בס”ד ר”ח כסליו תשע”ז

עקירת גופו כעקירת חפץ

 

א

מתני’ ר”פ, יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ כיצד העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית או שנטל מתוכה והוציא העני חייב ובעל הבית פטור.

וביאר רש”י, או שנטל מתוכה והוציא החפץ, והניח ברשות הרבים, דעביד ליה עקירה ברשות היחיד והנחה ברשות הרבים. וכ”כ הרע”ב.

ותמה רע”א דהא מסקינן דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי, וה”נ הנחת גופו כהנחת חפץ דמי ואף בלא הניח ברה”ר אלא אחזו בידו ג”כ חייב דכיון שהוציא ידו לחוץ והוא עומד הוי כהנחת חפץ.

ובשלמא על רש”י אין קושיא שכן דרכו לפרש כפי ס”ד דהש”ס. ולפי האיבעיא דעקירת גופו כו’ דלא תקשה דנפשוט ממתני’ הוצרך לפרש די”ל דמיירי בהניח ברה”ר וכמ”ש התוס’ בסוגיין. אבל על הרע”ב קשה.

ואף דהתוס’ ישנים כתבו דהרשב”א פי’ דהנחה פשיטא דהוי הנחה והאיבעיא רק על העקירה, מ”מ יש לומר דרש”י ס”ל כתוס’ דגם לענין הנחה מיבעיא.

אכן דאכתי יש להעיר דיעו’ דבדברי התו”י נקט שיטתו דבהנחה פשיטא לכ”ע דכהנחת חפץ בשיטת רש”י.

וכן יעו’ ברש”י ה’ ב’ דכ’ גבי מימרא דרבי אבין אמר רבי אילעאי אמר רבי יוחנן היה טעון אוכלים ומשקין ונכנס ויוצא כל היום כולו אינו חייב עד שיעמוד אמר אביי והוא שעמד לפוש. וכ’ רש”י, ד”ה אינו חייב עד שיעמוד ואחר כך יעקור עצמו לצאת, דעמידת גופו ודאי כעמידת חפץ דמי, הלכך כי עמד ועקר על מנת לצאת מיחייב, אבל בלא עמידה ליכא עקירה אלא עקירה ראשונה, והיא לא היתה על מנת לצאת, והתורה לא חייבה אלא מלאכת מחשבת וכו’, ע”כ. ומדגש לשון רש”י דעמידת גופו ודאי כעמידת חפץ משמע דלענין הנחה ודאי חשיב דכהנחת חפץ, ולכך לכ”ע אמרינן דנגמר מעשה הראשון דהי’ שלא ע”מ להוציא והוי השתא עקירה חדשה ע”מ לצאת.

ב

גמ’ ג’ א’, בעי מיניה רב מרבי הטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ מהו עקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי ומיחייב או דילמא לא אמר ליה חייב ואינו דומה לידו מאי טעמא גופו נייח ידו לא נייח…דתניא היה טעון אוכלין ומשקין מבעוד יום והוציאן לחוץ משחשיכה חייב לפי שאינו דומה לידו.

והק’ הרע”א ע”ב על דברי התוס’ ד”ה היה טעון אוכלין מבעוד יום דביארו דהגמ’ נקטה דווקא מבעוד יום בדה העקירה אינה ‘עקירת איסור’ כדי לאשמעינן דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי, דאי הוה נקט טוען עצמו משחשכה ועמד לפוש לא היה משמע מידי דאפילו אי עקירה והנחת גופו לא הויא עקירה והנחה חייב משום עקירה ראשונה. ותמה רע”א דהא ודאי אין לומר כן, שהרי גם אי הנחת גופו לאו כהנחת חפץ, הא מ”מ כיון דעמד לפוש, ואילו היה אז בא אחר ונוטלו מידו הוי עקירה לחייב את האחר, ממילא ודאי דנתבטלה העקירה ראשונה שהרי נעשה כמונח. ולכך גם כשהוציאו אח”כ אינו חייב על עקירה, כיון דאינו עוקר החפץ ממקומו שמונח.

ותי’ האחרונים [חזו”א ס”ב, זכרון שמואל] דלבטל מעשה עקירה לא סגי ד’נעשה כמונח’, אלא צריך למיעבד ‘הנחה גמורה’, ולא סגי בעומד לפוש. ורק דין ד’הנחת גופו כהנחת חפץ’ מהני להחשיב דהוי הנחה לבטל מעשה העקירה.

ויעו’ דהביאו ראיה ליסוד הנ”ל מדברי התוס’ עירובין כ’ א’ דדנו בדברי רש”י התם צ”ט א’ גבי שותה מים מרה”ר דפטור כיון דעביד עקירה והנחה בחד רשותא דמשקין נחין בתוך פיו שהוא מקום פטור, ואף על גב דחוזרין ונבלעין אין לחוש הואיל ונחו במקום פטור. והקשו התוס’ מסוגיין ג’ ב’ דקאמרינן דאדרבה משחשיכה דאי שדי ליה אתי לידי חיוב חטאת לא קנסינן והשתא היכי אתי לידי חיוב חטאת הואיל ונחו בידו שהוא מקום פטור. ותירצו וי”ל דלא חשיב הנחה במקום פטור אלא בדבר שהוא נוטל ממקומו אבל התם שהכלי נח מאליו לא חשיב הנחה במקום פטור, ע”כ. וביארו דכוונת דברי התוס’ ע”ד יסוד הדברים הנ”ל, דהנחה דבעינן כדי לבטל עקירה צריכה ליהיות חשובה טפי מהנחה בשביל דיחשב עקירה. ולכך היכא דעקר כלי ועתה בידו הכלי נח מאליו, לא סגי בהך הנחת היד להחשיב דהונח במקום פטור.

אלא דלמעשה זה דוחק בלשון התוס’, דלא הוזכר שם כלל דלבטל עקירה בעי הנחה טפי, ורק ‘דהכלי נח מאליו לא חשיב הנחה במקום פטור’, וצ”ב מהו גדר זה ד’הכלי נח מאליו’.

ד

ובהא דפשוט להתוס’ דנדון הגמ’ בעקירת גופו אי הוי כעקירת חפץ הוא גם בהנחה, תמה המהרש”א, דהא יש להוכיח דחשיב הנחה מדחייב העני שעקר מיד בעה”ב אלמא הנחת חפץ ביד בעה”ב הוה הנחה וכה”ג דקדקו התוס’ לקמן לפירוש רש”י בענין ידו לא נייח.

[ומדברי המהרש”א דהוכיח נדון דהנחת גופו כהנחת חפץ מהא דעני שעקר מיד בעה”ב, חזינן לכאו’ דלא ס”ל כרע”א ג’ ב’ דכ’ התם דביאור הבעי’ דעקירת גופו כעקירת חפץ היא מחמת שהחפץ הוא באותו מקום בגופו ולא השתנה מקומו, שהרי א”כ מה הראיה דמביא המהרש”א מ’עקר מיד בעה”ב’ והא התם ודאי דהחפץ השתנה מקומו מבעה”ב לעני]

וכ’ המהרש”א דאין לחלק דהתם הנחת הגוף חשיבא הנחה לגבי עקירה דבתרה, ולא תפשוט מיניה בהנחת הגוף דבתר עקירה דהוה הנחה, כיון דמ”מ תפשוט מרישא בנתן העני תוך ידו של בעה”ב דחייב דהוי הנחת הגוף דבתר עקירה הנחה.

ובפשטות דברי המהרש”א הם ע”ד מש”כ האחרונים ליישב קו’ הרע”א על התוס’ בע”ב דמחלקים דהיכא דבעינן הנחה לבטל מעשה עקירה לא סגי במנוחה בעלמא דעומד לפוש, אלא בעינן מעשה הנחה חשיב טפי ולכך דווקא בעינן לחידוש דהנחת גופו דהנחת חפץ.

אלא דצ”ע דבשלמא בנדון דהתם דהניחו את החפץ על המוציא, שפיר י”ל דלא סגי בנייח גרידא דעומד לפוש, כיון דלא סגי בזה לבטל את ההוצאה, אכן הכא דהניח המוציא ביד אדם אחר לגמרי, הא ודאי דסיים את מעשה ההוצאה שהרי החפץ כבר אינו ברשותו, ומה”ת לומר דאף בכה”ג נימא דיהי’ הבדל בין הנחה שלאחר עקירה דלא יהי’ סגי בהנחה זו שביד אדם עומד זה להחשיב כהנחה אף לענין לבטל מעשה ההוצאה דעביד.

וחזינן לכאו’ בדברי המהרש”א דאין זה רק גדר במעשה ההנחה, דבעינן הנחה טפי בכדי להפסיק מעשה ההוצאה, אלא דיש דגש על ‘מקום חשוב להנחה’ יותר מאשר לעקירה. ולכך מחלק המהרש”א דאף דכשלוקח מבעה”ב חשיב כלקח ממקום מונח בקרקע, זהו רק לעקירה, דנימא דעוקר ממקום מונח, אך אינו חשיב ‘הנחה’ דלאחר מעשה עקירה, כיון דחסר בחשיבות הך הנחה, להיות חשובה הנחה המחייבת למעשה ההוצאה.

וצ”ב גדר הדברים, דהא אי חשיב כמונח בקרקע מה”ת דנימא דלא סגי אף לענין הנחה.

וצ”ל דודאי כשמניח על האדם אינו ממש כמניח על הקרקע, שהרי האדם אינו קרקע, ורק דכיון דעומד על הקרקע מתייחס עמידתו להקרקע, ובזה י”ל דזהו רק לענין מעשה עקירה, דצריך לעקור ממקום מונח סגי לעקור מבעה”ב ועי”כ נחשב דעקר ממקום הקרקע, אכן להניח בעינן דווקא להניח על הקרקע.

 

ויעו’ בהמשך דברי המהרש”א דהוכיח דגם לענין ‘הנחה דלאחר עקירה’ חזינן דמהני מהא דנתן העני ביד בעה”ב וכו’, וא”כ הדרא בעיין דמאי נדון התוס’ אי גם לענין הנחה אמרינן הנחת גופו כהנחת חפץ, והא מוכח להדיא דחשיב הנחה גם לגבי הנחה דלאחר עקירה.

