בביאור מחלוקת רש”י ותוס’ בדין דקלוטה ובדין הנחה
מבואר בסוגיין דנחלקו רש”י ותוס’ אי אמרינן קלוטה כמי שהונחה במקום פטור. דתוס’ סובר דאמרינן ולכך יהי’ פטור, ולכך כ’ התוס’ דאומר ר”י דהא דקאמר הש”ס אבל למטה מעשרה ד”ה חייב דאמרינן קלוטה כמי שהונחה היינו לרבנן אבל לר”ע קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא ומחייב משום דילפינן זורק ממושיט דאי סבר כמי שהונחה דמיא לא הוה מצי למילף זורק ממושיט דהא לא דמיא כלל דכיון דכמי שהונחה דמיא הוי זורק למעלה מעשרה כזורק מרה”י למקום פטור וממקום פטור לרה”י ולא דמי כלל למושיט שהוא מרה”י לרה”י ורה”ר באמצע. אלמא ע”כ כיון דסבר ילפינן זורק ממושיט סבר קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא. והשתא אתי שפיר דפריך למימרא דפשיטא ליה כו’ ואתי נמי שפיר דלא מצי למימר לעיל אבל למעלה מי’ ד”ה חייב דילפינן זורק ממושיט דלר”ע לא מצי למילף כיון דסבר כמי שהונחה דמיא.
אכן רש”י ד”ה זורק ממושיט כתב דאילו במושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, אפילו למעלה מעשרה קיימא לן בפרק הזורק דחייב, דיליף מעגלות של מדבר שמושיטין את הקרשים מזו לזו, והן רשות היחיד וביניהם רשות הרבים, ולא היו זורקים אותן, שלא יתקלקלו.
ויעו’ כן בדברי הרמב”ן ד’ א’ דכ’ דנראה דלמעלה מעשרה כיון דאיתפליג ליה רשותא מקרקע דהאי רשות ליכא למימר כמי שהונחה לפוטרו, דאלת”ה למטה מעשרה בשתי דיוטות הו”ל ר”ע לפטור ורבנן לחיוב ואנן איפכא אשכחינן ודברי הכל חייב קאמרינן, ע”כ.
וצ”ב מדוע לרש”י והרמב”ן לא אמרינן דהיא קלוטה למקום פטור כשיטת התוס’.
וביארו בזה ע”ד ע”פ מה דנחלקו רש”י ותוס’ להלן ק’ א’ אי במתגלגל ע”פ קרקע בעינן לדין קלוטה. דבשיטת התוס’ מבואר דלא חשיב מונח אפ’ דהוא ע”ג קרקע אא”כ נימא בזה דין קלוטה. ואילו בשיטת רש”י בע”ב מדוייק דרק באויר הוי נדון אי מחשבינן לכה”ג מונח ואי אמרינן דין קלוטה, אמנם במתגלגל ע”פ קרקע ודאי חשיב מונח בקרקע. [והא דכ’ רש”י שם בע”א דאף היכא דמונח על קרקע בעינן לדין קלוטה, הוא כשמונח על דבר בולט שאינו ממש על הקרקע עצמה, ולכך לא מתייחס אליו חשיבות הנחה דמקום ד’ של הקרקע]
ולפי”ז כתבו דנחלקו רש”י ותוס’ בגדר דין דקלוטה כמי שהונחה, דלרש”י הוי דין קלוטה כמי שהונחה על הקרקע ממש, שהרי לרש”י כשהחפץ על הקרקע, פשוט דהוי הנחה, וכל הנדון הוא רק כשהוא באויר, ולכך י”ל דעיקר הגדר הוא להחשיבו כנח ע”ג קרקע, ולפי”ז י”ל דלכך לא מהני להיות קלוטה באויר דלמעלה מי”ט, כיון דעיקר הקלוטה הוא רק להחשיבו דנח בקרקע.
ואילו לתוס’ דחזינן בשיטתם להלן ק’ א’ דגם כשמתגלגל בארץ חסר בדין ההנחה, לכך י”ל דעיקר דין קלוטה לשיטתם הוא דחשיב כמי שהונח החפץ ועצר באמצע זריקתו, ולכך סגי לזה גם לומר דהוא כהונח באויר, דהנדון אינו להחשיבו כהונח בארץ, שהרי גם אם יונח בארץ לא חשיב אכתי דיש לו דין הנחה כל עוד הוא מתגלגל, דעיקר דין הנחה הוא דחשיב דעוצר, ולזה י”ל דאף אם עוצר באויר מדין קלוטה, חשיב שפיר דהוא הונח, ולכך אכן לשיטת התוס’ מהני דין קלוטה אפ’ באויר, ואף באויר דהמקום פטור דלמעלה מי”ט חשיב כהונח.
אכן דלמעשה צ”ע דהא התוס’ בסוגיין ד”ה אבל דנו שיועיל דין קלוטה כשהחפץ בידו של עני, ויעו’ דחידשו דלא מהני קלוטה כשהוי ביד. [ויעו’ בגה”ש בסתירת דבריהם מלהלן צ”ב, ובתוס’ רא”ש ובחזו”א בסוגין] ומוכח דאף כשהוי מונח ביד ובודאי אינו עכשיו במצב זריקה או מתגלגל, מ”מ בעינן לומר קלוטה. וע”כ דיש דין קלוטה גם לענין להחשיב דהוא כמונח ממש בארץ, ולא סגי לומר דהונח באויר.
ולכאו’ מוכח דהוו ב’ דינים של קלוטה גם לענין דמתגלגל וגם להחשיב כמונח בארץ. וצ”ע דמה”ת לומר ב’ דינים אלו.
אם לא דנאמר דגם ביד לא חשיב מונח, והוי כנזרק, ולכך בעינן דין קלוטה. ואף דהתוס’ לעיל ג’ א’ נחלקו על רש”י דסבר דידו ממש לא נייח, אלא ביארו דהוא רק משום ידו בתר גופו גרירא, י”ל וכדאיתא שם בחי’ הר”ן והריטב”א דאתו רק להוסיף דאף אם יונח בארץ או בג”ט סמוך לארץ מ”מ ידו בתר גופו גרירא. ואכן להלן צ”ב יעו’ בתוס’ דכ’ בתחילת דבריהם דלמעלה מג’ חשיב דלא נייח. [ורק בסו”ד הביאו דהטעם משום ידו בתר גופו גרירא]
עוד יש להעיר, דאי נימא בשיטת התוס’ דקלוטה חשיב כהונח באויר, צ”ב מדברי התוס’ להלן ח’ א’ לענין קלוטה, בכוורת, דביאור דהכוורת עצמה נעשית רה”י כשתנוח והוי כזורק מרשות היחיד לרה”י דרך רה”ר דפטור כדאמר לעיל (דף ד.) דלא יליף זורק ממושיט ואפילו לר’ עקיבא דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא הכא פטור דכל מקום שהיא מונחת חשיב רה”י השתא משמע דפשיטא ליה לאביי דחשיבא כאילו נחה אחר שנעשה רה”י ובפ’ הזורק (לקמן צט:) בעי ר’ יוחנן בור ט’ ועקר ממנו חוליא והשלימו לי’ והניחו ברה”ר עקירת חפץ ועשיית מחיצה בהדי הדדי קאתו ומיחייב או לאו וכו’, ע”כ. ומשמע מדבריהם דהנדון הוא דתחשב הכוורת מונחת על רה”י, וממילא לא חשיבא דזרק חפץ לרה”ר, כיון דע”י שהכוורת נחה ברה”ר מיד נהפך גם המקום תחתיה לרה”י. ולכך כ’ התוס’ בדבריו דאף לר”ע דקלוטה כמי שהונחה, וחשיב מונח, אף טרם דהונח ממש על קרקע דרה”ר, מ”מ י”ל דכל מקום שהיא מונחת חשיב תחתיו רה”י.
