בס”ד יום חמישי כ”א טבת תשע”ז
עקירה במי גשמים
א
כתב הרמב”ם פי”ג מהל’ שבת ה”ד, היה עומד באחת משתי רשויות ופשט ידו לרשות שניה ונטל משם מים מעל גבי גומא מלאה מים והוציאן חייב, שהמים כולן כאילו הן מונחין על הארץ, אבל אם היה כלי צף על גבי מים ופירות בתוך הכלי ופשט ידו ולקח מן הפירות והוציא פטור, שהרי לא נחו הפירות על גבי הארץ ונמצא שלא עקר מעל גבי מקום ארבעה, ואין צריך לומר אם היו הפירות צפין על פני המים והוציאם שהוא פטור, וכן אם היה שמן צף על פני המים וקלט מן השמן והוציאו פטור.
ומקור הדברים הוא מסוגיין ה’ ב’ ולהלן ק’ א’.
אלא דברמב”ם מבואר דיסוד הא דנטל מים והוציאן חייב הוא משום דהמים כולן כאילו הן מונחין על הארץ, ואעפ”כ גבי כלי צד ע”ג מים ופירות בתוך הכלי פטור שהרי לא נחו הפירות על גבי הארץ, וצ”ב מדוע מים חשיבי מחמת המים דנחים עליהם דהם ע”ג הארץ, ואילו בכלי לא.
עוד צ”ב בדברי הרמב”ם דכ’ דהחיסרון בכלי צף ע”ג מים אינו משום דחשיב דאינו נח, אלא משום דלא עקר מעל גבי מקום ארבעה, וצ”ב גדר הדברים, דממנפ”ש אי חשיב דנח מדוע לא יחשב נמי מקום ארבעה, וכי משום דהוי מים לא חשיב מקום ארבעה.
וביותר צ”ע וכפי שהקשו האחרונים מהא דמבואר ברמב”ם פי”ד הכ”ג, בור ברשות הרבים עמוק עשרה ורחב ארבעה מלא מים וזרק לתוכו חפץ ונח על גבי המים חייב, שאין המים מבטלין המחיצות.
ומדברי הרמב”ם משמע דאפ’ זרק חפץ שנח ע”ג מים ולא כאבן השוקעת בקרקעית, חייב.
[אכן ברש”י דף ק’ א’ ד”ה לאו כ’ דזרק מדי דנייחא כגון אבן או מים, ומשמע דדבר צף לא מהני]
ונמצא דהרמב”ם סותר דברי עצמו בפי”ג דכ’ דאין מועילה עקירה ע”ג מים, כיון דלא חשיבה עקירה ממקום ד’, וא”כ מדוע חשיבה הנחה בזרק לתוכו חפץ.
והביא החזון יחזקאל דיש שחילקו דלעיל מיירי ברה”ר, ואילו הכא ברה”י אין חיסרון של מקום ד’, וכדברי הרמב”ן ז’ א’ דכיון דמחיצות עולות עד לרקיע וכו’, אפשר להניח אף על דבר שאינו מקום ד’.
ודחה את דבריהם כיון דמדברי הרמב”ם ריש פי”ג דכ’ דאין המוציא מרשות לרשות או המעביר ברשות הרבים חוץ לארבע אמות חייב עד שיעקור חפץ מעל גבי מקום שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יתר ויניח על גבי מקום שיש בו ארבעה על ארבעה טפחים, ע”כ. מוכח דבעי מקום ארבע בכל הרשויות בין ברה”י ובין ברה”ר.
ולכך ביאר לחלק דהרמב”ם דכ’ באגוז ע”ג מים דלא חשיב עקירה, הוא בדווקא לגבי עקירה, משא”כ בפי”ד לזרק זרק לתוך מים דהוא לגבי הנחה, מהני אף במים. [ואכן הביא ברש”י ה’ ב’ דדגש דבריו רק לגבי עקירה. אלא דהעירו דרש”י להלן ק’ א’ לכאו’ משמע בדבריו דאף בהנחה לא מהני לזרוק אבן למים] וטעם החילוק בדברים הוא משום דמהני אף בפחות מארבע משום אחשביה, וכבר איתא בתוס’ רא”ש דזהו רק בהנחה ואילו בעקירה אין התייחסות מיוחדת דווקא למקום זה, אלא ממילא עקר, ורק ההנחה דהתייחד דווקא למקום זה, חשיבא ‘אחשביה’, ולכך שם מהני אפ’ בזרק לתוך מים למיעבד חשיבות מקום.
אכן דצ”ע שהרי מים מה דלא חשיב מקום ד’, אינו משום ‘חיסרון חשיבות’ אלא משום הבעיה במים, דהם ניידי וכו’, וכלפי זה מה שייך אחשביה, והא בעצם מצד עצמם ומהותם לא חשיב מקום ד’.