 

ויש להעיר דחזינן דקושיות המהרש”א הם דווקא על ספק התוס’ אי בהנחה הוי דין דכ’הנחת חפץ’, דע”ז תמה המהרש”א דהא זה מפורש במתני’, אך המהרש”א אינו תמה על עצם נדון הגמ’ בעקירת גופו, דאף דכפי דהוכיח המהרש”א הנחת גופו חשיבא הנחה, וממילא לפי”ז הוי עקירה מדבר המונח, מ”מ י”ל דלא ק’ על נדון הגמ’ בעקירת גופו, כיון דאפשר לומר דהתם אין הנדון רק אי חשיב עוקר ממקום הנחה, אלא אי חשיב עקירת חפץ כשנושא את החפץ עליו ולא עוקרו בעצמו וע”ד רע”א וכו’.

אלא דצ”ע דחזינן במהרש”א בהמשך הסוגיא בדבריו על דברי התוס’ דלהלן ד”ה מ”ט ידו לא נייח, דכ’ דגם הנדון דעקירת גופו הוי רק לעניין אי חשיב נייח, דממילא אמרינן דיהי’ עקירת גופו עקירת חפץ, דעוקר ממקום שנח, ומשמע דהכל חדא עניינא ד’שם מונח’ ולא הוי כלל נדון אי חשיב כה”ג מעשה עקירה כשאינו עוקר החפץ.

וצ”ל דדברי המהרש”א התם הוו דוווקא למסקנת התוס’ דהכא, דנדון הגמ’ הוי גם לענין הנחת גופו אי הוי כהנחת חפץ, דאז דווקא מוכח דנדון הגמ’ בעקירה והנחת גופו הוי חד עניינא, והיינו כדביאר המהרש”א התם ‘אי חשיב נייח’. אבל אה”נ דלמאי דסלק”ד בתוס’ לחלק בין הנחה לבין עקירה, שפיר י”ל דענין עקירה לא תלי בדין ד’נייח’, אלא הוי נדון אי עקירת הגוף עם החפץ חשיב עקירה גם להחפץ.

ולפי”ז י”ל לכאו’ דלהאי סלק”ד יהי’ הסברא בדין עקירת הגוף ע”ד רעק”א כיון דהחפץ עליו ולא נעקר מקומו.

אלא דלפי”ז אף למסקנת התוס’ דהנדון גם לעניין הנחה, לא הי’ צריך להשתנות גדר הדבר, שהרי למעשה הוי חד נדון אי הנחת הגוף חשיבא גם לענין הנחת החפץ וכמש”כ אכן רע”א, ובמהרש”א בשיטת התוס’ חזינן להדיא לא כך, אלא דעכ”פ למסקנת התוס’ ודאי דהנדון הוא רק אי חשיב כנייח, ואז ממילא עוקר ממקום שנח.

 

ומסקנת דברי המהרש”א דספק התוס’ לגבי הנחה הוי משום דודאי הגוף המונח כבר הוי הנחה בין שנותן לתוכה בין נוטל מתוכה אבל בגוף ההולך עם החפץ איכא למבעי אי הוה הנחת הגוף כשעומד הנחה או לא עד שיניח החפץ בקרקע. וצ”ב גדר הדברים דמאי שנא היכא דהולך עם החפץ.

וביותר צ”ב דלפי דאמרינן דעיקר נידון הגמ’ למהרש”א בעקירת גופו הוא אי חשיב ‘דניח’ וממילא חשיב דעוקר ממקום נח, א”כ כלפי”ז מאי שנא אי הוא גוף ההולך עם החפץ.

עוד יל”ע דהא לפי”ד הנ”ל ספק התוס’ הוא ‘מחמת גוף ההולך’ ומשמע דהספק הוא לענין ההנחה בדווקא, דהתם דווקא אתיא לאחר דהולך, ולכך הוי נדון בפנ”ע האם חשיב הה”ג ‘הנחה’ לאחר הילוך. אך לענין עקירה, מאי שנא מלוקח מיד אחר דעומד, והא הרי גם הוא עוקר השתא ממצב דמנוחה. והמהרש”א הא אתי השתא לבאר דברי התוס’ דביאור דנדון הגמ’ בעקירת גופו הוי נמי לענין הנחה, והוי אותו ספק.

והי’ מקום לומר דאף דלענין ה’הנחה’ הספק הוי דווקא משום ד’הולך עם החפץ’ מ”מ לענין העקירה הוא נדון מצ”ע, וכמשנ”ת דהוא על עצם חשיבות עקירת גוף לחפץ, ורק דכיון דחשיב עקירת גוף לחפץ, ממילא י”ל דמהני נמי הנחת גוף לחפץ למרות דהוא בהילוך.

אלא דאין לבאר כן בביאור התוס’, שהרי כפי דחזינן בתוס’ דלאחר מכן, מסקנת שיטתם היא דבין בעקירה ובין בהנחה אין הנדון אלא רק אי חשיב נייח וממילא הוי עקירה ממקום מנוחה.

ו

התוס’ בד”ה שלאחר מכן גבי נדון הגמ’ דאינו דומה לידו כיון דידו לא נייח הביאו פי’ רש”י [כפי שהתוס’ הבינו בדבריו] דפי’ ידו לא נייח ע”ג קרקע משמע אפי’ הוא וידו במקום אחד ונתן לו חבירו לתוך ידו והוציא פטור.

ויסוד דברי רש”י לכאו’ הוי מהגמ’ להלן צ”ב דאיתא שם במשנה דהמוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו או על כתיפיו חייב שכן משא בני קהת. וברש”י כ’ ב’ פירושים לענין ‘על כתפיו’ דהפשטות היא דהוא מסברא, אכן רב האי מביא ירושלמי דהוי נמי ילפותא מהמשכן. ובגמ’ אמר רבי אלעזר המוציא משאוי למעלה מעשרה טפחים חייב שכן משא בני קהת ומשא בני קהת מנלן דכתיב על המשכן ועל המזבח סביב מקיש מזבח למשכן מה משכן עשר אמות אף מזבח עשר אמות. ומעמיד שם רש”י דדברי ר’ אלעזר דהמוציא משאוי למעלה מעשרה הוי דווקא דמעבירו באויר בידו, ואינו על כתפו, וגבוה מן הארץ עשרה קאמר, דאי במונח על כתפו מתניתין היא, ע”כ. הרי דחזינן להדיא דיש הבדל אי נושא משא על כתיפו דפשוט טפי וכדחזינן כבר במשנה דמהני אף במעביר גבוה יותר מי’, לבין מעביר בידו דלא ידעינן דמהני אלא מחמת חידוש דר’ אלעזר.

והוסיף בביאור הדברים שם בריטב”א דהביא פי’ רש”י הנ”ל וכ’ דיש שהקשו דאפי’ בנושא על כתיפו צריכא לר’ אליעזר, דדילמא מתניתין במשוי גדול שאין משוליו עד הקרקע עשרה טפחים.

ותי’ הריטב”א דלאו קושיא היא, דודאי כל שהמשוי מונח על כתפו כיון דבגופו נח בקרקע אפי’ הוא כולו למעלה מעשרה פשיטא דחייב, ולא נצרכה אלא למשוי התלוי באויר כדפירש רש”י, ע”כ.

הרי דחילוק ניכר הוי בין נושא בידו דחשיב המשא לעצם היד לבין נושא על כתיפו דחשיב כאילו נח בקרקע. ולכך גם לרש”י הכא י”ל דהוי חילוק דהיכא דמחזיק החפץ בידו לא חשיב דנייח אף דעומד באותה רשות, כיון דחפץ שבידו אין לו תורת נח על הקרקע וכדחזינן בסוגיא צ”ב.

ודחו התוס’ לדברי רש”י דאין נראה כיון דבכל ענין שהטעינו חבירו בין על כתפו בין על ידו והוציא חייב דהא קתני או שנטל מתוכה והוציא חייב אלמא הנחת חפץ ביד בע”ה שהוא וידו ברשות אחת הויא הנחה מדחייב העני שעקר מיד בע”ה וכיון דהויא הנחה כשעוקר גופו עם זה שבידו הרי עוקרו ממקום הנחה.

ותמה המהרש”א דהא חזינן מהוכחת התוס’ הנ”ל דידו חשיבא דנייח מהא דחייב העני שעקר מיד בעה”ב, הגם דהתם ‘אינו מהלך עם החפץ’ וא”כ תקשי דנפשוט מהא נמי דעקירת גופו הוי עקירה ממתניתין כיון דהויא הנחה הרי כשעוקר גופו עם זה שבידו הרי עקרו ממקום הנחה.

וידוע תי’ המהר”ם דאף דלענין נידון עקירת גופו אי הוי כעקירת חפץ אין להוכיח מנטל מיד בעה”ב וכו’, מ”מ אחר דידעינן דעקירת גופו כעקירת חפץ שוב יש להוכיח מהא דנטל מידו של בעה”ב דאין לחלק בין גופו לבין ידו, דגופו וידו כרשות אחת חשוב.

והיינו דכיון דדווקא לעקירת גופו יש חילוק אי עוקר כשהוא עצמו מהלך לבין היכא דנוטל מאחר דנח דהתם פשוט דהוי עקירת חפץ ממקומו, על אף דאיש זה נח. אכן נידון ‘ידו לא ניח’ אינו שייך לנדון דעקירת חפץ אלא הוא נדון בפנ”ע אי גם יד חשיבא דנייחא או לא. ואי רק אמרינן דגם יד חשיבא דהוא נח, ממילא חשיב דעוקר ממקום מנוחה, וכל עוד עקירת גופו אף דאינו עוקר החפץ חשיבא כעקירת חפץ ממילא יתחייב דיד וגוף הוי רשות אחת.

 

ונראה לבאר ע”ד משנ”ת לעיל בביאור שיטת המהרש”א דעיקר נדון דעקירת גופו אינו במעשה העקירה היא חשיב עקירה גם להחפץ אלא זה גופא אי חשיב דנייח ואפ’ בכה”ג דמהלך, וכפי שאכן כ’ המהרש”א נמי הכא להדיא דאי חשיב נייח ממילא חשיב דעוקר ממקום שנח, הרי די”ל דלכך המהרש”א לשיטתו לא יכול לקבל תי’ המהר”ם, שהרי לשיטתיה נדון דעקירת גופו הוי חד נדון עם נדון ד’ידו לא נייח’, דתרוויהו הוו נדון ב’חשיבות ההנחה’. ולכך מקשה המהרש”א דאם אכן מוכיחים לענין יד דחשיבא מונחת מהא דנוטל מיד בעה”ב, א”כ ה”ה לענין עקירת גופו יש להוכיח מהתם, דהכל חדא עניינא.