והנה אי נימא דדין קלוטה הוי כאילו מונח באויר, א”כ מה”ת לומר דגם המקום תחתיו יהי’ חשוב רה”י. ומדוע לא יתחייב על זריקת הכוורת [אא”כ נימא כפי שיש שביארו דעת התוס’ הנ”ל (ויעו’ חי’ ר”ח הלוי) דאין הכוונה כאילו מונח על רה”י, אלא דהכוורת עצמה בכל מקום שנחה יש לה דין רה”י] ולכאו’ מוכח דס”ל דדין קלוטה חשיב כמונח ממש על הארץ, ולכך יש לדון דגם למקום תחתיו יהי’ דין רה”י דחשיבא הכוורת מחמת דין קלוטה כנח תחתיו. [אכן דדברי התוס’ דף ח’ למעשה סותרים דברי התוס’ ד’ ב’, שהרי בדף ח’ כתבו דלר”ע הוי דין קלוטה, ודלא כמש”כ בסוגיין להכריח דלר”ע לא הוי דין קלוטה, דא”כ יהי’ חשוב כנח במקום פטור. אלא דבתוס’ רא”ש ג”כ נקט טעם זה בדברי ר”ע בסוגיין, ויעו’ בדבריו מש”כ. ומאידך כ’ להדיא בדף ח’ כדברי התוס’ שם דבקלוטה הוי חשיב דמקום שנח הוי נמי רה”י.]
כן לאידך גיסא יל”ע במשנ”ת בשיטת רש”י דחשיב כמונח בארץ, ולפי”ז לכאו’ הא דאין חיסרון של מקום ד’ הוא משום דחשיב קלוטה כמונח בארץ, ובארץ יש מקום ד’. אלא דלפי”ז צ”ע מה החילוק בין עקירה להנחה בע”ב, והא אם הוי דין דכאילו ממש כמי שהונחה בארץ אין לחלק בינהם, דהא בתרוויהו חשיב דמונח בארץ ממש.
ובעיקר מש”כ דלרש”י למ”ד קלוטה אין זה דל”צ מקום ד’ אלא דהוי עי”כ מקום ד’ כיון דהוא כמונח בארץ הוא נגד לשון הגמ’ דמשמע דנחלקו אם בעינן מקום ד’ או לא, ואילו לפי האבנ”ז עולה דלכ”ע בעינן מקום ד’, ורק אי קלוטה כמי שהונחה חשיב דהוא מקום ד’.
עוד יש להעיר בדברי התוס’ ד’ ב’ דמשמע בדבריהם דאין קושייתם דכיון דקלוטה כמי שהונחה א”כ אין לחייב מדין מושיט כיון דכבר נקלט במקום פטור, אלא רק משום דלא הוה מצי למילף זורק ממושיט כיון דלא דמיא כלל דכיון דכמי שהונחה דמיא הוי זורק למעלה מעשרה כזורק מרה”י למקום פטור וממקום פטור לרה”י ולא דמי כלל למושיט שהוא מרה”י לרה”י ורה”ר באמצע. וצ”ב דהא כיון דחשיב קלוטה כמקום פטור א”כ מדוע כותבים התוס’ דזהו רק ריעותא בילפותא ממושיט, והא ודאי לא שייך לחייב בכה”ג דהא נקלט במקום פטור ואין זה רק לא דמי למושיט אלא ודאי פטור.
וכן יל”ע בדברי התוס’ רא”ש בסוגיין דכתבו דנהי דמושיט מיחייב שכך היתה עבודת הלוים אבל זורק לא דמי למושיט, וכיון דאיכא למיפטריה משום שנקלט למקום פטור לא ילפינן ליה ממושיט דמושיט כל זמן שהחפץ ביד האדם לא אמרינן כקלוט דאמי, ע”כ. הרי דסברי דהוא רק משום דעי”כ זורק לא דמי למושיט, אך אין בזה פטור בעצם, מחמת דהוא מקום פטור.
עוד יעו’ בסו”ד התוס’ רא”ש, מיהו קשה דא”כ למטה מעשרה בשני דיוטות לרבנן מיחייב ולר’ עקיבא פטור ולא משמע הכי דרבנן מחייבי טפי מר’ עקיבא בשום דוכתא, וצריך לומר כיון דר’ עקיבא יליף זורק ממושיט מחייב אפילו למעלה מעשרה ולא חשבינן ליה כנקלט במקום פטור, ע”כ. הרי דאי רק ילפינן זורק ממושיט לא חשיב קלוטה כמי שהונחה, וצ”ע דאם רק הוי דין דקלוטה כמי שהונחה מה שייך לומר דלא יהי’ חשוב קלוטה מחמת דילפינן זורק ממושיט.
הקשה רע”א בגה”ש בסוגין דהתוס’ הכא ד”ה אבל כתבו דביד לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה, ולכך כ’ דכשהחפץ בידו של עני או של בע”ה לא שייך קלוטה דהא כשנותן בע”ה לתוך ידו והוציא לא מחייב, ומאידך להלן דף צ”ב כתבו התוס’ ד”ה התם למעלה מג’ דנהי דלאו שמיה אגד הנחה ליכא כדפירש בקונטרס הקשה ה”ר אלחנן לרבה דמוקי מתני’ בריש מכילתין (דף ד.) כר”ע דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא בהך בבא דמייתי הכא אמאי שניהם פטורין והלא למעלה מג’ לר’ עקיבא כמו למטה מג’ לרבנן וי”ל דרבה סבר אגד גוף שמיה אגד ור”י מפרש התם למעלה מג’ ואית לן למימר דשמיה אגד כדאמר בפ”ק (דף ג.) דידו בתר גופו גריר הכא למטה מג’ דלאו שמיה אגד, ע”כ. הרי דסברי דאמרינן קלוטה הגם דהוי בידו, ודלא כדבריהם הכא.
והחזו”א כ’ ליישב דהתם כ’ דהוי קלוטה כפי דמשמע בדבריהם דלא מיירי מדין ידו בתר גופו גרירא, ולכך שפיר י”ל קלוטה, וכל מה כ’ התוס’ הכא דלא אמרינן קלוטה כשהוא בידו הוי רק בכה”ג דהיד ברשות האחרת ומדין ידו בתר גופו גרירא. וכן לכאו’ מפורש להדיא בדברי התוס’ רא”ש דכ’ דהא דלא חשיב כמי שהונחה הוא משום דידו בתר גופו גרירא.
אלא דצ”ב מלשון התוס’ בסוגיין דלא כתבו דביד לא חשיב מונח משום דידו בתר גופו גרירא ורק דכ’ דביד לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה. [ואפשר דיל”ש כפי דבארנו בשיעור דלעיל, דאף דידו בתר גופו גרירא, אין זה אומר דלא חשיב הנחה, ורק דלא מיוחסת למקום ההנחה ברה”ר, ולכך י”ל דממילא אין לומר קלוטה בכה”ג]
ואכן בתוס’ רא”ש נקט דכיון דידו בתר גופו גרירא לא חשבינן ליה כמונח ולא נקט רק דלא אמרינן קלוטה בכה”ג כדברי התוס’.
עוד יל”ע דהתוס’ העמיד הוכחתו דלא אמרינן קלוטה ביד מהא דכשנותן בע”ה לתוך ידו והוציא לא מחייב, ואילו התוס’ רא”ש העמיד דווקא על דברי המשנה דפשט העני ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה אמאי מיפטר עני מיד כשהכניס ידו לפנים קלטו אויר רשות היחיד וכמונח דמי.
עוד צ”ע בסתירת דברי התוס’ רא”ש לכאו’ דהא בדבריו שהבאנו לעיל בקושיתו מזרק למעלה מי’ דנהי דמושיט מיחייב שכך היתה עבודת הלוים אבל זורק לא דמי למושיט, וכיון דאיכא למיפטריה משום שנקלט למקום פטור לא ילפינן ליה ממושיט דמושיט כל זמן שהחפץ ביד האדם לא אמרינן כקלוט דאמי, ע”כ. הרי דחידש דהוא גדר דכל זמן שהחפץ ביד האדם לא אמרינן כקלוט דמי, וא”כ מה שוב אח”כ מק’ דנימא קלוט ביד כשפשט העני ידו לפנים והניח.