ב
יש לעיין בסוגיין דלגמ’ הוי סלק”ד דמקבל מי גשמים הוי קבלה, ואין דחיית הגמ’ אלא משום מה לי הטעינו בידו אחר ומה לי הטעינו שמים, איהו לא עביד עקירה, וביאר רש”י דלא עביד מעשה. וצ”ב דמשמע דיש דגש אי הטעינו חבירו או הטעינו שמים, ולכאו’ מה נדון כלל של מי שהטעינו, דהא הוא לא עביד הוצאה כלל, והנדון רק כלפי המוציא, והוא לא עביד עקירה כלל, שהרי בידו אין נדון דעקירת גופו וכו’ כמבואר לעיל ג’, וא”כ מה צריך לאותו ‘מה לי’
וברש”י חזינן דהוי סברא לחלק, ורק ה’מה לי’ משום דלא עביד מעשה, וצ”ב
ולכך הגמ’ מעמידה ב’טפח’ ורש”י מבאר דעשה מעשה בידו לטפוח ליד השניה את מי הגשמים. וע”ז מק’ הגמ’ דהא אין מקום ד’, וצ”ע דהיאך אמרינן דיש חיסרון של מקום ד’, והא ידו של אדם חשובה כד’ על ד’.
ובעיקר הסוגיא צ”ע דהיאך דנים כלל דתהא הנחת מי הגשמים בידו הנחה, והא התבאר בגמ’ לעיל ג’ א’ טעם דידו לא חשיבא הנחה משום דידו לא נייח, וברש”י כ’ כפשוטו דהיד לא נחה, ובתוס’ ביארו דהוא משום דבתר גופו גרירא, ולכך התחדש בראשונים דאפ’ מונחת בארץ לא נחשב הנחה ונגררת בתר מקום גופו, וא”כ מה”ת דכשיקבל מי גשמים יחשב הנחה, ובין מצ”ע ובין ב’קלט’ סו”ס לא חשיב דיש הנחה בידו כלל דנימא דיש בזה עקירה, ומעולם המי גשמים לא חשיבי דנייחי דנימא דנעשתה בהם עקירה.
והגמ’ ממשיכה ומעמידה בהניח ע”ג כותל משופע, ומדמה הגמ’ לדינו של רבא גבי ספר שעל האיסקופה שהיה מונח וכו’, ומחלקת דהתם נח, ואילו הכא מי גשמים לא נייחי, וצ”ב לשם מה מביאה הגמ’ כלל הנדון דרבא גבי ספר שעל האיסקופה ומחלקת בינהם, והלא מעיקרא אין מקום לתי’ זה דכותל לומר דהמים נחים בו, שהרי אין להם הנחה דהם נופלים בשיפוע.
עוד צ”ב לאידך גיסא מה אכפת לן שהמים נופלים, והלא לשיטת רש”י להלן ק’ [דפליג על התוס’] אף מתגלגל כיון דהוא על הקרקע, חשיב שפיר הנחה, וא”כ ה”ה בכותל.
וביותר צ”ע דהנה הגם דרש”י גבי הניח מים ע”ג מים ביאר דלא חשיב נייח כיון דניידי ואזלי, ולפי”ז ברור הי’ החילוק מספר שבכותל המשופע, הרי דלמעשה רש”י כ’ טעם אחר, דמים לא חשיבי דנייח בכותל ורק אם יש להם תוך, וצ”ב לשם מה בעי לה”ט, תיפ”ל דכל כה”ג דניידי ואזלי לא חשיבי נייח וכדכ’ להלן לגבי מים ע”ג מים וכמשנ”ת.
וביותר תמוה שהרי כ’ רש”י דספר יכול לנוח על השיפוע, ולפי”ז החילוק בין ספר למים הוא דהמים לא נייחי, דניידי ואזלי, ומדוע רש”י הביא טעם אחר דבעינן תוך.
עוד צ”ע דמה טעם הוא זה דבעינן תוך, דהא לפי”ז לא יחשב הנחה גם בהניח מים ע”ג קרקע, דהא אין להם תוך, ואילו הדבר פשוט דחשיב תמיד הנחה ע”ג קרקע.
עוד יש להעיר בעיקר ספק הגמ’ באגוז שבכלי, דמדוע מחמת דנייד לא חשיב נייח, ומ”ש מספינה דמבואר להלן ק’ א’\ב’ דחשיב בהו הנחה, ואמאי חשיבי רה”י, והרי אין בהו כלל מקום הנחה שהרי הספינה צפה.
עוד יעו’ בתוס’ רא”ש בסוגיין ד”ה אלא אמר רבא כגון שקלטן מעל גבי גומא דהק’ דתמיה לי אמאי דחיק לאוקומה הכי דאין הלשון משמע כן מדנקט וקבל מי גשמים לוקמה הכי כגון שקבל מי גשמים בידו אחת ובידו אחרת לקחן מתוך אותו יד דאיכא עקירה ממקום ד’ דידו של אדם חשובה כד’ על ד’, וליכא למימר דמילתא דפשיטא היא, דטובא קא משמע לן דאע”ג דכבר עשה עקירה ואותה עקירה לא חשיבא עקירה כי עקר הוא בידו אחרת מתוך אותו יד חשיבא עקירה,
ולכאו’ יש לתמוה דהא קו’ היא אוקימתת הגמ’ ד’קלט’ ביד אחת והעביר ליד השניה. וע”ז מק’ הגמ’ דאין מקום ד’. ואילו לתוס’ רא”ש פשוט דכה”ג הוי ידו של אדם, והא מפורש בסוגיין דכה”ג לא הוי מקום ד’.