ואילו המהר”ם ס”ל דהוו ב’ עניינים חדא נדון דעקירת גוף והנחת גופו, והוא נדון על מעשה ההוצאה של הגוף אי מהני נמי לחפץ, והנדון השני אי חשיב כלל ידו נייח. ואחר דאמרינן דעקירת גופו ממקום מנוחה חשיב עקירה גם לחפץ, ממילא גם עקירת היד ממקום מנוחה חשיבא ומועילה גם לעקירת החפץ.

ואכן לרע”א דס”ל דנדון עקירת גופו והנחת גופו הוי משום דהחפץ לא שינה מקומו, וכלל לא שייך לנדון דנייח, ודאי דס”ל כמהר”ם דהוו ב’ ענייני, חדא נדון למעשה העקירה כשלא שינה מקום החפץ ורק מקום הגוף אי חשיב מעשה עקירה והנחה גם לחפץ. ואילו הנדון של ‘ידו נייח’ הוא נדון בפנ”ע אי חשיב כלל ניח בכדי דיהי’ עקירה.

 

עוד יש לבאר דהי’ מקום לבאר לחלוק על המהר”ם גם אי נימא לאידך גיסא דגם נדון ד’ידו לא ניח’ אינו רק נדון בפנ”ע אי חשיב דידו נחה, אלא גם הוא נדון לגבי מעשה העקירה.

דהנה יעו’ ברא”ש הכא דביאר ע”ד רש”י אלא דהוסיף ‘ולא דמי להטעינו חבירו על כתיפו או על ידו’ וכו” והיינו דק’ לו קו’ התוס’ מ”ש מהיכא דהניח על ידו וע”ז כ’ דודאי אם הטעין על ידו והוציא חיבי כיון שעקור הגוף אבל הכא דעקר רק יד, עקירת היד לא הוי כעקירת חפץ. והיינו דאין דגש החילוק שברא”ש כפי דכתבולא חילק בין היכא דידו וגופו ברשות אחת או בשני רשויות ורק חילק בין היכא דעקר הגוף לבין היכא דעקר רק את היד. והק”נ אות א’ כ’ דידו בתר גופא גרירא. ומלשון הרא”ש לא משמע כן אלא דהוי חילוק בעיקר העקירה. ובהמשך כ’ הרא”ש דאם אל עקר גוף ורק הושיט היד לא חשיב עקירת היד. והיינו דלא כ’ משום ידו בתר גופו גרירא כהתוס’, אלא דאין זה עקירה. ומשמע מזה כדברי הק”נ [ב] וה’ראש יוסף’ בדעת הרא”ש דאף אם יניח ע”ג קרקע לא יועיל כיון דאין כלל עקירה. עוד יעו’ בראש יוסף דלדברי רש”י והרא”ש אם הי’ ברה”י והוציא ידו ריקה לחוץ ובא שמעון ועקר חפץ מרה”י והניח ביד ראובן הפשוטה לרה”ר אף דלראשונים יהי’ פשוט דלא חשיב מקום נייח וכן לתוס’ יהי’ פטור משום ידו בתר גופו וכו’, מ”מ להרא”ש יהי’ חייב, כיון דאין כל חיסרון במנוחת החפץ כשהוא ביד, ורק דחסר מעשה עקירה בכה”ג.

ולכאו’ גדר הדברים דרק כשעוקר את הגוף חשיב עקירה גם לגבי החפץ, משא”כ כשעוקר את היד לא חשיב עקירה לגבי היד.

ולפי”ז נדון דידו לא נייח הוי המשך של נדון עקירת גופו, דבזה גופא דנה הגמ’ אי גם לגבי יד אמרינן דעקירת ידו חשיבא דנעשה בה גם עקירת החפץ, ולכך אין לומר כגדר המהר”ם דאחר דידעינן כללא דעקירת גופו, לכך ממילא אחר דקבעינן דידו חשיבא נייח בלוקח מיד בעה”ב, ממילא ידעינן גם לענין כשהוא עצמו עוקר דידו חשיבא דנייח, דהא להנ”ל הוי המשך של אותו נדון דאף דאמרינן דחשיב מעשה עקירת הגוף כעוקר גם להחפץ, אכתי יש לדון כשהחפץ רק ביד אי מהני מעשה עקירת הגוף גם להחפץ.

 

עוד יעו’ בלשון הרמב”ן בסוגיין דהביא פי’ רש”י וז”ל, ידו לא נייח על גבי קרקע וגופו נייח על גבי קרקע והוא עקירה, וא”ת א”כ אף כשנתן העני לתוך ידו של בעל הבית או שנטל ממנה והוציא יהא פטור, שהרי לא עקרה או לא הניחה בקרקע, דידו לא נייח, אלא שאני התם דכיון דגופו נייח, אף ידו מונחת אגב גופו אף על פי שלא נחה בעצמה, זהו דעת רש”י ז”ל, ואינו נכון שאפילו היתה מונחת נמי פטור, משום דבתר גופו גרירא, וכל שידו ברשות אחת והוא ברשות אחרת קאמר דפטור, משום דידו בתר גופו גרירא, ע”כ.

הרי דלומד הרמב”ן בדעת רש”י דאף באותה רשות היד לא חשיבא דנייח ורק דמשום דגופו נייח חשיבא היד גם מונחת אגב הגוף, אף דלא חשיבא אף כשהוא ברשות אחת דיש עליה שם ‘נח’, ורק דכיון דיש לגוף ממילא חל נמי עליה. [אכן דיעו’ בלשון הר”ן שם בסוגיא דהיכא דהוי באותה רשות חשיבא דידו נייח]

נמצא לפי”ז דאף דהוא גדר ד’נייח’, מ”מ אין זה נדון בפנ”ע אי יד חשיבא דנייח, דודאי יד לא חשיבא דנייח, ורק דכשהוא באותו מקום חשיבא דנייחא אגב גופו. ולכאו’ לפי”ז י”ל דזהו גם הנדון של עקירת גופו, דאף דהחפץ רק בגוף, מ”מ חשיב דבעקירת והנחת הגוף עוקר ומניח את החפץ מהקרקע דעומד עליה. אבל לענין יד אמרינן דלא מהני להחשיב דבעקירת הגוף יחשב גם עקירת החפץ כיון דהיד לא נייח ואינה חשיבא חלק אחד עם הגוף, וממילא גבה הוי נדון נוסף אי עקירת הגוף גבי יד יועיל להיות חשוב גם עקירת חפץ.

וזה ע”ד מה שהבאנו לעיל לדברי הריטב”א דף צ”ב בביאור שיטת רש”י התם דשאני נדון מתני’ דהתם במעביר על כתיפו מעל י’ מאשר מימרא רבא במעביר בידו מעל י’, דמעביר בכתיפו חשיב כמעביר בארץ, ואילו מעביר בידו חשיב דהוי החפץ מעל י’. דלעולם למעביר ביד יש חשיבות שנמצא החפץ רק ביד ולא בארץ ממש כמו במניחה על כתיפו, ועד”ז שפיר י”ל דאף אי נפשוט דעקירת הגוף כעקירת חפץ, כיון דכשהחפץ בגוף חשיב דהוא על הארץ, וכעוקרו מן הארץ, מ”מ כשהוא ביד, יש ליד הגדרה בפנ”ע של מקום, ולא חשיב דהוא על הארץ, וממילא שוב הוי נדון לעצם העקירה אי חשיב דעוקר נמי להחפץ. אכן המהר”ם דפליג כיון דס”ל וכמשנ”ת בדבריו ד’גופו וידו כרשות אחת חשוב’.

 

ז

והנה נראה די”ל בביאור דברי התוס’ בעירובין כ’ א’ בדעת רש”י התם דף צ”ט א’ דשותה מים מרה”ר פטור כיון דעביד עקירה והנחה בחד רשותא דמשקין נחין בתוך פיו שהוא מקום פטור, ואף על גב דחוזרין ונבלעין אין לחוש הואיל ונחו במקום פטור. והקשו התוס’ מסוגיין ג’ ב’ דקאמרינן דאדרבה משחשיכה דאי שדי ליה אתי לידי חיוב חטאת לא קנסינן והשתא היכי אתי לידי חיוב חטאת הואיל ונחו בידו שהוא מקום פטור. ותירצו וי”ל דלא חשיב הנחה במקום פטור אלא בדבר שהוא נוטל ממקומו אבל התם שהכלי נח מאליו לא חשיב הנחה במקום פטור, ע”כ. וביארו דכוונת דברי התוס’ ע”ד יסוד הדברים הנ”ל דההנחה דבעינן כדי לבטל עקירה צריכה ליהיות חשובה טפי מהנחה בשביל עשיית עקירה. ולכך היכא דעקר כלי ועתה בידו הכלי נח מאליו, לא סגי בהך הנחת היד להחשיב דהונח במקום פטור.

אלא דלמעשה זה דוחק בלשון התוס’, דלא הוזכר שם דלבטל עקירה בעי הנחה טפי, ורק ‘דהכלי נח מאליו לא חשיב הנחה במקום פטור’. וצ”ב מה זה ד’הכלי נח מאליו’.

ונראה לומר דגדר הדברים דהיכא דלוקח ממקום המים לידו, ודאי דהשתא אינו כבר במקום של המים אלא ברשות אחרת, וכלפי שינוי רשות ודאי זה, אמרינן דהוא ברשות של ‘ידו’ דהיא מצ”ע ‘מקום פטור’. אכן היכא דעקר חפץ ומוציא אותו עם ידו לרה”ר, הרי כל זמן ההוצאה עדיין בידו, ואין כל הכרח לומר דיצא מרשותו למקום אחר אלא דהוא עדיין אצלו, עד דיחשב דעביד הנחה ברה”ר. וכיון דאין הכרח לומר שם שינוי רשויות, לכך לא חשיב מה שבידו דהוא ברשות אחרת של מקום פטור, דלידו כלפי גופו אין מצב של ב’רשויות. ורק דכשעוקר ממקום מים ואינו עוקר לגופו ורק לידו, רק אז נחשב דהמים השתא נמצאים במקום פטור דהיד כלפי המים חשיבא דהיא מקום פטור, אך לא לענין המשך מציאות החפץ בגופו.

