלל מלאכה והתחדש רק חיוב על פעולה, מה”ת להתחייב על פעולה אחרת. ורק דכיון דהוי במשכן להך פעולה, חשיב מחמת זה גופא דחל עליהם נמי שם ‘פעולה’ להתחייב עליה, והוו נמי בכלל תולדות להתחייב עליהם.