עוד יש לתמוה במה שכ’ דכיון דכבר עשה עקירה ואותה עקירה לא חשיבה עקירה לכך הוי חידוש בכה”ג לומר שוב דיהא עקירה, והא לכאו’ לא חשיב דנעשתה כלל עקירה קודם לכן, דהא כלל לא חשיב עקירה. [ואכן בפשטות לא חשיב עקירה כי ידו לא נייח וכלל לא נקרא עקירה ממקום נח, אכן דממנפ”ש בסוגיא לן משמע כן, וכדהקשינו לעיל וצ”ע, ועכ”פ בסוגיין חזינן דהוי עקירה ורק אין ‘מעשה עקירה’ וזהו הביאור ב’מה לי הטעינו חבירו ומ”ל הטעינו שמים’, וכלפי זה משמע דהיתה עקירה ורק חסר במעשה, ולכך דברי התורא”ש ברורים טפי בזה]
כן יש לתמוה בדברי התוס’ רא”ש בתירוצו על קו’ מדוע לא הביאו להך אוקימתא דכתב די”ל דאותה עקירה שניה לא חשיבא עקירה כדאמרינן לעיל ידו הפשוטה לרשות אחרת לא נייחא ולא שייך עקירה אלא בדבר שהוא נח קודם, ע”כ. ודבריו לכאו’ תמוהים דהא בסוגיין חזינן בכל מהלך הסוגיא דעקר מי גשמים דלא אמרינן דידו לא נייח, ואילולא דהי’ חסר ‘מעשה’ ודאי דהי’ מועיל עקירת מי הגשמים, וצ”ע.
ג
יעו’ בתוס’ דכותל משופע מיירי דמכתפי ביה רבים, ואל”כ ל”ה בכלל רה”ר. ואילו הרמב”ן פליג דהוי כהדביק לבינה בכותל. וברשב”א לא הסכים עם הרמב”ן כיון דבמשופע חשיב הנחה במקום מסויים.
ויעו’ להלן ז’ ברשב”א דאף במחזיק פירות שייך מושג דרואה פני הקרקע כשקופץ ידו, וצ”ב דמ”ש ממשופע, והא הו”ל מקום הנחה כי קומץ ידו.
ומוכח דקמיצת יד לא עדיפא מהדבקת תאנה, כי”ז לא יצירת מקום הנחה חדש, ורק מציאות תפיסה של הפרי כמו הדבקת התאנה.
ויעו’ תוס’ רמב”ן רשב”א וריטב”א להלן ז’ דדנו בטח דבילה ע”ג לבינה דחשיב הנחה ברה”ר, היאך חשיב מקום ד’ האם משום דרואה פני רה”ר או משום דיש חשיבות דמיירי דיש ע”ג הלבינה מקום ד’. והנה לצד זה מבואר דאף דע”ג הלבינה הוי מקום כרמלית מ”מ מהני לצידי התאנה להתחייב מדין רה”ר. וצ”ב דהיאך מהני מקום כרמלית לאשווי מקום ד’ לרה”ר.
עוד יל”ע דהריטב”א התם פשוט ליה דמיירי במקום ד’, וכן בסוגיין הזכיר כן, דמיירי בכותל המשופע יש מעליו רחב ד’ [ואף לא מהני ליה השיפוע עצמו להחשיב דהוא כמקום ד’] [וגם אם לא כהריטב”א הא מוכרח דחשיב דהוי הכא מקום ד’, שהרי למה שכ’ הראשונים דבעינן מכתפי כדי שלא יהיה ככרמלית, משמע דהוי חשיב דאיכא מקום ד’, שהרי כרמלית בעי מקום ד’, ובין אם משום דמיירי כהריטב”א דיש למעלה רוחב ד’, ובין אם השיפוע עצמו חשיב כד’. אכן דיש לדחות דאה”נ לולא מכתפי יהי’ מק”פ, ואכמ”ל] ואעפ”כ העמיד [בתי’ הראשון] בכה”ג דמכתפי ביה רבים [ובתי’ השני כ’ בדומה, ובאוקימתא שחלק משופע וחלק ישר יעו”ש] ולכך הוי דוקא רה”ר, ותמוה דהא הריטב”א להלן ח’ א’ שיטתו כרש”י והרמב”ם דהיכא דמכתפי רבים לא בעינן מקום ד’, ומדוע בעי הכא גם לרחב ד’.
וע”כ דהכא גריעא כיון דהוא משופע.
ורק דלפי”ז צ”ע דהא אדרבא, דהא לרמב”ן דגריעא מחמת דחסר במקום של משופע, הא אמרינן דכלל ל”צ מכתפי, והוי כתאנה המודבקת בכותל פחות מי’, ואילו הריטב”א דס”ל כשאר הראשונים דפליגי בזה על הרמב”ן ובעי דווקא למכתפי, הא בהכרח ס”ל דשיפוע חשיב מקום מסויים וכדביאר הרשב”א, וא”כ מדוע צריך גם למקום ד’, מ”ש מכל נדון דעמוד פחות מד’ דחשיב רה”ר כיון דמכתפי.