ולפי זה נראה ליישב טפי קו’ הרע”א דאף דעומד לפוש חשיב מנוחה, אין במנוחה זו לומר דהשתא החפץ כבר אינו על גופו אלא מונח ברה”ר, דאכתי חשיב דהוא באותו מצב של מקודם ולא הי’ כל שינוי רשות, ורק משום חידוש דין דהנחת גופו כהנחת חפץ, זה גופא התחדש, דכשעוצר עם הגוף, חשיב כאילו הניח את החפץ, וממילא כבר אינו במצב הקודם דממשיך להיות על גופו, אלא השתא חשיב דהחפץ כאילו נח ברה”ר.

ולכך י”ל דזהו גם ביאור שיטת המהרש”א לעיל דכ’ לחלק דנדון דעקירת גופו הוי רק בגוף המהלך, הגם דמוכרח דשיטתו אינה בהגדרת מעשה דעקירת גופו והחפץ אלא אי חשיב גופו נייח די”ל דכוונת הדברים דגוף המהלך עם חפץ שונה מנוחתו מכשעוקר מאדם אחר דנח. דודאי כשאדם עומד עם החפץ, ואני בא לעקור ממנו, שפיר י”ל ע”ד דברי הרמב”ן דלעיל דאף דכשהחפץ על גופו או על ידו חשיב דהוא טפל להקרקע. [וע”ד הרמב”ן דידו הגם דלא נייח טפל לגופו, ה”ה י”ל דגופו טפל לקרקע, וזהו נדון דעקירת גופו] ובודאי אף דהוא עוקר מחבירו חשיב דממילא עוקר נמי מהקרקע, דהא חבירו טפל להקרקע. ולכך כיון דודאי נעקר ממקום של חבירו, ממילא חשיב נמי דנעקר מהקרקע.

אכן כשדנים על האדם כשהולך עם החפץ עליו, שפיר י”ל דאין מעשה ההליכה חשיב עקירה על החפץ, שהרי למעשה אין שינוי רשות בחפץ, ורק דהאדם הולך עם החפץ, ובזה כמו בדברי התוס’ בעירובין שפיר חשיב דאין עוקר בזה מהקרקע, אלא הולך עם החפץ בגופו, ואין ייחס כלל לשינוי של החפץ מהקרקע. דאף דגופו טפל להקרקע, מ”מ אין ייחוס העקירה של החפץ שעליו לקרקע, אלא דהוא חשיב דהוא עדיין בגופו, ולא נעקר מכל מקום ואדרבא ממשיך להיות באותו מקום.

והיינו ע”ד מש”כ רע”א דאין שינוי במקום החפץ, ורק דאין זה רק ענין של חיסרון מעשה עקירה כפשטות הדברים, אלא דזה גופא דלא השתנה לכך לא אמרינן דאכן השתנה, אלא דהחפץ כל הזמן באותה רשות, היינו רשות המהלך.

ולכך תמה המהרש”א דלפי”ז גם לענין ידו הוי אותו נדון. דאי ידו נייח, הוא נדון גם כשאינו הולך א”כ גם לענין עקירה. ולמה דחזינן בתוס’ לעיל דנדון דנייח הוי רק משום דמהלך עם החפץ, דרק דכלפי זה שהולך אמרינן דלא חשיב נייח עם החפץ, כיון דהחפץ חשיב דהוא ביחס אליו ולא ביחס לקרקע, וממילא לא חשיב דנעקר מהקרקע אלא דהוא כל הזמן ממשיך להיות באותה רשות, היינו על ההולך, ולא נקר ממקום קרקע כלל, א”כ גם לענין ידו יש לומר כן.

 

 

 

 

ח

מבואר בתו”י ג’ א’ דבהנחה לכ”ע הנחת גופו כהנחת חפץ. וצ”ב מ”ש הנחה מעקירה.

והתו”י הוכיח מהא דבסוגיא להלן ד’ ב’ לענין קלוטה כמי שהונחה או’ הגמ’ דאף אי נימא דהנחה לא בעי מקום ד’ מ”מ בעקירה בעי ד’.

ולכאו’ צ”ב דהא בשלמא התם לענין חשיבות מקום, יש לומר דלענין הנחה לא בעי מקום חשוב טפי כדבעינן לענין עקירה. אך לענין מעשה דעקירת גופו לעניין ליחסו גם לעקירת החפץ, הא ממנפ”ש אי חשיב הנחה א”כ מה”ט יחשב נמי עקירה, דהא נמצא דעקר ממקום הנחה.

ובפשטות ביאור הדברים דאף דחשיב דמונח מ”מ לא סגי בהנחה על גופו דיחשב נמי מעשה עקירת גופי להחשיב דהוא עוקר גם להחפץ.

אכן אי כמהרש”א דאף נדון דעקירת גופו מיתלי תלי בהגדרות אי חשיב נייח, א”כ שוב יק’ דאי חשיב הנחה לקיום הנחה לסיום מעשה ההוצאה, א”כ ה”ה יהי’ הנחה בכדי שיחשב דיועיל למעשה דעקירה. ומדוע חשיב טפי לענין קיום ההנחה.

וביותר, דהא מבואר לאידך גיסא בדברי המהרש”א, דטפי פשוט להחשיב ‘הנחה’ היכא דהוי לפני עקירה’ מאשר דיחשב הנחה לאחר עקירה.

 

ומנדון דברי המהרש”א חזינן דלא אחז דהתוס’ אתו להפקיע דברי התו”י הנ”ל, שהרי דן בדברי התוס’ בין על הנחה דלפני עקירה ובין דלאחריה, ואדרבא הי’ צריך להוכיח דהתוס’ אתו לחדש דנדון הגמ’ בעקירת גופו הוי גם לענין הנחה דלאחר עקירה. אכן לולא דבריו, פשטות דברי התוס’ אתי להפקיע דברי התו”י ולהוכיח דגם לענין הנחה הוי נדון אי הנחת גופו כהנחת חפץ

 

והק’ רע”א דא”כ לפי”ד התו”י מדוע הקשתה הגמ’ מידו דווקא למ”ד עקירת גופו כעקירת חפץ מהא דידו הפשוטה לפנים וגופו לחוץ, ונתן בעל הבית לתוכה, דפטר ביה תנא דמתניתין אף לעני שהוציאה. והא תיקשי מידו אף אי לא נימא עקירת ידו כעקירת חפץ, דכיון דבהנחה לכ”ע הנחת ידו כהנחת חפץ תיקשי מהושיט בעה”ב את ידו לחוץ, ונטל העני, דאמאי פטר בעה”ב, והא הוי הנחת יד בעה”ב בחוץ כהנחת חפץ.

 

עוד יש לדון דהתוס’ ד”ה מ”ט ידו לא נייח הוכיחו דלא כרש”י דהיכא דידו וגופו ברשות אחת חשיב כמונח ע”ג קרקע מהא דקתני או שנטל מתוכה והוציא חייב אלמא הנחת חפץ ביד בע”ה שהוא וידו ברשות אחת הויא הנחה מדחייב העני שעקר מיד בע”ה וכיון דהויא הנחה כשעוקר גופו עם זה שבידו הרי עוקרו ממקום הנחה, ע”כ. וצ”ב מדוע היו צריכים להוכיח דהוי הנחה מהא דחשיב עקירה דמזה דווקא הוא דמוכח דחשיב כמונח ע”ג קרקע, ולא הוכיחו מעצם זה דחשיב הנחה מהא דהניח ביד בעה”ב חייב, דמוכח מזה גופא דחשיב הנחה. ואכן בראשונים הוכיחו הן מזה והן מזה, ועל התוס’ קצת יש לתמוה.

ואכן גם רש”י שם כ’ דהא דהא דאינו דומה לידו הוא לידו הפשוטה לפנים וגופו לחוץ, ונתן בעל הבית לתוכה, דפטר ביה תנא דמתניתין אף לעני שהוציאה. וע”ז או’ הגמ’ דידו לא נייח הלכך כי הוציאה לא עקר מידי, ואילו גופו נייח על גבי קרקע, והויא עקירה. הרי דהב”ר רק מדין הנחה דלפני עקירה ולא נמי מהניח ביד בעה”ב. ויש לישב דרש”י אזיל בתר דברי הגמ’ דעקירת גופו וע”ז או’ הגמ’ דלא דמי לידו, ולכך ביאר רש”י לכה”ג דהוא נמי עקירה ורק דהוא בידו ולא בגופו. אכן התוס’ הא אתו להוכיח השתא לענין הנחה, ומדוע הוכיחו דווקא מהנחה דלפני עקירה.

והיה מקום לומר דהתוס’ כ’ כן משום דברי התו”י, דיש לחלק דהנחה לאחר עקירה קיל טפי, ודווקא אז חשיב כהנחת חפץ. ולכך הוכיחו התוס’ דווקא מהא דחשיב הנחה גם לפני עקירה וכמשנ”ת. [והיינו דאנן מחדשים לפי”ז דאפשר לומר דהנחה דלפני עקירה שונה מהנחה דלאחר עקירה ויותר חמורה ממנה] אלא דזה דוחק דהא התוס’ לעיל גבי עקירת חפץ חזינן דפליגי על התו”י וסברי דנדון עקירת גופו הוי נמי לענין הנחה.

ויהי’ לפי”ז דאף דלענין עקירת גופו פשוט לתוס’ דאין לחלק בין הנדונים, ואי חשיב הנחה ה”ה חשיב עקירה, מ”מ לענין יד, אי נימא כשיטת רש”י דאף באותה רשות לא חשיב נייח ושאני מגופו, בזה סלק”ד דאף אי נימא דחשיב כנייח לענין הנחה מ”מ לא חשיב דעי”כ יחשב כשעוקר ביד דעביד לעקירה.

 

 

עוד יל”ע במש”כ רש”י דידו לא נייח הלכך כי הוציאה לא עקר מידי, ואין דרך הוצאה בלא עקירה והנחה.

והק’ התוצ”ח דוכי רק ‘אין דרך הוצאה בלא הנחה ועקירה’, והא מעיקר חיוב שבת הוא למיעבד עקירה והנחה. וצ”ב דברי רש”י הנ”ל, ואמאי דווקא הכא נקט האי לישנא בגדר עקירה והנחה. עי”ש בדבריו.