עוד צ”ע דהתם כ’ דלא אמרינן קלוטה רק משום דידו בתר גופו גרירא, ואילו הכא סתם דביד כלל לא אמרינן דהוא כקלוט, ומשמע דבכל גוונא ואפ’ ברשות אחת, דבעצם לא אמרינן כקלוט ביד.
עוד יל”ע דהנה התוס’ ביארו בסוגיין דהנדון דבעינן מקום ד’ הוא דילפינן ממשכן או מהפס’ דאל יצא איש ממקומו, דקאי נמי על מקום החפץ. ויעו’ עוד ברשב”א ובראשונים. אכן דרש”י ביאר בסוגיין דבעינן מקום חשוב להיות הנחתו הנחה ועקירתו עקירה, צ”ב מה פשר המילים להיות דווקא מקום חשוב בשביל דתהא חשוב הנחה או עקירה, דוכי אם לא הוי מקום חשוב לא הוי הנחה. [ויעו’ רש”י עירובין דף לג ב’, ד”ה דכיון דגבוהה עשרה ואין העירוב מונח על גבי מקום ארבעה הוה ליה כמונח באויר וכו’, אכן דהתם לענין חשיבות הנחת עירוב, דלא חשיב מקום הנחה, אכן הכא לענין הנחה ועקירה, מדוע בעינן בשביל חשיבות ההנחה דיהי’ מקום חשוב של ד’]
ובעיקר דין קלוטה דאמרינן דחייב כיון דחשיב דנייח, צ”ע משיטת התוס’ ה’ ב’ דכל דבר דלא נייח לא חשיב הנחה וכפי דהוכיחו שם מהניח על בהמה מהלכת ומאגוז צף על המים. וצ”ב לפי”ז היאך מהני קלוטה דאמרינן דנח באויר, מ”ש מכל הנך דלא חשיב הנחה כיון דלא נייחי.
עוד יל”ע דהנה בשיטת רש”י בסוגיין משמע דקו’ הגמ’ ודלמא הנחה הוא לא בעי הא עקירה הוי, היא משום ראיה והכרח מדלא כתיב דחייב שניים, ומשמע דצריך לחדש דחייב גם על העקירה, ועצם זה דלא התחדש זה גופא ראי’ דלא חייב אלא רק על ההנחה ולא גם על העקירה. ויעו’ בתוס’ דהק’ מה הראיה והא אפשר דהא דלא חייב שניים הוי רק משום דאין חיוב על תולדה במקום אב. ויעו’ ברע”א דתי’ [הכא ובדף צ”ז ב’] עפ”ד התוס’ ריש צ”ז ב’ דיש להעמיד בידע ביניהם וכו’. אכן בתוס’ משמע דקו’ הגמ’ הו ירק מחמת דכן צורת הילפותא מהמשכן או מהפס’ דאל יצא דלא כתיב דין דמקום ד’ אלא רק לגבי עקירה. וצ”ב מדוע לרש”י זה ברור כבר בסברא.
וביותר כיון דלרש”י ד’ א’ כל מה דבעינן מקום ד’ הוי משום סברא דלא חשיב עקירה או הנחה אלא ממקום חשוב של ד’ על ד’, א”כ מה נפק”מ בין עקירה לבין הנחה לענין מקום חשוב זה. [ואכן התוס’ ג’ א’ הוכיחו בסוגיא דעקירת גופו בענין קושייתם על דברי רש”י דידו לא נייח דהבינו התוס’ דהוא אפ’ בדהוי ידו ברשות אחת עם גופו, והקשו מהא דחשיב ידו לענין הנחה, והוכיחו דה”ה לענין עקירה, כיון דנחשב עוקר ממקום נח. ועכ”פ ברש”י (כפי שהבינו התוס’ בדבריו) מוכח דלא סגי בזה, ואף דחשיב הנחה, לא מהני לענין עקירה. וכן שם בעיקר דין דעקירת גופו, פליגי התו”י דהנדון בגמ’ רק לענין עקירה, ואילו לענין הנחה פשיטא דכהנחת חפץ]
עוד יעו’ בתוס’ בע”ב ד”ה אלא דהקשה רשב”א מה צריכין רבה ורב יוסף להעמיד המשנה כתנאים והא סבירא להו בפ”ב דעירובין (ד’ צט. ושם) דמחשבתו משויא ליה מקום. ותי’ ר”ת דהא דאמר מחשבתו משויא ליה מקום היינו היכא דלא ניחא לי’ בענין אחר אלא בענין זה כמו משתין ורק שאינו יכול להשתין או לרוק בענין אחר וכן זרק בפי כלב שרצונו שיאכלנו הכלב או שישרוף העץ בכבשן ול”ג התם ונח בפי כלב דנח משמע דאין כוונתו לכך אבל הכא אינו חושש אם מקבל בידו או בכלי אחר. וצ”ב האי סברא.
ובתוס’ רא”ש כ’ דלא שייך לומר מחשבתו משויא ליה מקום אלא במקום שאדם מניח חפץ אחד ומחשב אותו מקום להניח שם חפצו משויא ליה מחשבתו מקום אף על פי שאינו רחב ד’, וכן נמי השתין ורק מה שהחשיב מקום השתן והרוק להניחם שם משויא ליה מקום ועקירתו עקירה דלא שייך למימר עקירה אם לא שהיה החפץ מונח קודם, אבל גבי עקירה לא שייך למימר מחשבתו משויא ליה מקום כי לא החשיב אותו מקום כיון שלא הניח שם כלום ואף על פי שעקרו משם לא מיקריא מחשבה כיון שלא הניחו שם ולא דמי להשתין ורק.
אכן דיעו’ ברש”י עירובין צ”ט כ’ בד”ה מחשבתו, דמחשבתו שהוא צריך לכך, משווא לה הוצאה חשובה, ע”כ. וצ”ב מה שיאטיה לדין הוצאה חשובה, והא מחשיב מקום ההנחה ולא עצם דין ההוצאה.
עוד יעו’ בסוגיא להלן ק”ב א’ [סה”ע] רבי מאיר אומר אף אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב. אמרו לו אינו מן השם. ואמאי הא אין דרך הוצאה בכך אלא כיון דקא מיכוין – מחשבתו משויא ליה מקום, הכא נמי: כיון דקא מיכוין – מחשבתו משויא ליה מקום. ובתוס’ ביארו [ד”ה הוציאו] דהוציאו בפיו חייב כולהו בהדי הדדי קא אתו דבליעתו הויא הנחה אף על פי שמהלך כדאמרינן (לעיל דף פ.) כתיבתן זו היא הנחתן ואף על גב דפיו למעלה מי’ ואינו רחב ד’ בטל הוא אגב רה”ר, ע”כ. אכן ברש”י כ’ בביאור קו’ הגמ’ דאמאי – מיחייב משום הוצאה לדברי הכל, הא אין דרך להוציא בפה, וע”ז תי’ הגמ’ דמחשבתו שצריך לאוכלה בהליכתו, ואחשבה להוצאה זו בפיו.
ותמה רע”א מה הראיה מהא דאחשביה מהני להחשיב מקום ד’, דיועיל נמי היכא דהוציא בפיו דלשיטת רש”י הוי דלא כדרך הוצאה.
ואכן לפי מה דהבאנו לעיל מרש”י עירובין, גם ענין אחשביה למחשבתו משוויא ליה מקום אינו רק אחשביה למקום כביאור התוס’ בסוגיין, אלא חשיבות לעיקר דין ההוצאה עצמה, ולהכי יש להבין דמדמה הגמ’ לשינוי בדרך ההוצאה בהוציא בפיו, דגם לגביו הוי חשיבות בהוצאה.
אלא דעיקר הענין לומר דהאחשביה מהני להחשיב עיקר ההוצאה צ”ע.