ובהכרח לכאו’ מוכח דיש לחלק בין נדון דרה”ר דאף בשיפוע לא חשיב אלא משום דמכתפי דחשיב מקום מסויים לענין זה, ובין חשיבות מקום ד’, דלענין חשיבות מקום עצם זה דרק משופע מגרע הוא בחשיבות המקום , וכפי שיתבאר אי”ה.
ד
יעו’ בדברי הרמב”ם פי”ג הי”ד , הזורק חפץ מרשות לרשות והיה קשור בחבל ואגדו בידו, אם יכול למשוך החפץ אצלו פטור, שהרי אין כאן הנחה גמורה ונמצא כמי שעקר ולא הניח. וצ”ב כוונתו דלא חשיב הנחה גמורה, דממנפ”ש או הנחה או לא, מה שייך גדר הנחה גמורה. וברש”י בסוגיא דמתנא ביאר דחסר בעיקר ההוצאה והזריקה, אך הרמב”ם דס”ל דהוי זריקה, א”כ מדוע חסר בהנחה, וביותר מה הוא החיסרון בגמירה של ההנחה.
כן בהט”ו כ’ הרמב”ם נדון הסוגיא ה’ א’ דהזורק ונחה בתוך ידו של חבירו, אם עמד חבירו במקומו וקבלה הזורק חייב שהרי עקר והניח, ואם נעקר חבירו ממקומו וקבלה פטור, זרק ורץ הזורק עצמו אחר החפץ וקבלו בידו ברשות אחרת או חוץ לארבע אמות פטור כאילו נעקר אחר וקבלו, שאין ההנחה גמורה עד שינוח החפץ במקום שהיה לו לנוח בו בשעת עקירה, ע”כ. וצ”ב גם הכא מה הגדר דאין זה הנחה גמורה, וממנפ”ש או דלא חשיב הנחה או כן [וברש”י כ’ דהוא משום שניים שעשוה, ובתוס’ פליג]
עוד יעו’ בהט”ז דהזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע אף על פי שעבר החפץ באויר רה”ר ח פטור, והוא שיעבור למעלה משלשה טפחים אבל אם עבר בפחות משלשה סמוך לארץ ונח על גבי משהו אף על פי שנעקר או נתגלגל ויצא החפץ לרה”י האחרת הרי הוא כמי שנשאר עומד ברה”ר ולפיכך חייב. וכן הזורק מרה”ר לרה”ר ורה”י באמצע פטור, ואם עבר החפץ בפחות משלשה סמוך לארץ ונח על גבי משהו אף על פי שחזר ונתגלגל ויצא לרה”ר השניה הרי הוא כמי שנשאר עומד ברה”י ולפיכך חייב, ע”כ. וצ”ב דמדוע צריך להוסיף דהוא כמי שנשאר עומד, ולא סגי לו לומר דכיון דהי’ בתוך ג’ לכך מהני.
עוד יש להעיר דהרמב”ם שם ה”ג כ’ דהיה אוכל ויוצא מרשות לרשות וחישב להוציא האוכל שבפיו מרשות לרשות חייב, מפני שמחשבתו משימה פיו מקום ארבעה אף על פי שלא הוציא כדרך המוציאין, וכן מי שהיה עומד באחת משתי רשויות אלו והשתין מים או רקק ברשות שניה חייב שהרי עקר מרשות זו והניח ברשות שניה ומחשבתו עושה אותו כאילו עקר מעל גבי מקום ארבעה, היה עומד ברשות זו ופי אמה ברשות שניה והשתין בה פטור, ע”כ. וצ”ב מה הנדון שלא כדרך בצירוף מקום ארבעה, דבר”ח כ’ דהענין הוא דאינו מקום, וברש”י דפליג בסוגיא ק’ כ’ דהוא משום דל”ה דרך הוצאה, וכבר תמה בגה”ש דא”כ מה דמיון לנדון דמקום, ואילו ברמב”ם ארכבה אתרי רכשי דפיו לא כדרך וענין המקום ארבע, וצ”ב מה הצירוף. [ואין לומר דהנדון רק בכה”ג דהרי בהמשך לגבי משתין חזינן דאף דהוא כדרך בעינן לחידוש דחשיב מקום ד’,] וא”כ מדוע הכא בפיו יש חידוש גדול בצירוף של לא כדרך לענין ה’מקום’ דמאי שיאטיה זה לזה, והא הוו ב’ עניינים שונים לא כדרך הוצאה ונדון דמקום.
עוד יש להעיר בתוס’ ק”ב בענין מונח בפיו, דמה דגש דבריהם דאינו רחב ד’ , דלמאי נ”מ אי הוי מק”פ או לא לענין חידוש דבריהם דבטל פיו לרה”ר.
עוד צ”ב דהואיל והתחדש דבטל פיו לרה”ר, מדוע מבואר בגמ’ דענין מקום ד’ הוי רק משום ‘אחשביה’, והא כשם דבטל פיו וחשיב כנמצא ברה”ר, א”כ מה”ט חשיב נמי מקום ד’.