 

והנה נראה לבאר דיסוד הא דקיל טפי הנחה מאשר עקירה אליבא דהתו”י הוי משום דהנחה הוא ‘סיום המלאכה’ ולכך בקל אפשר לסיימה. ומוכיחים כן מהא דטפי פשוט דלא בעינן מקום ד’ בהנחה מאשר בעקירה [דהתם בעינן דווקא לחדש דידו של אדם חשובה כד’ על ד’], דמוכח מזה דהנחה קיל טפי, ומבארי דכיון דאין חשיבות בעצם מעשה ההנחה ואתי רק לסיים הפעולה, לכך כל דמסיים ואפ’ לא על מקום ד’ חשיב הנחה, וחייב. ומה”ט נמי חשיב הנחת גופו דמהני טפי מעקירת גופו, דאף אי נימא דעקירת גופו אינה כעקירת חפץ, מ”מ י”ל דהנחה מהני אף כשלא מניח אלא את גופו, כיון דמ”מ מסיים בזה את מלאכת ההוצאה.

 

ומיושבת לפי”ז קו’ רע”א מהמשנה ריש מכלתין דאמאי כ’ רש”י דבהוציא ידו הניחה ברה”ר, והא סגי בעצם זה דהוציאה דהא הנחת ידו כהנחת חפץ, מה עוד שלתו”י אליבא דכו”ע פשיט דהנחת ידו חשיבא כהנחת חפץ.

דלמבואר י”ל הרע”א דלולא דין דעקירת גופו לא יק’ מהא דהושיט בעה”ב את ידו לחוץ, ונטל העני, דאמאי פטר בעה”ב, והא הוי הנחת יד בעה”ב בחוץ כהנחת חפץ. די”ל דאף דפשיט לן אף בלא דין עקירת גופו דין הנחת ידו, אין זה משום דפשיטא לן דהנחת גופו הוי כהנחת חפץ, ורק דהגם דעקירת והנחת גופו אינם כעקירת חפץ, מ”מ ההנחה חשיבא סיום המלאכה. אכן זהו רק כשעומד דחשיב דסיים מלאכתו, ואף דלא נימא דהוי כהנחת חפץ, מ”מ עצם זה דעומד דהוי סיום מלאכה, חשיב בזה גופא דהתקיים דין ההנחה דעיקרו הוא סיום המלאכה, ומה”ט אף לא בעי מקום ד’ על ד’. אכן בהושיט בעה”ב ידו לחוץ, אין בזה כל סיום מלאכה, דמה בכך דהושיט ידו לחוץ דנימא דבזה מסתיים מעשה מלאכה דהוצאה. ובשלמא אי נימא דעקירת גופו והנחת גופו כהנחת חפץ שוב שייך לומר דעצם זה דהניח ידו חשיב זה גופא כהנחת חפץ, אכן רק לענין דיהי’ חשוב סיום מלאכה אין מסתבר לומר דבהוצאת ידו בלבד יחשב דסיים את המלאכה.

 

והנה כפי דהבאנו לעיל מדוייק מרש”י דף ה’ ב’ דהוא לכאו’ ע”ד דברי התו”י דכ’ גבי מימרא דרבי אבין אמר רבי אילעאי אמר רבי יוחנן היה טעון אוכלים ומשקין ונכנס ויוצא כל היום כולו אינו חייב עד שיעמוד אמר אביי והוא שעמד לפוש. וכ’ רש”י, ד”ה אינו חייב עד שיעמוד ואחר כך יעקור עצמו לצאת, דעמידת גופו ודאי כעמידת חפץ דמי, הלכך כי עמד ועקר על מנת לצאת מיחייב, אבל בלא עמידה ליכא עקירה אלא עקירה ראשונה, והיא לא היתה על מנת לצאת, והתורה לא חייבה אלא מלאכת מחשבת וכו’, ע”כ. ומדגש לשון רש”י דעמידת גופו ודאי כעמידת חפץ משמע דלענין הנחה ודאי חשיב דכהנחת חפץ ולכך חשיב דהסתיים המעשה הקודם דהיתה בו העקירה שלא ע”מ להוציא. ומשמע לכאו’ מלשון ‘ודאי’ גבי ה’עמידת חפץ’ דפשוט טפי גבי הנחה מאשר בעקירת גופו, וע”ד התו”י. וכן בלשון התו”י משמע דאוחזים דרש”י סבר דבהנחה מהני לכ”ע.

 

ט

ונראה דיסוד הדברים תלי במחלוקת רש”י ותוס’ ביסוד דין דמלאכת הוצאה. דהנה הבאנו יסוד הדברים בשיעור הקודם דלרש”י בקדם הוא ותפס הגם דחשיב הנחה מ”מ דנה הגמ’ דאפשר דיהי’ בזה דין דשניים שעשאוה. אכן בתוס’ התם שולל צד זה, וביאר דנידון הגמ’ דקדם ותפס הוי משום די”ל דדמי לקדם אחר ותפס דביטל למעשה ההוצאה דעביד אידך.

והוכחנו דלרש”י דהוי שניים שעשאוה למרות דחשיב מעשה הנחה דידיה ולא חשיב דביטל בזה למעשה ההוצאה, כיון דקדם הוא עצמו ותפס, ואעפ”כ אמרינן דאית בזה לדין דשניים שעשאוה למרות דהוא עצמו חזר ותפס ועביד למעשה ההנחה, מוכח דשיטתו הוי דדין שניים שעשאוה אינו רק דתרי אינשי עבדי למלאכה, אלא גם באדם אחד דעביד לכל המלאכה, מ”מ כיון דההנחה אינה עוד פרט בדין המלאכה, אלא צריכה להיות סיום המלאכה, לכך ודאי משתייכת ההנחה למעשה העקירה וההוצאה ולא נדון בפנ”ע של מעשה הנחה. ולכך הזריקה דינה דתסתיים בהנחה, וכל עוד דקדם ותפס, לא חשיב לצד הספק הזה בגמ’ דהוי סיום של המלאכה אלא מעשה הנחה נוסף דנעשה לסיים את המלאכה. דלא הזריקה אתיא בסיומה להנחה, אלא אתי הוא ועביד מעשה הנחה אחר לסיים את המלאכה.

ואף דבכל מוציא עביד לזריקה לחוד והנחה לחוד בפנ”ע ולא הוי בזה דין דשניים שעשאוה, דלוקח הכל בידו והעקירה דעביד מסתיימת לאחר ההנחה דעביד, דכך דרך מעשה ההוצאה בהעברה, אכן בזריקה דצורת המעשה מלאכה היתה צריכה להסתיים במקום הנחת הזריקה, ואתי זה ותפס, חשיב דעביד להסיום קודם הזמן של מעשה הוצאה זה.

ואדרבא כיון דלרש”י עיקר המלאכה הוא דמסיים הפעולה של ההוצאה, לכך אם תפס באמצע לא חשיב דהוא כמו אחר דביטל למעשה ההוצאה, אלא אדרבא עביד סיום למעשה הוצאה דידיה, ורק דעצם זה דהוא מעשה חדש של הנחה וסיום ולא שמלאכת ההוצאה מסתיימת מעצמה כדרכה, חשיב דהוא כשניים שעשאוה.

ואילו לתוס’ י”ל דאין ‘הנחה’ גדר של סיום המלאכת הוצאה, אלא דהוא מדיני מעשה ההוצאה דצריך למיעבד ‘הנחה’. ולכך י”ל דכיון דאין גדר המלאכה להביאה לידי סיום, אלא רק הוי קיום דין של מעשה הנחה, הרי לכך עצם זה דאתי זה ותפס חשיב ביטול של מלאכת ההוצאה דעביד קודם כמו בבא אחר, ולא חשיב דהוא השתא עביד ‘סיום’ למלאכה, כיון דאין גדר כלל של ‘סיום’, ולכך אף כשהוא עצמו תופס חשיב כמפסיק לעצם המלאכה ולא כמסיימה.

ומה”ט לא שייך בזה גם שניים שעשאוה, דכיון דהוא עצמו עביד גם למעשה עקירה דהוא דין בפנ”ע וגם למעשה ההנחה דהוא דין בפנ”ע, ולא צריך דזה יבוא מחמת זה, ודאי דאי רק הי’ חשיב מעשה הוצאה מעליא היה חייב גם על מעשה הנחה זה, ולא הי’ בזה כלל שייכות לדין שניים שעשאוה, כיון דהוא עביד הן לעקירה והן להנחה, ואין צריכים להיות זה מסיים את זה.

י

ויש להוסיף עוד בשיטת התוס’ ולהוכיח בדבריהם דלא סברי דהנחה הוא גדר של ‘סיום דמלאכת ההוצאה’ ורק דין במלאכת ההוצאה, דיעו’ בתוס’ ה’ ב’ ד”ה אגוז ע”ג מים לאו היינו הנחתו דכתבו דואף על גב דאמרינן בפ”ק דב”מ (דף ט ושם) ספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא ממטי לה לגבי קנין שאני דלא אקרי חצר מהלכת דחצר ילפינן מיד ויד נמי איהו דקא מסגי תותא וקא ממטי לה אבל הכא ממשכן ילפינן ושם לא היה מסתמא אלא כדרך שמצניעים חפצים בני אדם. ובעי אגוז בכלי וכלי צף ע”ג מים אם הוא דרך כך להצניע חפצים או לא אף על גב דודאי לאו כמונח דמי דקי”ל רכוב כמהלך דמי ובריש פרק בתרא (דף קנג.) משמע נמי דאם נותן על אדם כשהוא מהלך דלא חשיב הנחה דקאמר מניחו עליה כשהיא מהלכת ונוטל ממנה כשהיא עומדת ואמרינן נמי בהמוציא (לקמן דף פ.) הוציא דיו כשיעור שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב כתיבתם זו היא הנחתם משמע דוקא כתבן שהניחן במקום שישארו שם לעולם אבל אם שפך לכלי אחר לא חשיב הנחה כיון שהוא מהלך, ע”כ. והנה מוכח משיטת התוס’ דמהלך לא חשיב דהוא נח ולא מהני הנחה, ואעפ”כ מהני באגוז בכלי למרות דחשיב רכוב כמהלך ואינו נח. ובפשטות משמע דעל אף דלא נח מ”מ חייב מחמת דעכ”פ ‘כך דרך להצניע חפצים’ ובזה גופא מתקיים דין ההנחה.