עוד יש להעיר דבתוס’ ה’ ב’ בסה”ע ד”ה בשלמא לבן עזאי הביאו דבירושלמי פריך על דעתיה דבן עזאי אין אדם מתחייב על ד’ אמות ברה”ר לעולם דיעשה כמי שהונחה על כל אמה ואמה ויפטר ומשני משכחת לה בקופץ. אכן הש”ס דידן לא חשיב לה פירכא כדאמר בהזורק (לקמן דף צו:) דד’ אמות ברה”ר הלכתא גמירי לה ולהכי לא מקשה עלה, וכן קלוטה לר”ע אף על גב דכמי שהונחה דמיא בזורק ד’ אמות ברשות הרבים חייב ולא אמרינן כמי שהונחה תוך ד’ אמות ברשות הרבים. וריב”א מספקא ליה כיון דבד’ אמות ברשות הרבים לא אמר מהלך כעומד דמי אף על גב דבעלמא כעומד דמי לבן עזאי אם חייב לבן עזאי אפילו עמד לפוש תוך ד’ אמות אם לאו וכן אם לא עמד חוץ לארבע אמות כגון שנטלה אחר מידו אם אמרינן מהלך כעומד דמי חוץ לד’ אמות אם לאו וכן קלוטה לרבי עקיבא אם אמר כמי שהונחה דמיא חוץ לארבע אמות אפילו קלטה אחר או כלב או שנשרפה כיון דתוך ארבע אמות לא אמרינן.
ומבואר דהבינו התוס’ דאם קלוטה כמי שהונחה ואעפ”כ לא פטרינן ליה על זריקת ד’ אמות ברה”ר, אלא חשיב דהושלמה כל זריקת ד”א, ה”ה דלא יועיל הנחה מדין קלוטה לאחר הד’ אמות. וכמו דהבין ריב”א בקו’ לגבי ‘מהלך כעומד’, אכן דלענין מהלך כעומד הוסיף והק’ דגם אם יעמוד לפוש באמצע הד’ אמות לא יחשב הנחה [וע”כ צ”ל דעומד לפוש יש צד לשמוע דאינו הנחה גמורה לבטל העקירה, וכדכ’ ליישב בחזו”א ור’ שמואל את קו’ רע”א על תוס’ ריש ג’ ב’ דאף דהנחת גופו לא הוי כהנחת חפץ מ”מ היכא דעומד לפוש יחשב הנחה לבטל עקירה, וכתבו שם דלא סגי בזה לבטל מעשה עקירה, אלא רק בדין דהנחת גופו כהנחת חפץ] ואילו לענין קלוטה לא הקשה דלא יועיל לפי”ז לפוטרו גם בעומד לפוש בתוך ד’ אמות, והק’ המהרש”א דצ”ב דמ”ש דין דקלוטה מדין דבן עזאי דמהלך כעומד.
ונראה דיסוד מחלוקת רש”י ותוס’ בדין מקום ד’ ובדין דקלוטה תלוי הוא ביסוד דין הנחה. דהנה שיטת התוס’ ה’ ב’ דכל היכא דלא נייח לא מהני להניח על גביו. דכתבו שם ד”ה אגוז דאף דלענין קנין דבר מהלך כספינה על מים דקא ממטו לה, הוי קנין ול”ה חצר מהלכת, מ”מ בשבת דממשכן ילפינן ושם לא היה מסתמא אלא כדרך שמצניעים חפצים בני אדם. ובעי אגוז בכלי וכלי צף ע”ג מים אם הוא דרך כך להצניע חפצים או לא, אף על גב דודאי לאו כמונח דמי דקי”ל רכוב כמהלך דמי. ובריש פרק בתרא (דף קנג.) משמע נמי דאם נותן על אדם כשהוא מהלך דלא חשיב הנחה דקאמר מניחו עליה כשהיא מהלכת ונוטל ממנה כשהיא עומדת ואמרינן נמי בהמוציא (לקמן דף פ.) הוציא דיו כשיעור שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב כתיבתם זו היא הנחתם משמע דוקא כתבן שהניחן במקום שישארו שם לעולם אבל אם שפך לכלי אחר לא חשיב הנחה כיון שהוא מהלך, ע”כ. הרי דלתוס’ כל גוונא דהוא מהלך לא מהני.
וכן בתרא”ש שם כ’ דשאני שבת מקנין, דכיון דשבת ילפינן מהנחה שהיו עושים במשכן ואין דרך אדם להניח חפציו במקום שאין החפץ עצמו מונח ועומד במקום שהוא שם, וכן מצינו חילוק בין קנין למילי דשבת כגון במתגלגל דחשבינן ליה כמונח לענין קנין בפ”ק דבבא מציעא וגבי שבת אמרינן לקמן בהזורק דלא הוי כמונח. [אכן לרש”י רק במתגלגל באויר, כדמדויק שם בסוגיא]
אכן שיטת רש”י קנ”ג ב’ דהניח על בהמה מהלכת פטור כשמניח לאחר שנעקרה ללכת, דלאו עקירה היא, כדאמר בפרק קמא (שבת ג, א) גבי הטעינו חברו אוכלין ומשקין.
וביאר בזכרון שמואל דרש”י ותוס’ נחלקו אי הפטור משום דלא נייח או דהוי בזה דין פטור משום דחסר בעקירת גופו של הבהמה, דכיון דכבר התחילה לילך ורק אח”כ הניח עליה את החפץ לא חשיב דעוקרת החפץ כיון דכבר נעקרה קודם שהניח, וכן ההנחה לא חשיבא הנחה כיון דמיירי דנטל קודם שעמדה הבהמה. והתוס’ סברי דחשיב עקירה, כיון דהשתא דווקא עוקר החפץ, ורק דהפטור מטעמא אחרינא דלא חשיב כלל דנייח. [והרש”ש אכן תמה על התוס’ בה’ ב’ מדוע לא ביארו דטעמא הוא משום עקירת גופו]
וחזינן מדברי רש”י דהפטור רק מדין דעקירת גופו, ולא דחסר בעיקר דין ההנחה כשיטת התוס’. ויל”ע דהא לכאו’ ודאי לרש”י כשהניח צף על המים ואפ’ באגוז על המים לא חשיב הנחה, וכדכ’ רש”י להדיא בסוגיא ק’ א’ דלא חשיב עקירה מה”ט.
ונראה דודאי יש לחלק דהיכא דצף ודאי דהוא דגריעא טפי מבהמה ההולכת, דדבר צף לא חשיב דיש לו כלל ‘מקום’ אלא דהדבר לא נשלט אלא זז ע”י המים לכאן ולכאן, ואין לו כלל מקום, וממילא לא חשיב כשמניח ע”ג מים דמניח ע”ג מקום, דאין בזה הנחה, וה”ה על אגוז שע”ג מים, דכל הזמן זז להכא ולהתם ואין לו מקום לעצמו.
משא”כ במניח על בהמה ודאי דיש לבהמה מקום ואף דהולכת, זהו רצונה ללכת לכאן או לכאן, וכמו דאם היה מניח כשהיא עומדת יכלה אח”כ להחליט להמשיך ללכת, כך שמניח עליה שהיא עומדת מחליטה היא על הפסיעה הבאה בכל רגע ורגע, ואין זה מגרע בעצם ההנחה במצבה העכשווי, דהוא ודאי הנחה במקום הנחה, דלא חשיב דאין לזה תורת מקום.
אכן להתוס’ הפטור אינו רק משום דאין תורת מקום, אלא כל היכא דלא נייח, הפטור הוא בעצם זה דלא נייח.
ואעפ”כ מבואר שם בתוס’ דאגוז בכלי הגם דרכוב כמהלך ובודאי לא חשיב הנחה [ויעו’ בתוס’ רא”ש] מ”מ כיון דכך דרך להצניע, חשיב הנחה. ומבואר דבעיקר ההגדרה דלא נייח, הוי גדר בהל’ הנחה, וכיון דכך דרך להצניע חשיב הנחה למרות דלא נייח.