ויעו’ במהרש”א דכוונת דבריהם במה שהזכירו מק”פ דרק מקום קביעות כמו בוכיאר לא בטל, ולא מהני ביה דמחשבתו תעשה אותו מקום, אבל פיו דאינו מקום קביעות לכך משוי ליה מחשבתו מקום ד’ ובטל אגב רה”ר דאין רה”ר פחות מד’ , ומשמע דהבטל הוא משום דין האחשביה, וצ”ע. ואילולא דין אחשביה להיות מקום ד’, לא הי’ בטל לרה”ר. [וביותר צ”ע בדבריו מה כוונת דבריו דאין רה”ר פחות מד’ , דמה ענין דין דרה”ר, דבעי ד’, לענין דבטל אליה]
ובבוכיאר דגש דבריו דאף על גב דאיכא מחשבתו לא משוי ליה מקום ד’ דאינו בטל אגב רה”ר כיון דקביעות הוא טפי. וצ”ב דמה ענין דלא משוי מקום ד’, לענין דבטל לרה”ר או לא. ותיפ”ל דלא בטל, ומה ענין לרבותא דע”א דאיכא מחשבה מ”מ לא משוי מקום, דלמאי נ”מ והא בין כך לא בטל ואינו רה”ר.
ומשמע עכ”פ דענין אחשביה הוא להחשיב דהיא חלק מהמקום של רה”ר, וממילא זה גופא בטל על עיקר רה”ר, וכיון דאין רה”ר בלא ד’, בזה גופא מחשיב דהוא שייך לרה”ר. דההחשבה אינה הופכת למקום ד’, אלא הופכת דהוא משוייך להמקום, וממילא הוא חלק ממנו והמשך שלו, ולכך יש לו ד’. והיינו דאין החפצא של המקום נהפך לד’ ורק דניהי’ חלק מהרשות וממילא יש בו ד’.
וממילא לפי”ז הרי הי’ אפשר לבארר דהא דלא מהני מחשבתו באדם הוי משום די”ל דהאדם לא חשיב מקום להיות חלק מהרה”ר בעצמה [אכן דזה לא כתוס’ ק”ב דגם באדם יש להחשיב הפיו כבטל לרה”ר, דאדרבא זה דאין לו חשיבות מבטלו]
ה
ובאמת נראה וכפי דמוכח מדבילה שע”ג לבינה שמקום ורשות הם ב’ דברים, והמקום של כרמלית נותן חשיבות לרשות הרבים.
וכן לריטב”א בסוגיין בשיפוע לא סגי בו דלא יצטרכו ד’ כיון דמכתפי כבעמוד צר שאין בו ד’ להלן ח’, ומאידך לא חשיב דאינו מקום ככותל זקוף כהרמב”ן, אלא חשיב לריטב”א דין שפוע כרשב”א דיש בו הנחת מקום מסויים, ולכך בעינן דווקא למכתפי כדי שיהי’ רה”ר. חזינן דאף דשיפוע לא מהני בשביל דלא יהי’ חשיב מקום מסויים כלל, אלא חשיב מקום ולכך לא הוי ככותל זקוף, ולא הוי רה”ר משום דרואה אויר רה”ר ורק בעי מכתפי, אכן מאידך זה דאכתי הוי רק שיפוע, מצריך מקום ד’ מלבד המכתפי. דחסר בחשיבות המקום אף דהוא מקום לענין דלא יהי’ כ’רואה פני רה”ר’ דלחשיבות מקום בעינן טפי.
כן ברשב”א חזינן עצם זה דשיפוע הוא מקום בפנ”ע [אף דהוי לענין רה”ר ולא לענין מקום] עכ”פ אפשר דבזה גופא נחלק על הרמב”ן דחשיב כזקוף, ולרשב”א עצם זה דהוא ‘מקום בפנ”ע’ ממילא אף לא חשיב כרשות, דהכל מתחיל מה’חשיבות דמקום’, דעצם זה דיש חשיבות ממקום ממילא משפיע גם על ה’רואה פני רה”ר’ דלא יחשיב דהוא כרה”ר, אלא יש לו שם מקום מצ”ע.
ויל”ש לפי”ז הא דהק’ בתוס’ רא”ש ד”ה בכותל דאחר דהעמיד דנראה דמיירי כשרבים מכתפין עליו דאל”כ הוה ליה כרמלית כדאמרינן לקמן מג’ ועד ט’ לא מדרס דרסי ליה רבים ולא כתופי מכתפי עליה והוי כרמלית, ותמיה לי מאחר דנח ברשות הרבים אמאי נקט האי לישנא משהגיע לי’ טפחים הוה ליה למימר משהגיע לארץ.
אכן להנ”ל יש לומר דאתי לאשמועינן דאף באמצע כותל המשופע, אף דמצד אחד הוא מקום רה”ר כיון דמכתפי או מצ”ע כהרמב”ן, מאידך חסר לו חשיבות ‘מקום’ כי הוא על השיפוע, ורק דמ”מ התחדש דחשיב דהוא ברה”ר.