וכן להדיא בתוס’ רא”ש התם דכ’ בסיום תי’ התוס’ וז”ל, דאע”ג דכל הנהו לא חשיבי כמונחים מ”מ הכא מספקא לן דילמא חשיבא הנחה דשמא כך הוא רגילות להצניע חפציו, ע”כ.

ומבואר דאין דין ‘הנחה’ לסיים המלאכה, ולכך אף כשאין החפץ נח ולא חשיב הנחה, ורכוב כמהלך, מ”מ עצם זה ‘דכך רגילות להצניע חפצים’ חשיב ‘מעשה דהנחה’.

[אכן שיטת רש”י קנ”ג ב’ דאין כלל חיסרון בהנחה במהלך משום דאינו נח, דלעולם חשיב כ’נח’ גם בכה”ג, ורק דהוא חיסרון של ‘עקירת גופו’ ויעו’ ב’זכרון שמואל’ מכתבים סי’ ה’]

נמצא דיש להוכיח בשיטת התוס’ דאין ההנחה ‘סיום’ למעשה המלאכה, שהרי אף דהוא רכוב כמהלך ואינו נח כלל להיות מונח, ובעלמא לא חשיב דהוא הנחה כלל כה”ג, מ”מ אם הוי ‘דרך להצניע חפצים’ מתקיים בזה דין הנחה. הרי העולה מכאן דעיקר דין הנחה הוא מ’עיקר מלאכת ההוצאה’, דכשם דיש ‘הוצאה’ כך הוי דין מפרטי ההוצאה להניח ולהצניע החפץ לאחר ההוצאה.

וזהו ביאור שיטתם כפי שבארנו הסוגיא דדף ה’ א’ בעקר הוא עצמו ותפסה, דאין ההנחה סיום למלאכת ההוצאה ולכך לא חשיב לשיטת התוס’ דבאתי הוא עצמו ותפס באמצע הזריקה הוי כשניים שעשאוה כפי שכ’ רש”י, דאין מלאכת ההנחה לתוס’ מדין סיום מלאכה דנימא דבעקר הוא עצמו ותפס חשיב דהוא עצמו סיים להמלאכה וכמשנ”ת, אלא הוי הוא כאדם אחר דהפסיק מעשה ההוצאה הקודם וביטלו. וכן לא שייך כלל לדין שניים דעשאוה, כיון דדין ההנחה דעביד הוא חלק מדיני ההוצאה לפי התוס’ ולא אתי לסיים המלאכה דקודם לכן וכדחזינן דסגי בהצניע ע”א דהולך, דלא הסיום עיקר אלא צורת המעשה דהנחה. ולכך אף דהוא עצמו עקר ותפס וסיים המלאכה לא חשיב דנעשתה צורת המלאכה בזה דהוא סיימה, דאין סיום חלק מעיקר המלאכה, אלא ‘הנחה דהצנעה’, ובזה שעקר אין בזה ‘מלאכת הנחה’ אלא ‘הפסקת מעשה ההוצאה’ כמו בנעקר אחר ותפס, וכמשנ”ת.

 

עוד יש להוכיח כן מעיקר יסוד דין עקירה בשיטת התוס’ יעו’ בגמ’ ח’ ב’ אמר רב יהודה: האי זירזא דקני, רמא וזקפיה רמא וזקפיה – לא מיחייב עד דעקר ליה. וביאר רש”י, רמא וזקפיה רמא וזקפיה – הוליכו אמות הרבה ברשות הרבים כענין הזה, שלא נטלו כולו מן הקרקע, אלא זקפו והשליכו וחזר וזקפו והשליכו – אין זו עקירה.

והק’ התוס’ ד”ה לא דתימה מאי קמ”ל פשיטא דלא מיחייב כיון דלא עקר ועוד מה שייך הכא הך מילתא וי”ל דקמ”ל דאע”ג דדרך להוליכם בענין זה שאינן קלין לנושאן והוי כמו עומד לכתף דאמרי’ לעיל (דף ה:) דחייב אפ”ה פטור ומשום דלעיל איירי בכיתוף עמוד ט’ ברה”ר ורבים מכתפים עליו נקט ליה הכא ודוקא רמא וזקפיה דכשהניח ראשו האחד חוץ לד’ אמות עדיין ראשו השני מונח בתוך ד’ וכשחזר ומשליך ראשו הב’ חוץ לד’ אמות עדיין אינו מתחייב דהוי כמגרר החפץ עד שהוציא ראש החפץ חוץ לד’ אמות והניחו דאע”פ שחוזר ומושכו לחוץ פטור שלא נעשית המלאכה בבת אחת אבל אם מגרר זירזא דקני בבת אחת וכו’

וחזינן בשיטת התוס’ דהסלק”ד הכא הוא דלא צריך כלל עקירה כיון דדרך להוליכם בענין זה, וכשם דדרך להוליך בכיתוף מהני אף לענין דלא יחשב הנחה בהוצאה, ה”ה בעקירה לא יצטרך גם עקירה בכה”ג. והמסקנא היא דאף דהי’ מקום לומר כן, מ”מ כיון דראשו השני עדיין בתוך ד’ אמות לא חשיב דנעשית המלאכה בב”א כה”ג.

ולכאו’ תמוה דהא מה מהני דכך דרך הוצאה, והא בעינן ‘עקירה והנחה’ להיות מתנאי החיוב של מלאכת ההוצאה, וכל עוד דליכא להו, מה אכפת לן שכן דרך ההוצאה ב’זירזא דקני’ בכה”ג, אבל הא ליכא לעקירה והנחה.

ומוכח ומבואר דשיטת התוס’ דאין דין מצד עצמו של עקירה והנחה, והם אינם אלא מחמת דכן צורת ההוצאה לעקור ולהניח בסיומה, וזהו כדכ’ התוס’ דאין ההנחה סיום המלאכה, ואף דלא נייח חשיב הנחה אם רק דכן דרך להצניע דכך הי’ במשכן, דהוא גופא דרך צורת ההוצאה דהיתה במשכן בעקירה והנחה.

אכן לשיטת רש”י דהעקירה וההנחה הם מתנאי החיוב, ודאי דאין לומר דיהי’ סלק”ד דלא יצטרך עקירה מחמת דכן דרך הוצאה, שהרי אין שייך לחייבו בלא דיהי’ עקירה והנחה.

 

ולכך אכן לתוס’ גם במסקנת דבריהם כל החיסרון בזירזא דקני הוא רק משום דלא היתה הוצאת ד’ אמות בב”א, וחסר בעיקר צורת ההוצאה למרות דאין לתוס’ לשיטתם חיסרון בעקירה בכה”ג, כיון דכך דרך ההוצאה, ואילו ברש”י מפורש דהחיסרון הוי משום דאין זו עקירה. [ויעו’ שם בשיטות הראשונים ובשיטת הרמב”ם בענין, ואכמ”ל]

יא

ונמצא דביאור השיטות לדברינו הוא, דלרש”י גדר העקירה וההנחה הוא דין במעשה ההוצאה, דאף דיסוד דין ההוצאה הוא מעשה ההוצאה עצמו, מ”מ בעינן דיתחיל ע”י מעשה עקירה ויסתיים בהנחה. ואילו לתוס’ הן עקירה והן הנחה הוו כל אחד ‘קיום דין’ מעיקר דין מלאכת ההוצאה, ולא רק תחילת וסיום המלאכה.

 

ואפשר דיש לבאר לפי”ז בהא דנחלקו רש”י ותוס’ בסוכה מ”ג א’, דלרש”י דווקא בהוצאה בעינן דהעקירה תהא ע”מ להוציא מרשות לרשות, ואילו בהעברת ד’ אמות לא בעינן. והתוס’ שם תמהו דמה”ת לחלק דהא בתרוויהו בעינן עקירה והנחה, ומה”ת לומר דיהי’ חלוק בהעברת ד”א דלא יצטרכו בו עקירה ע”מ להוציא.

והנה ברש”י הכא ה’ ב’ כתב דהא דבעינן ע”מ להוציא הוי משום דבעינן דווקא מלאכת מחשבת.

וידועים דברי הגר”ח [הובאו בגרא”ז פ”ג מגניבה ה”ב ובכתבי וגנזי הגר”ח] בכתובות ל”א א’ ליישב הא דק על הרמב”ם דפסק דעקירה צורך הנחה לפטור מתשלומין ואעפ”כ פסק בה”ה דאם אמר זרוק גנבותיך לחצרי ואקנה דלא פטור אא”כ או’ לא תקני גנובתיך עד דתנוח בחצרי, ואל”כ מכי מטיא לאור חצירו קניא ומתחייב לא הוי עד שתנו, ומדוע לא פטור משום עקירה צורך הנחה. ובתוס’ בכתובות הק’ כן, עיי”ש. ותי’ הגרח”ס דבד”א כל הד”א ברה”ר הם גורמי החיוב ולכן פטור משום קלבדר”מ, ולכך פטור בזריקת שיראין. אבל במוצא מרשות לרשות אין עיקר גורמי החיוב אלא ההוצאה ואינו חייב אלא בעקירה וההנחה והם עצם גורמי החיוב. אבל מה שנגמרה המכירה מכי מטא לאויר חצרו, זה הרגע אינו מעיקר גורמי החיוב.

 

וכיון דלמעשה עיקר המלאכה היא ההוצאה, הרי שפיר י”ל דכל מה דבעינן גם לעקירה והנחה זהו לחשיבות מעשה המלאכה, ורק דודאי גם בזה בעינן דיהי’ בהו דין מלאכת מחשבת.

וכן מדויק מלשון הגר”ח דכ’ דעיקר המלאכה זה ההוצאה ואינו חייב אלא בעקירה וההנחה, והיינו דהמלאכה היא ההוצאה, ואילו גורמי החיוב הם העקירה וההנחה.

 

וכיון דמלאכת ההוצאה לא שייכא לעקירה והנחה, לכך אם לא חשב נמי בהו דיהי’ להוצאה מרשות לרשות לא חייב בזה. משא”כ בהעברה דכל המעשה מהעקירה ועד להנחה הוא דין המעשה המחייב של לעקור ולהעביר ד’ אמות עד שיניח אחר ד’ אמות, י”ל דאף דלא חשיב במעשה העקירה, שפיר מהני מחשבתו במעשה העברה אח”כ, דהכל בכלל. משא”כ מעשה ההוצאה לא שייך כלל לדין העקירה וההנחה.