ויעו’ שם בתוס’ בהמשך דבריהם דאמרינן נמי בהמוציא (לקמן דף פ.) הוציא דיו כשיעור שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב כתיבתם זו היא הנחתם משמע דוקא כתבן שהניחן במקום שישארו שם לעולם אבל אם שפך לכלי אחר לא חשיב הנחה כיון שהוא מהלך, ע”כ. הרי דלתוס’ כל גוונא דהוא מהלך לא מהני, ואעפ”כ מהני כתיבת הדיו על הנייר כיון דישאר שם לעולם. והיינו דאף דהאדם דמוציא את הדיו ממשיך והולך ולא נייח, מ”מ כיון דהדיו ישאר לעולם על הדף חשיב הנחה. ואדרבא התוס’ מוכיח משם לשיטתו דכל היכא דלא נייח לא חשיב הנחה ולכך אם רק שפך לכלי אחר לא חשיב הנחה, ואעפ”כ בכתב על הנייר כיון דישאר שם לעולם, זהו גופא ההנחה.
ומוכח דכל החיסרון דחסר במעשה הנחה שהרי אח”כ זז ולא נח, ואילו הכא דישאר לעולם, זהו גופא חשיב הנחתו. ואף דהאדם זז, והנייר עם הדיו זזים, ועדיין לא נעצרו ונחו, מ”מ הדיו עצמו חשיב דהגיע לסוף דרכו כדיו, ועכשיו נח ויישאר כך לעולם, ואין אפשרות אחרת לטלטל את הדיו. ואפשר דזהו ע”ד הדרך להצניע באגוז, דעי”כ זה גופא מחשיב דהוא דרך הגמר וההנחה.
אכן ברש”י להלן דף פ’ א’ כתב בטעם הא דחשיב הנחה בכתיבת הדיו דהוא משום ד”עיקר הנחת דיו על הכתב”. הרי דאינו משום דהדיו נשאר שם לעולם, אלא דהוא משום דזו עיקר ותכלית הנחת הדיו.
ונמצא דלרש”י אין ההנחה כדין סיום למעשה ההוצאה, שעדיין ממשיך ולא חשיב דזהו הנחה לעולם של הדיו, ורק דהוא גדר בחפצא של הדיו, דחשיב דהגיע לתכליתו, דהוי גדר בהחפצא דכך מניחים דיו, ואין היחס משום דהדיו נשאר לעולם, אלא בעצם זה דכך עיקר הנחת הדיו. והיינו דלכך אף דהוא ממשיך והולך, מ”מ חשיב הנחה ביחס לדיו. דזהו מקום החשיבות של הנחת הדיו.
ואכתי צ”ב דהא בנייר אין מקום ד’. וצ”ל דמשום ידו וכו’, וצ”ע דהא הכא ידו לא חשיבא הנחה דהא ממשיך והולך וכו’, וצ”ע.
וי”ל דכיון דהגיע לתכלית או לסיום הדבר ודאי הוא דחשיב הנחה, דעצם זה דהוי הנחה לעולם או תכלית הנחת דיו, מחשיב זה להנחה אפ’ דאין מקום חשוב של הנחה, והיינו אף דאין מקום ד’.
ונראה דלתוס’ דבשביל להיות מונח בעינן דיהי’ מונח ולא מהלך וכו’, לכך עיקר ההנחה בקלוטה הוי להיות חשוב דהדבר עצר ולא ממשיך והולך, ולכך עיקר דין קלוטה הוא להחשיב דנח, ואפ’ באויר, מ”מ עיקר ההנחה היא העצירה דלא יחשב כמהלך. ולכך הנדון להלן ק’ הוא אפ’ במתגלגל על הארץ, דכיון דלא נייח חסר בעיקר דין ההנחה.
והיינו דחזינן למעשה באגוז ע”ג מים דלמרות דהתוס’ כתבו דודאי לא נח דרכוב כמהלך ומ”מ חשיב הנחה משום דכך דרך להצניע, וכן בדיו הגם דהאדם ממשיך והולך מ”מ חשיב לענין הדיו דכאן נשאר לעולם וחשיב הנחה, למרות שהאדם ונייר והדיו הכתובה בו ממשיכים והולכים ולא נעצרים, ומ”מ חשיב הנחה לגבי הדיו כשנכתבת ע”ג נייר, כך דין קלוטה למרות שממשיך והולך מחשיב דין הנחה ועצירה לגבי החפץ, ומה שממשיך אח”כ לא סותר את מה דלגביו חשוב דכך דרך הנחה בדין דקלוטה.
ואף דהתוס’ כ’ דבאגוז בכלי כיון דדרך להצניע חשיב הנחה למרות דרוכב כהולך, וצ”ע דא”כ מה יועיל קלוטה , והא ודאי אין דרך להצניע.
וצ”ל דכיון דחשיב הנחה גמורה מדין קלוטה, ודאי ל”צ דדרך להצניע, ורק אתי לומר דאפ’ אין דרך להצניע חשיב הנחה.
אלא דזה רק היכא דחל דין קלוטה לרשות, דבזה התחדש דחשיב דכאילו נח ועצר ברשות אף דממשיך והולך הלאה, דמ”מ דין קלוטה לרשות מחשיב דהוא נח, בעצם ההשתייכות לרשות, ורק דממשיך והולך אח”כ. אך אם הוא על דבר אחר שאינו שייך לרשות, כגון בהמה הולכת דאין ע”ז שם שייכות לרשות כי”ז על הבהמה, ורק בעינן דיחשב דנעשה בזה מעשה של הנחה לא חשיב הנחה. [ולא מיבעי למה דכ’ התוס’ דביד אין דין קלוטה כלל וכלל, אי נימא דלא כחזו”א ואפ’ באותה רשות לא הוי בזה קלוטה] וכן בצף על המים די”ל דודאי בזה לא שייך קלוטה מחמת עצם זה דאין לו קליטה לכל רשות דהוא ממשיך והולך.
וכיון דעיקר נדון ההנחה הוא להחשיב דהמקום נייח, דבעינן בעצם דהחפץ ינוח, הרי דאם חשיב לענין הנחה ה”ה לענין עקירה, ולכך לתוס’ אין סיבה לחלק בסברא בין מה שצריך הנחה במקום ד’ לבין דין עקירה, דבתרוויהו הוי מחד טעמא דבעינן מקום נח לגמרי.
וכן דין האחשביה הוא בעיקר דין ההנחה, דבעינן להחשיב דהוא מקום נח, ואף דאין בו ד’ עצם זה דלא יכול לעקור אלא ממקום מנוחה זה או שיש לו ענין להניח דווקא בו, זה מחשיב דזהו מקום ההנחה, דחשיב החפץ שהוא נח בו, למרות דאין בו ד’ כבמשכן מ”מ החשיבות שצריך למקום זה מחשיב דהוא מקום הנחה, וכענין אגוז דכך דרך להצניע דמחשיב דזהו מקומו, וכענין דיו דאף שהאדם ממשיך והולך מ”מ לענין הדיו זהו ההנחה לעולם לגביו, וממילא חשיב הנחה לעיקר הוצאת הדיו, כך האחשביה מחשיב דזהו ההנחה לחפץ זה.
ולפי”ז י”ל דלכך באמת אין ראיה מקלוטה לתוס’ ה’ ב’ דנימא דגם בעומד לפוש לא יהיה חשוב הנחה כדאמרי שם התוס’ אליבא דבן עזאי במהלך כעומד, כיון די”ל דהקלוטה בעצם אינו מנוחה גמורה, דהרי החפץ ממשיך והולך, ואין זה נייח על מקום, ורק דעצם השייכות לרשות היא דחשיבא הנחה. ולכך ודאי גריעא טפי מעומד לפוש. ורק מהלך כעומד דמ”מ לא חשיב עומד לענין ד”א, לכך בו י”ל דה”ה עומד לפוש לא יועיל בד”א.