ומעתה יש לבאר דזה נדון הסוגיא דהעמידו בתחילה דעוקר מי גשמים, דאף דכשאחר שם בידו לא חשיב עקירתו עקירה, זהו משום דלמעשה גם את העקירה מרה”ר וגם מהמקום עשה מישהו אחר, ולא מתייחס אליו כלום, אכן כשהוא מושיט ידו ובלא אחר, רק ע”י הושטת היד לוקח מי הגשמים, למעשה יש לו את השייכות של הלקיחה מהמקום של הגשמים, דהוא זה שעשה לבדו את ההפקעה מהמקום, מהרשות.
ולכך כלפי עשיה כה”ג לא שייך ידו בתר גופו גרירא, דזה כשאחר שם, וכל הנדון רק משום דידו עצמו חשובה דנחה וממילא עוקר, וכלפי זה לא אמרינן דהיא נחה, אך כשהנדון שהוא למעשה חשיב דלקח ועקר מהמקום את המי גשמים, ודאי זה גופא חשיב עקירה, דעביד הפקעה ממקום, ולמרות דלא הונח ברה”ר, מ”מ ההפקעה מהמקום ממילא כוללת הפקעה מרה”ר, ורק דהתחדש בזה דאף דמעולם לא הונח ברשות, מ”מ עצם היותו במקום, וההפקעה דנעשית מהמקום ממילא מפקיעה מהרשות. ולא דמי להניח אחר בידו, דהאחר הוא זה דהפקיע מהמקום והניח בידו.
ורק דאו’ הגמ’ דכיון דלמעשה לא עשה כל מעשה בעקירה זו, לכך עדיין מה לי הטעינו וכו’. [וענין מעשה כבר התבאר בסוגיא לעיל ג’ א’ ברש”י דאין דרך עקירה וכו’ לגבי יד, והתבאר שם דזהו נדון משום דחסר במעשה ואכמ”ל]
ואכן ידועה שיטת הראב”ד להלן ק’ ב’ בגרר קורה לא בעינן עקירה וסגי בעקירת רשות, דהוא ס”ל דעיקר עקירה אינה אלא הפקעה ממקום ולא בעינן עקירה מהנחה, אלא אף דלא עקר מהקרקע, הפקעת מקום לרשות אחרת זהו גופא יוצר רשות חדשה.
וגם לחולקים על הראב”ד התם, י”ל דזהו רק דכיון דהעקירה נעשית כשמחובר לקרקע לא סגי בעקירת מקום בלבד, אכן הכא במי גשמים, דיש הפקעת מקום, והוא עומד בפנ”ע, אפשר דזהו ממילא חשיב עקירה ממקום הרשות.
ולכך מוקמינן בטפח, דעביד מעשה עקירה, ורק דמאידך בזה י”ל דאין לכללא דידו חשיבא כמקום ד’, כיון דאין זו קבלה ביד ורק דטופח בה את הגשמים ליד השניה ואין לה חשיבות יד ולא יוצר חשיבות מקום [ואכן דיעו’ ברשב”א ח’ לגבי עמוד דלא בעי ד’, כיון דעומד לשימוש לכך חשיב כיד העומדת לשימוש, ולכך י”ל דזהו רק כשעומד לשימוש ולא רק לחבטה גרידא] דענין מקום ד’ של יד הוא רק כשהיא במקום.
אכן התוס’ רא”ש הק’ כאמור דנוקמי בנח ביד ורק עוקר ביד השניה מיד הראשונה דחשיב דיש העברה ממקום למקום, דהי’ הנחה גם ביד הראשונה. ובזה שפיר יש חשיבות של מקום ד’ גם בראשונה.
ורק דס”ל לתוס’ רא”ש דכיון דהוא לקח מי הגשמים ממקום יד דחשוב כמקום ד’, ואח”כ עשה מעשה עקירה ממילא יחשב דנעשה בעקירה זו גם מעשה. ורק דלמעשה זהו מעשה לאחר דחשיב הנחת מקום של מי הגשמים. ובזה אמרינן דאין עקירה אחר עקירה וכו’, ומתרץ דלמעשה לא חשיב קבלת מי הגשמים דהם כלל הנחה כיון דידו בתר גופו גרירא. ואף דבגמ’ חזינן דאין חיסרון זה בסוגיין, צ”ל דזהו רק לסלק”ד דאין חיסרון במעשה, ואמרינן דחלוק קבלת מי גשמים מהטעינו חבירו, דעצם הקבלת מי גשמים חשיבא לעקירה מהרשות, ואין הנדון רק לעצם ההנחה ביד, ולכך דווקא אין נדון דידו בתר גופו גרירא, דאין הנדון הכא להנחת היד אלא לעקירה של היד. משא”כ הכא דאמרינן דעיקר העקירה היא ביד השניה והיא העוקרת עם מעשה מהיד הראשונה, הרי לא חשבינן למעשה ההנחה ביד הראשונה כעקירה מהרשות, ורק כהנחה דיד ברשות וממילא כשעוקרה אח”כ או עוקר ממנה ע”י מעשה הוא דהוי עקירה, ולגבי זה אמרינן דכיון דידו בתר גופו גרירא לא חשיבא העקירה ממנה דלא נייחא.