 

אכן נראה דכל יסוד הדברים הנ”ל הוא רק משום דאמרינן דכל נדון העקירה וההנחה הוא לחיוב המעשה הוצאה, דבעינן דיהי’ תחילה וסוף להוצאה. ולכך אף דחשיב על עיקר ההוצאה מרשות לרשות, כיון דעל המעשה מחייב דעקירה והנחה לא חשיב חסר בכוונת המלאכת שבת. משא”כ בהעברה דכל העברת ד’ אמות הוי חדא מעשה מלאכה סגי במחשבה בהעברה עצמה. אכן אי נימא דדין העקירה וההנחה הם דינים נוספים במלאכת ההוצאה, דכשם דהוי מלאכת הוצאה והעברה יש בהם גם דינים של עקירה והנחה, הרי לפי”ז ודאי דלא מהני אף בהעברה מחשבה בעצם העברה, דאין כל שייכות לדין העקירה וההנחה דהוא קיום דין בפנ”ע במלאכת העברה. ורק משום דאמרינן דכל יסוד דינו הוא רק למיעבד למעשה המלאכה, ורק דבהעברה, כל יסוד דין המלאכה הוא מלאכת העברה ד’ אמות לכך הוא דאמרינן דסגי במחשבה בהעברה עצמה ולא בעינן נמי בעקירה והנחה דהם נמי חלק מהעברה, ולכך סגי כשחושב בהעברה ולא בעי נמי כשחושב בעקירה דהכל חדא מעשה מלאכה עצמו של ‘העברה’ וכשחושב במקצתו סגי. משא”כ כשחושב ב’הוצאה’ אין לזה שייכות ל’עקירה’, דאין לה כל שייכות ל’הוצאה’, דהעקירה אין בה ‘הוצאה’, ורק דה’עקירה וההנחה’ מצטרפים להיות ‘מעשה’ למלאכת ההוצאה, דרק ע”י דעוקר ומניח חשיב דעביד ‘מלאכת משא’ להוצאה [יעו’ רשב”א ורמב”ן ריש פרקין דעיקר ההוצאה מחמת משא]

ויש להוסיף עוד בביאור הדברים דהנה ודאי אין לומר דבהוצאה יהיו העקירה והנחה רק גדר של חיוב על מעשה המלאכה, ואילו בההעברה יהיו חלק מהמלאכה עצמה, דלא מסתבר דדין העקירה וההנחה יהי’ חלוק בין הנך ב’ מלאכות, אלא רק דהוצאה דעיקר המלאכה היא רק ההוצאה עצמה דהיא חפצא דהמלאכה, ואילו העקירה וההנחה שייך ל’מעשה המלאכה’, ואילו העברת ד’ אמות כל יסוד עניינא הוא ‘מעשה העברה של ד’ אמות’ וממילא ‘מעשה המלאכה דהעקירה וההנחה’ גם הם מצטרפים להיות חלק ממעשה המלאכה דהעברה. דאין הכא בעצם מלאכת הוצאה, ורק דמעשה ההעברת ד’ אמות הוא גופא המלאכה ולכך מעשה העקירה וההנחה גם הם חלק ממעברה העברה.

ונראה לפי”ז ליישב קו’ הגרא”ז על יסוד הגר”ח הנ”ל מדברי הגמ’ ו’ דהגמ’ או’ דלא דמי הוצאה דרך כרמלית למעביר דרך ד’ אמות דגם בד’ אמות אי מנח בתוך ד’ אמות פטור ומ”מ כי מנח בסוף ד”א חייב ה”נ ל”ש. ודוחה הגמ’ מי דמי התם לגבי האי גברא מקום פטור לכו”ע מקום חיוב הוא וכו’. ומוכח מלשון הגמ’ דבד”א ברה”ר אין כל הד”א גורמי החיוב אלא עיקר החיוב הוא מה שמוציא ממקום שבתחילת ד’ למקום שבסוף ד’. וכן למעשה דעת הבעה”מ ר”פ הזורק דאף ד’ אמות הוא גדר של הוצאה דד’ אמות של אדם חשיב רשותו, וחשיב דמוציא מרשותו.

אכן לדברינו יל”ש דברי הגר”ח כיון דבד’ אמות אין לחפצא של מלאכה מצ”ע כבהוצאה דעצם ההוצאה מרה”ר לרה”י היא המלאכה, והעקירה וההנחה רק למיעבד למעשה המלאכה. אלא דבעברה, כל ענין ההוצאה הוי מחמת ‘מעשה המלאכה דהעברה’. ולכך אין הד”א עצמם מקום חיובא דאין בהם מידי דאינו כמו המקום שבין רה”ר לרה”י, אלא רק דאחר דעביד ‘מעשה ההעברה של ד’ אמות’ זהו גופא חל החיוב לחייבו.

ואף לדברי הבעה”מ דחשיב דהעברת ד’ אמות נמי חשיב הוצאה מרשותו דד”א של אדם, ודאי אין לומר דעצם הנחת חפץ ברה”ר חשיבא מקומו של חפץ ועוקר ממקומו, שהרי כמו דחזינן בגט ל”ש מקום של חפץ כלל ברה”ר ורק בסימטא. ואדרבא הכא מה שייכות לגבי חפץ להיות מקומו ברה”ר, וכי בגלל דמונח יהי’ זה מקומו, והלא השתא פה ואח”כ שם. [ולא דמי לגט דהוא נדון בין רשותו לבין רשותה, והוא ביחס אליהם, משא”כ לחפץ להוצאת שבת מה שייך מקום דהחפץ גם ביחס אליו, וכי הוא שייך לו] ורק דגם בחפץ כל הנדון דאמרה תורה דאחר דעוקר ומעביר החפץ ד’ אמות עולה דמעשה ההעברה העביר חפץ והוציאו ממקומו של אדם זה לחוץ ממקומו, וזה חיוב מלאכה העברה, אך ודאי רק כשסיים מלאכת העברה זו, אמרינן דהתקיים למעשה הוצאה זה, אך קודם לגמר סיום המלאכה לא חשיב דהי’ כלל מקום חיובא בעצם ה’ד’ אמות’, דלא הי’ בהם אלא קיום ל’מעשה העברה’ ולא היו הם עצמם ‘מקום האיסור’ כמקום ההוצאה שבין רה”ר לרה”י.

ויסוד הדברים הנ”ל נראה דהוא תואם עם שיטת רש”י דכל נדון עקירה והנחה אתי למיעבד תחילה וסיום למלאכה, לכך אמרינן דבאמת עיקר המלאכה היא ההוצאה ואילו העקירה וההנחה אתו למיעבד למעשה המלאכה, דהוא תחילת וסוף המלאכה. ובהעברה הוי הכל חדא עניינא של מעשה מלאכה של העברת ד’ אמות. אכן להתוס’ אין לומר דהעקירה וההנחה אתו לתחילה וסיום המלאכה, דכפי דחזינן בתוס’ שיטתם היא דההנחה אינה סיום למלאכה.

י”ב

ולפי”ז יש לבאר נמי הסוגיא דלעיל בשניים דעשאוה דלתוס’ כפי המבואר בסוגין הסלק”ד לחייב הוא דווקא את המניח דעביד לגמר המלאכה, ואילו ברש”י כפי דדייקנו בסוגיא דלעיל משמע דהנדון הוא גם לחייב את העוקר. די”ל דלתוס’ לשיטתם דהנחה היא דין מדיני מעשה ההוצאה, שפיר י”ל דאין צד לחייב על חלק התחלתי של צורת מעשה ההוצאה, ורק כשנגמרה והושלמה צורת המלאכה יש לחייב את המשלים, ולכך אין סלק”ד לחייב את העוקר והמוציא. וזהו נמי שיטת התוס’ בסוגיא דלעיל דאף איסור דרבנן אין על העוקר בלבד מחמת ה’מעשה עקירה’ כיון דאינו אלא ‘טלטול’ בעלמא, דלא חשיב דנעשתה כלל צורת המלאכה. אכן לרש”י ודאי דצורת המלאכה הוי רק ב’הוצאה’ עצמה וע”ד הגר”ח, ואילו העקירה וההנחה הם רק ‘גורמי החיוב’, דהיינו הם הפעולה ו’מעשה מלאכה’ לחייב על ה’מלאכת הוצאה’, ולכך שפיר י”ל דלסלק”ד כשם דיש לחייב את המסיים את הפעולה, כן מה”ט יש לחייב את המתחיל את הפעולה, דאין זה עדיף מזה, אך לתוס’ רק זה דעביד לההנחה חשיב דהסתיימה צורת המלאכה עצמה.

י”ג

ומעתה יש לדון בשיטת רש”י בידו לא נייח, דגם כפי דהבינו התוס’ בדבריו דאף כשהיד באותה רשות של הגוף לא חשיב דנייח, וכפי דאמרנו לעיל לפי המבואר בריטב”א בדעת רש”י להלן צ”ב א’ דכשהחפץ ביד לא חשיב דהוא מונח בקרקע, ורק כשהוא בכתיפו חשיב דהוא מונח בקרקע, והוכיחו התוס’ מעוקר מיד בעה”ב דחשיב מונח דאל”כ לא יחשב עקירה ורק מחמת דהוי עקירה ממקום מונח, הרי דלרש”י שפיר י”ל דכל נדון הסוגיא הוא דווקא לגבי המהלך בעצמו, דאילו בעוקר מיד אחר דנח, ודאי דזה שנח על אף דידו לא חשיבא דהיא בקרקע, מ”מ כיון דהיא טפילה להגוף דחשיב דהוא עומד בקרקע, ממילא חשיב דיש בזה עקירת קרקע, אף דמעשה העקירה הוא מהיד ולא חשיב דעוקר מהקרקע ממש, ורק דמ”מ היד טפילה להקרקע. ואף דלמעשה ההוצאה כה”ג חשיב דמוציא למעלה מי’, אך עכ”פ גם מקום היד  טפל להקרקע הגם דחשיב דעוקר ממקום גבוה מי’.