ולכך לתוס’ ישנים אפשר דזהו דקלוטה רק להחמיר ולא להקל, דכיון דבעצם לא חשיב נח, דלא נעצר, ורק דאעפ”כ אמרינן דעצם היחס שלו לרשות הוא מחשיב דכאילו נח ומשתייך לרשות זו, הרי לכך י”ל דזהו רק לענין להחמיר, אך אינו יכול לפטור ולבטל מעשה העקירה הקודם לומר דהופסק והגיע לסיומו, שהרי אדרבא ממשיך מעשה הזריקה.
אכן לרש”י דלעיקר דין ההנחה לא אכפת אם לא נייח והבהמה מהלכת, ורק דבעינן דיהי’ מקום חשוב להנחה דתתייחס ההנחה למקום כלשהו, ואם ‘צפה’ חסר בהתייחסות למקום כל שהוא, ומה”ט בדיו כיון דעיקר הנחת דיו על הכתב חשיב דזו הנחתו, דזהו המקום של הדיו, ואליו מתייחסת ההנחה, דהגיע בזה הדיו לתכלית ההנחה, הרי לכך גם עיקר דין קלוטה הוא לייחס למקום את החפץ דבעינן דיחשב שייך למקום, דאף דאין דין הנחה בחפץ עצמו דיהי’ נייח, מ”מ הא בעינן שייכות לעצם המקום, דמקום הוא עיקר ההנחה. ולכך לרש”י לא שייך קלוטה באויר דמקום פטור, כי אין לזה לרש”י שייכות למקום כל שהוא. ודווקא בתוך י’ יש שייכות למקום הקרקע, משא”כ למעלה מי’ אין שייך לכל מקום ואדרבא עף באויר בלא שייכות כלל למקום כל שהוא.
והנה הבאנו דהתוס’ ה’ ב’ ביארו את הסוגיא להלן קנ”ג דפטור כשהניח עליה כשהיא מהלכת וכו’ דהוא משום דמהלך לא חשיב דנח, ואילו ברש”‘י קנ”ג כ’ ד”ה מניחו עליה כשהיא מהלכת דלאחר שנעקרה ללכת, דלאו עקירה היא, כדאמר בפרק קמא (שבת ג, א) גבי הטעינו חברו אוכלין ומשקין, ע”כ. ולכאו’ צ”ע הוכחת רש”י דמאי הוכחה הוי מנדון דעקירת גופו. וביאר בזכרון שמואל סי’ ה’ דהריעותא היא משום דחסר בעקירת הגוף כיון דכבר מהלכת.
נמצא דלשיטת התוס’ אם רק היה ‘נח’ היה בזה גם עקירת הגוף, ואילו לרש”י אין חיסרון דאינו נח, ומאידך לרש”י דליכא כה”ג כלל עקירת הגוף.
ולדברינו י”ל, דלרש”י דעקירה והנחה הוי גדר בפעולה, הרי ממילא כיון שכבר הולכת התחילה הפעולה קודם שהניח החפץ ותו ליכא עקירה.
משא”כ לתוס’ עד עתה לא הי’ הוצאת חפץ, ורק בפסיעה שלאח”כ זהו גופא עתה יש עקירת החפץ, ועתה גופא חשיבא בפסיעה דעבדא הבהמה עקירה להחפץ, דעד עתה לא התייחס העקירה להחפץ.
והיינו דלתוס’ דההנחה אינה גדר ב’מעשה’ אלא בעיקר ה’הוצאה’ לכך אף דהתחילה ללכת קודם לכן, הא לא הי’ עדיין חפץ על הבהמה, ורק השתא עבדא בפסיעה הזו לעקירת חפץ ע”י עקירת רגלה. משא”כ לרש”י כל נדון עקירת גופו, הוא הפעולה דעביד בעקירה, וכיון דכבר התחילה הבהמה לעקור רגלה קודם שהניח עליה את החפץ, חסר בפעולת העקירה.
ולכך לתוס’ דהוא גדר בהוצאה עצמו, שפיר נדון דעקירת גופו דעי”כ חשיב דנעקר החפץ עצמו, דזהו עיקר דין העקירה להחשיב דהוא כחלק מההוצאה עצמה, משא”כ לרש”י דרק בעינן להחשיב דהתחילה או הסתיימה ‘פעולת ההוצאה’ לא בעינן דתתייחס הפעולה להעקרות החפץ עצמו, ורק כיון דהוא עצמו החל להעקר, חשיב מעשה עקירה נמי לענין החפץ.
ונראה עוד להוסיף לפי”ז דהנה ברש”י להלן ה’ ב’ כ’ רש”י היה טעון אוכלין ומשקין, משמע שלא טענו לכך, אלא היה טעון ברשות היחיד, כדי להוליכו מזוית לזוית (או מבעוד יום), ומשעקר רגליו נמלך ויצא ונכנס כל היום כולו. אינו חייב עד שיעמוד ואחר כך יעקור עצמו לצאת, דעמידת גופו ודאי כעמידת חפץ דמי, הלכך כי עמד ועקר על מנת לצאת מיחייב, אבל בלא עמידה ליכא עקירה אלא עקירה ראשונה, והיא לא היתה על מנת לצאת, והתורה לא חייבה אלא מלאכת מחשבת, וגמרינן ממשכן שיתכוין לעשות המלאכה אבל לא יודע שהוא שבת, או כסבור שמלאכה זו מותרת, ע”כ. ומבואר ברש”י דאף שהעמיד דמיירי דטען שלא ע”מ להוציא או מבעוד יום ולא עקר את עצמו מידי עדיין, מ”מ בלא עמד לפוש לא לא חשיב דיש עקירה אלא עקירה ראשונה, ולא חשיב כלל עקירת גופו בכה”ג.
אכן בתוס’ ג’ ב’ ריש העמוד כ’ בד”ה היה טעון אוכלין ומשקין מבעוד יום כו’ דכשעמד לפוש משחשכה איירי דבלא עמד לא מיחייב אף על גב דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי לא בטלה עקירה ראשונה כדאמר לקמן (ד’ ה:) המפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך עליהן להוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך.
עוד כתבו שם התוס’ דנקט מבעוד יום לאשמעינן דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי דאי הוה נקט טוען עצמו משחשכה ועמד לפוש לא היה משמע מידי דאפילו אי עקירה והנחת גופו לא הויא עקירה והנחה חייב משום עקירה ראשונה. [ויעו’ ברע”א שם]
הרי דבתוס’ חזינן דחשיב דאיכא עקירת גופו, ורק דלא בטלה עקירה ראשונה בכה”ג, הגם דשוב עוקר רגליו אח”כ, מ”מ כבר עקר החפץ קודם.
ולכאו’ אזלי לשיטתייהו בדף קנ”’ג, דלתוס’ דהעקירת גופו הויא גם בבהמה המהלכת דמהרגע דהניח עליה את החפץ חשיב דהחפץ נעקר, וכלפי”ז חשיב עקירה, וכל החיסרון בהנחה על הבהמה הוא כיון דלא נייח ולא חשיב עוקר ממקום נייח, אך ודאי דחשיב דנעשתה עקירה כשעוקר את החפץ למרות שכבר קודם לכן עקרה הבהמה את רגליה, מ”מ רק השתא עוקרת את החפץ שעליה. ולכך זהו דאף דנעשתה עקירה בתחילה, בהרמת החפץ, שפיר עצם זה דעוקר חפץ שוב י”ל דחשיב דיש מעשה עקירה נוסף דמתייחס להחפץ, להוזזת החפץ ולא רק להרמתו, ורק דהכא אמרינן דלא בטלה העקירה הראשונה דכבר נעשתה.
אכן לרש”י דעצם זה דכבר התחילה העקירה קודם, שוב אף אם מניח חפץ לא חשיב דשוב נעשית עקירה בחפץ כלל, דאין מעשה העקירה מתייחס להחפץ אלא לפעולה שלו, וכיון דהוא כבר זז, לא חשיב דהשתא עביד עקירת מקומו, וממילא לא חשיב עקירה להחפץ.
הרי דיסוד העקירה הוא העקירה ממקומו של האדם, וכיון דכבר נעקר, לא חשיב עקירה וממילא לא מהני לגבי החפץ.