ולכאו’ יסוד זה דחלוק דין המקום מדין ההנחה ברה”ר חזינן מעצם הא דיד מעל ג’ לא חשיבא דנייח, ואף דידו של אדם חשובה כד’ , מ”מ הוי גם ענין של ליחס לרה”ר וזה ליתא מעל ג’, אך דחשיב דהוי מקום הנחה
וזהו דגש הרמב”ם פי”ג ה”ב דידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה, לפיכך אם עקר החפץ מיד אדם העומד ברשות זו והניחו ביד אדם אחר העומד ברשות שניה חייב, וכן אם היה עומד באחת משתי רשויות אלו ופשט ידו לרשות שניה ועקר החפץ ממנה או מיד אדם העומד בה והחזיר ידו אליו חייב, ואף על פי שלא הניח החפץ במקום שהוא עומד בו הואיל והוא בידו הרי הוא כמונח בארץ. הרי דלמרות דפתח דחשיבא כד’, סיים דאע”פ דלא הנח חשיב כמונח בארץ, דצ”ע דלשם מה מוסיף, והא היד עצמה היא כד’. ועכצ”ל דיד היא רק מקום הנחה, אך צריך שייכות לרשות דהיא כנמצאת בארץ הוו תרתי מילי.
ולכך י”ל דזה הביאור בתוס’ ד’ א’ דלא יועיל קלוטה כשהוא ביד, דכשהוא ביד הוא במקום בפנ”ע, ולא שייך קלוטה לרשות היחיד, כיון דיש הפקעה של שייכות למקום אחר דלמעשה הוא מונח ביד ולא במקומות אחרים.
ואפשר דזו כוונת הרמב”ם דלא חשיב במתנא או בנעקר וקידם ‘הנחה גמורה’ די”ל דאף דלמעשה נח , לא חשיב ‘הנחה במקום’, דזהו גדר נוסף בפנ”ע דבעינן גם שייכות למקום, וזה מגרע בעצם ההנחה דאף דהונחה ברה”ר , מ”מ לא הוי במקום מחמת עצם זה דיכול לקחתו.
ולכך הדגש בנתגלגל להרמב”ם הוא דשייך למקום וחשבינן כאילו נשאר ברה”י וכו’
וזהו הרבותא בפיו דכשלא כדרך חסר גם במקום, דליהיות מקום חשוב של הנחה צריך מקום חשוב להנחה, וכשאין זה מקום הרגיל להניח בו דברים, אף דלמעשה מונח בו, מ”מ חסר להחשיבו כמקום ד’. דזהו לא מקום.
ולכך גם מים להרמב”ם אין זה דלא חשוב הנחה , ורק דחסר במקום חשוב של הנחה, דדבר של מים דלמעשה מונח על הקרקעית דהארץ מתחת, חסר לו רק בחשיבות המקום דלמעשה אף דמונח וצף על מים, אין זה מקום חשוב, דעיקר המקום הוא הקרקע שעליהם המים נמצאים.
ונראה דאף בכותל המשופע עיקר הנדון הוא להחשיבו כמקום, ולכך אף דמים נופלים, מ”מ עצם זה דהם היו על השיפוע הי’ סלק”ד דזהו מקום מנוחה כל עוד עקרם מהשיפוע שהיו בו, אף דהמשיכו. מה עוד דלרש”י אין בעיה במתגלגל בארץ, [וגם לתוס’ י”ל דהא יש לחלק בין נתגלגל לארץ דאין לו כלל מקום בפנ”ע וממשיך והולך, לבין שייכות למקום כותל דנח בו ומה דממשיך הלאה לא מבטל השייכות שהיתה על הכותל, וכלפי”ז אמרינן כלשון הרמב”ם דחשבינן כנשאר בו לעולם, דלמעשה הי’ בכותל המשופע, משא”כ בנתגלגל בארץ אין לו כל מקום בקרקע, דכל עוד ממשיך להתגלגל בקרקע אין לו שייכות לאיזה קרקע, ורק בכותל דהוא נדון בפנ”ע יש לומר טפי דעצם זה דהי’ בו חשיב דהי’ לו בו שייכות למקום בפנ”ע זה החלוק משאר המקום] ורק דאמרינן דמ”מ לא חשיב דזהו מקום.
וזהו דמבאר רש”י דבעינן ‘תוך’, והיינו לרש”י אף דודאי דמים בארץ דנחו אף דמתפזרים והולכים חשיבי נייחי, אף דאין להם תוך, דמ”מ כל הארץ זהו המשך של אותו הנחה, משא”כ בשיפוע דלמעשה המים ממשיכים ויורדים, כיון דאין להם הגדרת מקום מצ”ע לשייך למקום זה של הכותל לא חשיב מקום, ואילולא כן אף דניידי לא מגרע בעיקר המקום כמו שאר מתגלגל לרש”י, ורק כיון דאין תוך לכך מתגרע לייחס למקום זה. [אכן במונח על הקרקע, לא בעינן תוך דעצם ההנחה במקום זה חשיבא הנחה דשייכא לקרקע, דאף דהמים אזלי למקומות אחרים, אך במניח על שיפוע דאין לו שייכות למקום הכותל, ואדרבא הולכים המים ממנו, אמרינן דלגבי”ז לא חשיב מקום אא”כ יש לו תוך]
משא”כ לגבי הניח אגוז התם סברת ניידי ואזלי אינם להנחת המים , דכלפי זה לא צריך סברא, דמים נייחי ע”ג קרקע אף דניידי, ורק בשיפוע הבעיה מחמת דאזלי ואין להם כל מקום, וכלפי”ז אמרינן דאם הי’ להם תוך עכ”פ הי’ להם שייכות למקום כל שהוא אף דאזלי לגמרי, אך באגוז נדון דניידי הוא למים שמתחת, דעצם זה דניידי זה מגרע בהחזקת המים שעליהם, דהמים שמתחת לכך לא חשיבי מקום כיון דניידי.