אכן כשדנים על עקירה והנחה בשיטת רש”י, דהוא מעשה המלאכה והפעולה של מעשה העקירה וההנחה, אין כל ראיה מהא דחשיב מונח מיד בעה”ב, דאף דודאי ידו טפילה לגופו דטפל להקרקע וחשיב למעשה גם כשהוא בידו דאית ביה דין הנחה, מ”מ כשהוא עצמו עוקר מרשות לרשות כשהחפץ בידו ולא עקרו מהקרקע אלא הניחו בידו, בזה י”ל דאין מעשה עקירה מהקרקע, כיון דהמעשה הליכה בידו לא חשיב מעשה עקירה מהקרקע כלל, דאין חפץ שביד מתייחס להקרקע [דאף דלמעשה טפל לגופו דהוא טפל לקרקע, מ”מ יחס המעשה עקירה אינו מהקרקע, וכדחזינן במשנה צ”ב דחשיב כי האי מעביר גבוה מי”ט דלא בכתיפו וכדאיתא בריטב”א] ולכך כשהולך לא חשיב דעביד מעשה עקירה מהקרקע אלא אזיל עם החפץ.

וזהו דמבאר רש”י דידו לא נייח  הלכך כי הוציאה  לא עקר מידי, ואין דרך הוצאה בלא עקירה והנחה, ע”כ, דדגש הדברים הוא משום דאין דרך הוצאה בלא עקירה והנחה היינו דאף דלמעשה יש הכא עקירה והנחה דהא הגוף נעקר עם החפץ שבידו, מ”מ כיון דאין דרך עקירה בלא הוצאה והנחה, היינו דלא סגי בעקירה גרידא אלא בעינן ‘דרך הוצאה’ והיינו ‘מעשה ופעולה של עקירה והנחה’ דזהו המחייב על מלאכת ההוצאה, דאין דרך הוצאה בלא עקירה והנחה, דהם חלק מצורת מעשה המלאכה של ההוצאה, דכך דרך המשא והטלטול בהוצאה. ולכך בחפץ שביד הגם דנעקרת עם הגוף, מ”מ לא חשיב בעקירת הגוף דהוי עקירה גם להיד, דהיד היא נדון בפנ”ע. וכשמניח ביד בפנ”ע לא הוי מעשה העקירה בגוף מישך שייך אליו להחשיב עקירת חפץ מהקרקע. ואף דהגוף עצמו חשיב דמישך שייך להקרקע, וכשהחפץ על כתיפו חשיב כנעקר מן הקרקע ממש, מ”מ ביד שאני.

 

יד

ובשיטת התוס’ דההנחה אינה רק דין של סיום המלאכה, אלא הוי קיום דין מפרטי המלאכה, וכדחזינן בתוס’ ה’ ב’ דאפ’ דרכוב כמהלך באגוז ע”ג מים מ”מ חשיב הנחה כי כן דרכו להצניע, דבזה יש קיום דין להנחה על אף דלמעשה הולך ולא נח ולא חשיב בזה מונח לשיטת התוס’ ואעפ”כ לענין דין הנחה סג בזה דאינו גדר של סיום והנחה ורק קיום דין של דיני מלאכת הוצאה להצניע את החפץ. הרי יל”ש בזה את קו’ רע”א ג’ ב’ על התוס’ דאמאי בעומד לפוש אי אמרינן דעקירת גופו לאו כעקירת חפץ אכתי יש לחייבו מחמת העקירה הראשונה והא כיון דאם יבוא אחר ויטול מהעומד לפוש ודאי דיתחייב, א”כ ע”כ דבטלה עקירה ראשונה, והיאך אמרי התוס’ דהעקירה קיימא ומתחייב עליה.

ולדברינו י”ל דאין העקירה מתבטלת ע”י סיומה בהנחה, כמו לשיטת רש”י, אלא גמר מלאכת ההוצאה הוא כשעביד ‘קיום דין’ של מלאכת הנחה, לכך אף דעומד לפוש ולכאו’ סיים הפעולה, אין בזה אכתי להחשיב דבטלה מלאכת הוצאה והסתיימה, כיון דסיום המלאכה אינו ב’מלאכת סיום’ דהנחה, אלא ב’קיום דין דהנחה’ והואיל ו’עומד לפוש’ אין הוא קיום דין של הנחת החפץ שבידו, ורק ‘הנחת גופו כהנחת חפץ’ היא מעשה הנחה דדמי למצניע וכו’, לכך לא בטלה מלאכת עקירת החפץ גם כשהאדם עומד לפוש עד דעביד את הנחת החפץ ממש בדין ד’הנחת גופו כהנחת החפץ’.

 

ט”ו

והנה הבאנו דהתוס’ ה’ ב’ ביארו את הסוגיא להלן קנ”ג דפטור כשהניח עליה כשהיא מהלכת וכו’ דהוא משום דמהלך לא חשיב דנח, ואילו ברש”‘י קנ”ג כ’ ד”ה מניחו עליה כשהיא מהלכת דלאחר שנעקרה ללכת, דלאו עקירה היא, כדאמר בפרק קמא (שבת ג, א) גבי הטעינו חברו אוכלין ומשקין, ע”כ. ולכאו’ צ”ע הוכחת רש”י דמאי הוכחה הוי מנדון דעקירת גופו. וביאר בזכרון שמואל סי’ ה’ דהריעותא היא משום דחסר בעקירת הגוף כיון דכבר מהלכת.

נמצא דלשיטת התוס’ אם רק היה ‘נח’ היה בזה גם עקירת הגוף, ואילו לרש”י אין חיסרון דאינו נח, ומאידך לרש”י דליכא כה”ג כלל עקירת הגוף.

ולדברינו י”ל, דלרש”י דעקירה והנחה הוי גדר בפעולה, הרי ממילא כיון שכבר הולכת התחילה הפעולה קודם שהניח החפץ ותו ליכא עקירה.

משא”כ לתוס’ עד עתה לא הי’ הוצאת חפץ, ורק בפסיעה שלאח”כ זהו גופא עתה יש עקירת החפץ, ועתה גופא חשיבא בפסיעה דעבדא הבהמה עקירה להחפץ, דעד עתה לא התייחס העקירה להחפץ.

והיינו דלתוס’ דההנחה אינה גדר ב’מעשה’ אלא בעיקר ה’הוצאה’ לכך אף דהתחילה ללכת קודם לכן, הא לא הי’ עדיין חפץ על הבהמה, ורק השתא עבדא בפסיעה הזו לעקירת חפץ ע”י עקירת רגלה. משא”כ לרש”י כל נדון עקירת גופו, הוא הפעולה דעביד בעקירה, וכיון דכבר התחילה הבהמה לעקור רגלה קודם שהניח עליה את החפץ, חסר בפעולת העקירה.

ולכך לתוס’ דהוא גדר בהוצאה עצמו, שפיר נדון דעקירת גופו דעי”כ חשיב דנעקר החפץ עצמו, דזהו עיקר דין העקירה להחשיב דהוא כחלק מההוצאה עצמה, משא”כ לרש”י דרק בעינן להחשיב דהתחילה או הסתיימה ‘פעולת ההוצאה’ לא בעינן דתתייחס הפעולה להעקרות החפץ עצמו, ורק כיון דהוא עצמו החל להעקר, חשיב מעשה עקירה נמי לענין החפץ.

 

ט”ז

ולפי”ז יש לבאר בהא דדן ר’ שמואל בזכרון שמואל סי’ ה’ אי בעומד לכתף לתוס’ ובא אחר ונטל יהי’ חייב. והגרצ”פ הוכיח מהא דמפורש בשיטת רש”י ה’ ב’ להדיא דבעומד לכתף בתוך ד’ אמות פטור אף זה הנוטל ממנו.

אכן אפשר דאין מכאן כלל ראיה לנדון ר’ שמואל דהוי בשיטת התוס’, די”ל דחלוקים בזה רש”י ותוס’ל לשיטתם. דדווקא לרש”י דהעקירה וההנחה הם המעשי מלאכה והפעולה של ההוצאה, הרי לכך שפיר אם עומד לכתף הוא באמצע הפעולה וכלשון רש”י התם דעומד לכתף לאו עמידה היא, ולכך כשבא אחר ונטלו גם הוא פטור, דלקח ממישהו שהוא באמצע הפעולה ולא עקר מן הקרקע ממקום נח.

אכן התוס’ הא אמרי להדיא בדף ח’ ב’ ד”ה לא ביארו הסלק”ד לחייב מגרר זירזא דקני למרות דלא עקר ממקומו דהוא משום דאע”ג דדרך להוליכם בענין זה שאינן קלין לנושאן והוי כמו עומד לכתף דאמרי’ לעיל (דף ה:) דחייב אפ”ה פטור ומשום דלעיל איירי בכיתוף עמוד ט’ ברה”ר ורבים מכתפים עליו נקט ליה הכא, ע”כ. הרי דנדון דמכתף הוי משום דהגם דהוא עומד כיון דכך דרכו לכתף לא חשיב הפסק. הרי דהכל משום דדרכו בכך, ואף דחשיב למעשה גם בעומד לכתף דהוא עומד מ”מ כיון דכך דרכו לא חשיב עמידה, ומה”ט רוצה התוס’ לומר דגם כשאין עקירה מ”מ כיון שכך הדרך להוצאה לא יצטרכו גם כלל לעקירה [והיינו דודאי אין לומר דמחמת כן יחשב ‘כאילו עקר’ דהא ודאי ליכא כלל עקירה, ורק דאמרינן זה גופא דכה”ג ל”צ עקירה כמו דמה שעומד לכתף לא חשיב הפסק למעשה ההוצאה] ודלא כרש”י ה’ ב’ דביאר דכיתוף כלל אינו עמידה, דרש”י לשיטתו דהנחה היא סיום הפעולה, וכשעומד רק לכתף, ודאי אינו מסיים ורק מכתף תוך כדי הליכה.

אך התוס’ אזלי לשיטתם דההנחה אינה משום סיום הפעולה, ורק דבעינן דיהי’ קיום דין מדיני מלאכת ההוצאה דכשם דהוי קיום דין בהוצאה עצמה יש קיום דין בעקירה והנחה. וכדחזינן בתוס’ דהיכא דדרך הוצאה בלא עקירה, סלק”ד דלא יצטרכו קיום דין של עקירה כלל. ולכך לשיטתם גם בעומד לכתף הגם דאינו סיום המלאכה, הא מ”מ עומד, וחשיב ‘הנחה’. ורק משום דאמרינן ד’כן דרך ההוצאה’ לעמוד בכיתוף, לא חשיב דהוא ‘הנחה’ ל’הוצאה’ אלא אכתי הוא באמצע מלאכת ההוצאה עצמה, דכן דרכה.