וי”ל דאין זה רק משום גדר דין דעקירת גופו, אלא דאף כל ענין עקירה לרש”י יסוד הדברים הוא העקירה מהמקום. וכדבארנו בכמה דוכתין דלרש”י יסוד העקירה הוא עקירת המקום, ולא עצם ההוזזה של החפץ.
ולכך י”ל גם הכא כיון דכבר עקר החפץ והרימו ממקומו, שוב מה דעקר רגליו אינו מוסיף מידי כיון דכבר נעקר ממקומו. ולא חשיב כלל מעשה עקירה.
והנה התוס’ ה’ ב’ ביארו את הסוגיא להלן קנ”ג דפטור כשהניח עליה כשהיא מהלכת וכו’ דהוא משום דמהלך לא חשיב דנח, ואילו ברש”‘י קנ”ג כ’ ד”ה מניחו עליה כשהיא מהלכת דלאחר שנעקרה ללכת, דלאו עקירה היא, כדאמר בפרק קמא (שבת ג, א) גבי הטעינו חברו אוכלין ומשקין, ע”כ. ולכאו’ צ”ע הוכחת רש”י דמאי הוכחה הוי מנדון דעקירת גופו. וביאר בזכרון שמואל סי’ ה’ דהריעותא היא משום דחסר בעקירת הגוף כיון דכבר מהלכת.
נמצא דלשיטת התוס’ אם רק היה ‘נח’ היה בזה גם עקירת הגוף, ואילו לרש”י אין חיסרון דאינו נח, ומאידך לרש”י דליכא כה”ג כלל עקירת הגוף.
ובפשטות הי’ נראה לומר דלרש”י דעקירה והנחה הוי גדר בפעולה, הרי ממילא כיון שכבר הולכת התחילה הפעולה קודם שהניח החפץ ותו ליכא עקירה. [ויעו’ רש”י עירובין צ”ט, ובביאורו להלן ק”ב ובקו’ הגה”ש, דחזינן דשיטת רש”י דההנחה היא נדון דעיקר מעשה ההוצאה, והאחשביה הוא של המעשה הוצאה ולא של ה’הנחה’ מצ”ע כדמשמע בתוס’ להלן ד’ ב’ ובראשונים. ויעו’ ברמב”ן ד’ ב’ דגם משמע דהוא גדר אחשביה למעשה ההוצאה ואכמ”ל] ואילו לתוס’ עד עתה לא הי’ הוצאת חפץ, ורק בפסיעה שלאח”כ זהו גופא עתה יש עקירת החפץ, ועתה גופא חשיבא בפסיעה דעבדא הבהמה עקירה להחפץ, דעד עתה לא התייחס העקירה להחפץ.
והיינו דלתוס’ דההנחה אינה גדר ב’מעשה’ אלא בעיקר ה’הוצאה’ לכך אף דהתחילה ללכת קודם לכן, הא לא הי’ עדיין חפץ על הבהמה, ורק השתא עבדא בפסיעה הזו לעקירת חפץ ע”י עקירת רגלה, ורק דכיון דהעקירה היא כשהבהמה לא נייחא חסר בעקירה, אך למעשה שפיר הוי עקירה.
משא”כ לרש”י כל נדון עקירת גופו, הוא העקירה מהמקום, לכך כיון דכבר התחילה הבהמה לעקור רגלה קודם שהניח עליה את החפץ, כבר נעקרה מהמקום, ואף דיש מעשה עקירה של החפץ, מ”מ אין כבר עקירה מהמקום, דהבהמה כבר לא שייכא למקום.
עוד נראה דיל”ש לפי”ז קו’ התוס’ ק’ א’ על קו’ הגמ’ שם מזרק חוץ לד’ אמות וגלגלתו הרוח לתוך ד’ אמות דחייב, דהק’ הגמ’ והא לא נח. ותמהו התוס’ דמה קו’ הגמ’, והא שפיר חייב על העברת הד’ אמות כיון דהתניא לעיל (ד’ צז.) דתוך ג’ ד”ה חייב אף על גב דלא נח, וכיון דהגיע לחוץ לד’ אמות אף דהתגלגל חזרה חשיב שפיר מונח. וכ’ התוס’ דאין נראה לומר דקאי אסיפא דנח בתוך ד’ אמות וכו’.
ונראה דלמבואר בדברינו בשיטת רש”י י”ל דאפשר דלא קשיא מהא דדף צ”ז בזורק תוך ג’ דחשיב הנחה אף דממשיך והולך, להסוגיא ק’ א’ גבי נח מחוץ לד”א דגלגלתו רוח לבפנים, דאם גדר קלוטה והנחה הוא דנח במקום ויש לו שייכות לרשות, הרי אז שפיר יש לומר דהיכא דממשיך חשיב דהי’ לו שייכות לרשות, והמשיך הלאה ונעקר וכו’, אכן אם גלגלתו הרוח חזרה לתוך ד’ אמות, שפיר יש לראות ענין זה דהרוח ביטלה כל שייכות להמקום, ואדרבא החזירתו למקום שממנו הגיעה, וכיון דחסר לו בשייכות למקום שפיר אין זה הנחה, דהוי ממש כצף. אכן אם הנדון דהנחה הוי רק עמידת חפץ, הרי דאז שפיר אין לחלק בין אם המשיך להתגלגל לחוץ לד’ אמות לבין חזר בחזרה לתוך הד’ אמות.
ולכך לרש”י אה”נ לא הוי הנדון דקלוטה דהוא ממש כמונח בארץ, ורק דעכ”פ בעינן דיהי’ לו שייכות למקום דהארץ, דאם אין לו שייכות ל”ש קלוטה.
ולכך לרש”י דין מקום ד’ הוא דין מסברא דלא חשיב הנחה או עקירה אא”כ הוי ממקום חשוב, ואין זה רק ילפותא מקראי או ממשכן, דרק כשיש ‘מקום’ ויש יחס של החפץ למקום כל שהוא, שייך ע”ז דין ההוצאה לעקור ולהניח לייחס למקום שהוא את ההוצאה.
ולרש”י אין נדון דהתוס’ ה’ ב’ והראשונים דזורק ד”א נימא קלוטה כמי שהונחה בתוך ד’ אמות, ונימא דלא חשיב מעביר ד”א, דלרש”י י”ל דודאי קלוטה לא חשיב כנח ועוצר וכעומד לפוש, ורק מתייחס לרשות וזהו גופא שייכות הנחתו, דתו אינו כצף אלא יש לו יחס למקום, דזה חשיב הנחתו. וכיון שכך ודאי דלא מפסיק את עצם מעשה הזריקת ד’ אמות.
ולכך יש לבאר דזהו דלרש”י פשיט בסברא טפי דלא בעינן מקום ד’ בהנחה, דאף דלענין הנחה פשיט טפי דחשיב הנחה ע”י קלוטה אין זה משום דחשיב כנעמד החפץ ברשות, אלא כדהתבאר דהוא רק משום דהחפץ מתייחס לרשות, ואף לא נח, סגי בהא דמתייחס למקום הרשות, דזהו גופא עיקר דין הנחה, דשייך לרשות ולא כ’צף’. אך אכתי שפיר סלק”ד דלא מהני ה”ט דמתייחס לרשות, דנימא דסגי בו גם לענין דיחשב ‘עקירה’, שהרי סוף סוף לא ”עומד” ברשות ורק עובר מעליה, ואינו אלא דין שייכות לרשות. ולא סגי בו לבטל עקירה קמייתא שנעשתה בזריקת החפץ, ונימא דנעשית השתא עקירה חדשה.
אכן לתוס’ דעיקר הנדון הוא להחשיב ע”י קלוטה דהחפץ נחשב דעצר באויר ולכך נייח והוי מנוחה, א”כ כיון שכך דחשיב נייח ואפ’ כשהוא באויר חשיב מנוחה כיון דעצר, א”כ יועיל טעם זה גם לענין עקירה ואין לחלק מסברא, ולכך צריכים התוס’ לחדש דכן ילפינן דווקא ממשכן או מקראי דאל יצא דהוא דווקא בעקירה.