וברור שע”ז או’ הרמב”ם דחסר באגוז שע”ג מים בחשיבות מקום ד’, ואעפ”כ רק בצף ולא במים ע”ג מים דחשיב כמונח ע”ג הארץ שלמטה, דדווקא מים דהם חיבור זל”ז ממילא הכל הוי דבר אחר המונח על הארץ שמתחת, משא”כ כלי שצף אין לו שייכות להארץ להיות מונח עליה, ורק על המים, ולמים אין חשיבות מצ”ע דהם מונחים על הארץ והם עצמם רק מונחים כי הם ניידי וכו’ ולא עיקר המקום, לכך חסר להם בחשיבות המקום ד’.
אכן ודאי בספינה דיש לה מקום חשוב של מקום ד’ שאני מאגוז ובודאי חשיב מקום ובתוך הספינה הוי רה”י.
יעו’ אכן במאירי דכ’ גבי נדון התוס’ בחילוק מכו’ ב’ אותיות דשאני באותיות שהנחתן הנחה גמורה מה שאין כן באגוז שאין הנחתן אלא עראי, ע”כ, הרי ענין אגוז עיקרו חשיב הנחת ארעי, דאינו מקום חשוב של הנחה , אך ספינה ודאי הוי הנחת קבע וחשובה
ויעו’ בתוס’ י”א דכ’ דבכופף פיו לשתות חשיב פיו כרה”ר [ולא כרש”י עירובין צ”ט והתוס’ שם כ’ דהוא מק”פ] ואף דממשכי המים למעיו. ובתרא”ש הוסיף שם כיון דבטל לגופו. ואעפ”כ המשיכו התוס’ והתוס’ רא”ש לדמות ולהוכיח מכותב ב’ אותיות אף דמהלך דמ”מ חשיב הנחה. ולכאו’ צ”ב דהא התם למעשה באמת ממשיך והולך ורק כיון דדחשיב הנחה בכתיבה ולא אכפת לן מה דהולך וכו’ לכך מהני, משא”כ הכא הא כ’ התוס’ רא”ש דמיד שבלע בטל לגופו ולכך הוי הנחה, ומה אכפת לן דממשיך בגופו, והא כבר בטל אליו.
וע”כ דהכל חדא דהנחה זה שייכות למקום ולא עצירה והפסקה, דא”כ לא הפסיק עד דהגיע למעיו, ורק עצם זה דאמרינן דכשבלע חשיב בטל לגופו, זהו גופא מראה שהנחה זה שייכות למקום, ולכך גם כתיבה כשכותב והגיע למקומו, לא אכפת לן מה שגם מהלך, דלא העצירה העיקר, אלא השייכות למקום.
וכן זהו יסוד הדברים בתוס’ ק”ב ובמהרש”א שם דאחשביה משייך למקום הרה”ר וממילא החשיבות מקום ד’, היא בזה גופא דמשייך להמקום וממילא הוי הנחה ברה”ר,
ומעתה יל”ש דברי הרמב”ם בסתירת הדברים, וי”ל דרק בזורק לבור רה”י כיון דהוא ‘מקום ‘, שהרי הרה”י נתחמת במחיצות הבור, לכך חשיב שפיר דיש הנחה במקום ד’, וכדכ’ רש”י דמקום שיש לו תוך חשיב הנחה אף בשיפוע, ובזה ודאי יש לומר דמקום שיש לו מחיצות, הוא מקום, ובזה שפיר חשיב הנחה ועקירה ממקום ד’. ואף דחסר בחשיבות הנחה ע”ג מים, מ”מ עצם זה דהוא הנחה ב’מקום’ עם ‘תוך’ נותן לו שייכות למקום זה, וממילא חשיב הנחה ב’מקום’ ולא ‘צף’ על מקום, דמי למים על מים שהם כמו בארץ דחשיבי שייכי זה לזה ולא כאגוז ע”ג מים דלא חשיב כשייך לארץ ורק צף מלמעלה, דעצם זה דיש לו שייכות למקום תו אינו כ’צף’ בלא שייכות אלא חשיב שפיר דיש לו חשיבות שייכות למקום. משא”כ בפי”ג בגומא עם מים ברה”ר, דהיא חלק מהמשך המקום דרה”ר ואין לה שייכות מקום בפנ”ע, בזה שפיר אמרינן דאין חשיב דיש לו שייכות לחשיבות דמקום ד’ כשזורק ע”ג המים וצף עליהם.