ולכך יש להוסיף ולבאר הא דגדר ”אחשביה” לרש”י עירובין צ”ט אינו רק לעצם המקום של ההנחה והעקירה, אלא לעיקר ההוצאה, דעיקר הא דבעינן מקום הנחה ועקירה הוא לחשיבות עצם זה דחשיב דיש לייחס החפץ למקום כלשהוא דנימא דנעשתה הוצאה ממקום למקום. דאין ההנחה רק חלות דין של הנחה בסיום מעשה ההוצאה, אלא דעיקרה היא לשייך את החפץ למקום חדש מהמקום שהוציא קודם מרה”י דלקח חפץ שהי’ משוייך למקום חשוב ועקרו והוציאו והניחו למקום אחר שהחפץ עכשיו מיוחס אליו ולא רק נח בו בסיום מעשה ההוצאה, והיינו דנעשה בחפץ עצמו דין של שינוי מהמקום שהיה למקומו החדש, וכן בד”א דרה”ר, וזהו חלק מעיקר מהות ההוצאה לשנות ממקום למקום.
ולכך האחשביה הוא לעיקר ההוצאה, דהוי זה הוצאה חשובה ממקום למקום, וממילא יש לדמות להוציא שלא כדרך הוצאה לענין הוציא שלא ממקום ד’ דבתרוויהו בעינן לאחשביה להחשיב מקום חשוב בכדי דתהא ההוצאה עצמה חשיבה הוצאה.
ועד”ז יעו’ ברמב”ן בסוגיין להלן ה’ א’ דכ’ דאני אומר שאין עיקר קושייתם קושיא כלל שאין אומרים במחשבת המלאכה עצמה שתהא עושה אותה מלאכה שהרי הוא מחשב להניח ואינו מניח, אבל עיקר הדבר כך הוא כשאדם מחשב למלאכה ועושה אותה כגון זרק בפי הכלב שהוא מתכוין להאכילו והוא מאכילו אותה האכילה משויא פיו של כלב מקום, וכן שריפת פי הכבשן לפי שהנחה זו חשובה לו לפי כונתו יותר ממקום אחר ודרך הנחה זו בכך, וכן השתנת השתן ויריקת הרוק שהוא מכוין לנקות עצמו מהן ועושה כך, ומגו דהויא מלאכה לכך הויא מלאכה לענין שבת שזו מלאכת מחשבת, אבל אם דעתו להניח על מקום שאין בו ד’ במה יעשה אותה מלאכה מלאכה גמורה הרי אינו מתכוין אלא להניח שם ואין אותה ההנחה כלום נמצא שלא נתכוין להנחה כשם שאין הנחתו מלאכה כך מחשבתו אינו למלאכה, תדע דהא אמרינן התם בשלהי הזורק גבי הא דתנן בכריתות אם היתה שבת והוציאו חייב ואמאי הא אין דרך הוצאה בכך, כלומר בפיו, אלא מחשבתו משויא ליה מקום, ואי ס”ד כל מילי דחשיב עליה מיקרי מחשבה ומשויא ליה מקום היכי תנן (צ”ב א’) בפיו ובמרפקו פטור הא מכוין להוציא בפיו, וכן נמי נגר היוצא בקיסם שבאזניו ושולחני בדינר שבצוארו (י”א ב’) לר”מ אמאי פטור לימא מחשבתו משויא ליה הוצאה אף על פי שאין דרך הוצאה בכך, אלא ש”מ דשאני מתכוין לאכילה ואוכל דמגו דמהני מחשבתו לאכילה מהני נמי לשבת לשוויה מלאכה דדרך מלאכה זו בכך, מה שאין לומר כן במחשב למלאכה עצמה ולא לדבר אחר שאם אינה מלאכה הרי לא חשב לכלום, ע”כ.
וצ”ב לכאו’ בדבריו דמה מהני דמחשיב למלאכה, ומה מהני מיגו דהוי מלאכה הויא מלאכה לענין שבת, והא לכאו’ אין זה נדון של חיסרון במלאכה בלבד, ורק דחסר במקום דהנחה, ומה מהני מיגו על מלאכה לחיסרון במקום ד’, דהוא חיסרון ב’מקום’.
ומוכח דשיטת הרמב”ן דאף מקום הוא דין במלאכה עצמה, דהוא דין להוציא ממקום חשוב של מקום ד’ ולהניח במקום חשוב של ד’, ולכך אם חשיב מלאכה חשובה כגון להאכיל כלב, ממילא חשיב מלאכה חשובה, ואין ענין דווקא להחשיב ההנחה מצד עצמה, אלא להחשיב עצם מעשה ההוצאה.
ונראה דיש להוסיף ולבאר דגם בסוגיא דלעיל ג’ א’ בידו לא נייח לשיטת רש”י עיקר הנדון הוא דחסר במנוחת היד, דכיון דלרש”י עיקר הנדון הוא ייחוס למקום, עצם זה דהיד זזה הנדון הוא ביחוס למקום כיון דהיא ברשות אחרת מהגוף [דלא כתוס’ ברש”י, אלא כשא”ר] אכן לתוס’ דענין המנוחה אינו חשיבות המקום ורק דיהי’ נייח, הרי לכך כל עוד דהיד עומדת מבחוץ ונחה, ודאי חשיבא הנחה גמורה, ורק משום ידו בתר גופו גרירא, מופקע דין הנחתה.
ומעתה נראה בביאור דברי התוס’ רא”ש ד’ ב’ גבי החילוק בין זורק למושיט דבידו לא אמרינן קלוטה דהתם אינו שייך להמשך דברי התוס’ רא”ש בהנחה דעני דאו’ ע”ז דהוא משום ידו בתר גופו גרירא, דדווקא בהמשך דבריו דהוי הנחה גמורה דהיד נייחא, וא”כ אין כל מניעה לומר קלוטה כמי שהונחה בכה”ג ורק משום ידו בתר גופו גרירא סובר התוס’ רא”ש דאין בכה”ג ידו בתר גופו גרירא, אך במושיט דאדרבא עושה פעולת הושטה מרה”י דרך רה”ר לרה”י שאחריה, ודאי אין קלוטה כלל ביד גם בלא ידו בתר גופו גרירא, אלא עצם זה דהיד עתה פועלת ועושה הוצאה, ודאי דאין לומר דמה שביד קלוט לרשות שבה היא נמצאת, דהא אדרבא היד הרי פועלת עכשיו להוציאה לרשות אחרת לחלוטין.
ומעתה נראה ליישב קו’ רע”א בסתירת התוס’ הכא ודף צ”ב דחזינן התם דמהני קלוטה אפ’ ביד, די”ל דדווקא בסוגיין דמיירינן הא לפני דידעינן לכללא דידו של אדם חשיבא כד’ על ד’ דהתחדש רק להלן ה’ א’, ולכך ודאי דהשתא דאין כל חשיבות הנחה ביד, ברור הוא דהיד לא חשיבא נייח, ולכך אכן לשון התוס’ הכא דביד אין קלוטה, והוא משום דאין היד כלל מקום הנחה. ורק להלן צ”ב א’ אחר דידעינן לכללא דידו של אדם חשובה כד’ על ד’ וכו’ הרי אז היד עצמה חשיבא מקום נייח בפנ”ע, ורק דאעפ”כ לא סגי בזה בפנ”ע אכתי להחשיבה דהיא נחה כשהיד ברשות האחרת, ואמרינן דיד למעלה מג’ כשהיא ברשות אחרת לא חשיבא דהיא נחה, דבעינן יחס של היד כלפי הרשות עצמה. וכלפי זה משמע בתוס’ התם דאכן יועיל קלוטה, כיון דלעצם חשיבות שם ההנחה ביד אין כל חיסרון, ולענין יחס הנחת היד להקרקע ברשות האחרת יועיל דין קלוטה.